החבר הכי טוב של אחי

החבר הכי טוב של אחי פרק 2

***נקודת המבט של אלנור***

זאק תפס לי ביד ולקח אותנו למעלה, לחדר שלי. לא יכולתי להוריד את העיניים שלי מג'ייק, בגלל שהוא הסתכל עלי כל הזמן הזה. זאק הלך מאחורי והחזיק לי במותניים כל הזמן הזה, מכניס אותי לחדר וסוגר את הדלת אחריו לפני שהצמיד אותי לדלת הסגורה ונצמד בעצמו אלי כשמנשק אותי חזק על השפתיים. יכולתי להרגיש את החיוך הרחב שלו בתוך הנשיקה, אבל עצרתי אותו אחרי כמה שניות. הוא נשאר לעמוד צמוד אלי והסתכל עלי מוזר.

"אנחנו צריכים לדבר על היום זאק.. " אמרתי לו לא מוכנה לעבור על זה בשתיקה הפעם. הוא נאנח והלך להתיישב על המיטה שלי ונעמדתי מולו, מסתכלת על השיער השחור והעיניים החומות הגדולות שלו. "על מה את רוצה שנדבר...?" הוא שאל יושב על הקצה של המיטה שלי, ידיים מונחות על הברכים שלו. "מה קורה איתך?" שאלתי לא בדיוק יודעת איך לדבר איתו על זה. "אני בסדר גמור, מה השאלות האלה עכשיו?" הוא שאל מתחיל לאבד סבלנות מהר. כרגיל. נאנחתי וחשבתי מה להגיד. "זאק... אני חושבת שאתה מתחיל להגזים" המבט שלו השתנה למופתע. אף פעם לא העזתי להגיד לו משהו כזה.. אני לא אוהבת להודות בזה, ותמיד ניסיתי להכחיש את זה, אבל אני דיי מפחדת ממנו, ממש קצת. אני יודעת שאני לא אמורה כי הוא חבר שלי ואני אמורה להרגיש הכי בטוחה איתו, אבל הוא השתנה, והוא כבר לא אותו בן אדם שהכרתי, וזה מפחיד. "אני מה?" הוא אמר ולא יכולתי להבין מה המבט שלו אומר. "פעם שלישית השבוע אצל המנהל... אתה יודע שאתה על תנאי, למה אתה עושה את זה?" שאלתי ובאמת דאגתי לו. הוא הזיז ממני את המבט ואולי הוא היה אפילו קצת עצבני. "כי לא אכפת לי אלנור! לא אכפת לי מהלימודים וממה שאני אעשה בעתיד!" הוא אמר גורם לי לשתוק ואולי אפילו להתחרט שבכלל התחלתי לדבר. הוא נעמד בשקט והתקרב אלי. "בואי נברח" הוא אמר מלטף לי את הלחי וגורם לי להסתכל למעלה אליו ולהיות מבולבלת, ואם לא הייתי מפחדת הייתי צוחקת לו עכשיו בפנים. נברח? באיזה סרט הוא חושב שהוא חי? "נברח?" שאלתי מבולבלת מאוד וניסיתי כל כך שלא לגחך. הוא באמת חושב שאני פשוט אעזוב הכל ואברח איתו?? ״כן. כן בייבי, נהיה רק שנינו. אני רוצה להיות רק איתך, לתמיד... בואי נעזוב את כולם שגם ככה מפריעים כל הזמן" הוא אמר מעביר את היידים למותניים שלי, גורם לי להרגיש לא בנוח לגבי כל העניין. ניסיתי קצת לזוז, אבל פחדתי להרגיז אותו יותר.

"מה את אומרת?" הוא שאל עם הפנים שלו קרובות אלי, מצמיד אותי אליו. "אני..." אמרתי לא יודעת מה להגיד, מנסה להמנע מקשר עין. "כן?" הוא שאל נותן לי נשיקות קטנות ולא ממש עדינות על הפה. "אני לא יכולה פשוט לעזוב זאק..." אמרתי והוא ישר הסתכל למעלה אלי מהצוואר שלי, נראה עצבני למדי. "יש לי כאן משפחה, חברים... אני לא יכולה פשוט לקום וללכת". אמרתי מודאגת. "את רצינית??" הוא אמר נהיה עצבני בשנייה ועוזב אותי. "זאק..." אמרתי נאנחת. "את פשוט טיפשה את יודעת את זה??" סליחה? "אני לא מאמין שאני מבזבז עלייך את הזמן!" הוא המשיך להגיד כשהלך הלוך ושוב, נראה עצבני כששיחק בשיער שלו. "חשבתי שאני היחידי שמשנה לך! אני לא יכול לראות אותך עכשיו מולי, אני אפילו לא יכול להסתכל עלייך!" הוא אמר מתעצבן והפיל על הריצפה מנורת שידה. גורם לה להשבר ולהתנפץ לרסיסים קטנים וגדולים. הלב שלי ישר קפץ והסתכלתי עליו מפוחדת. העדפתי לשתוק, כל מה שאני אגיד רק יחמיר את המצב. אבל זה לא כאילו אני לא רגילה לזה... זה כבר היה עניין קבוע. יש לזאק בעיות עצבים מטורפות. מצבי הרוח שלו משתנים בשניות, ואני חייבת לשים לב לכל דבר שאגיד. אבל תמיד אחר כך הוא היה ישר מתנצל שעות על גבי שעות, מתחנן שלא אעזוב אותו, ואני מרחמת עליו כל פעם מחדש ומוותרת לעצמי כי אני באמת חושבת שהוא צריך עזרה. מיד אחרי זה הוא יצא מהדלת ואני מניחה שירד במדרגות ויצא מהבית כששמעתי את דלת הכניסה נתרקת. אני כבר מותשת מהעניין. אני מתגעגעת לזאק הישן. זה כל כך קשה לראות אנשים משתנים. זה כאילו הם עכשיו מתים, ואיבדת אותם לנצח, ובמקום זה קיבלת מישהו ששונה לגמרי ממנו, רק נראה אותו הדבר.

הדבר הראשון שעשיתי היה להתכופף למטה, ולנסות להרים את כל החתכים הגדולים של המנורה השבורה, אבל הרגשתי שמסתכלים עלי, אז הרמתי את הראש וראיתי את ג'ייק וטובי עומדים בכניסה לחדר שלי, מסתכלים עלי מופתעים. פשוט נאנחתי והתעלמתי. "נדבר על זה מאוחר יותר, אני הולך להביא את המטאטא" טובי אמר ויורד לקומה הראשונה. שמעתי את הצעדים של ג'ייק מתקרבים אלי, לפני שהוא התכופף למטה אלי, גורם לי להריח את הריח הטוב שלו. הוא הסתכל עלי בפנים מודאגות כשהסתכלתי בחזרה, לפני שהוא התחיל להרים את השברים יחד איתי מהריצפה. "תעזוב.." אמרתי בשקט. "למה?" הוא שאל בחזרה, ממשיך לאסוף את השברים. "למה אתה עוזר לי בזה? אני יודעת שאתה חושב לעצמך שהחרא הזה הגיע לי״ שאלתי והוא ישר הסתכל עלי לכמה שניות. "אז את אומרת שזה חרא, למה את ממשיכה?" הוא שאל עם עיניים זוהרות ועמוקות. "כי..." נאנחתי לא יודעת איך להסביר. "כי זה לא כזה פשוט ג'ייק..." אמרתי ממשיכה לאסוף מהריצפה, עד שהרגשתי חתך ממש כואב ביד. נשפתי נשימה קטנה פנימה מהכאב וניסיתי להתעלם ממנו, אני אטפל בזה אחר כך. "שלא תחשבי שלא ראיתי את זה, בואי" הוא אמר והתרומם, גורם לי להאנח. "זה כלום ג'ייק אני אפילו לא מרגישה את זה יותר" אמרתי אבל אז הבנתי שהיד מלאה בדם, ולא ישנה לג'ייק שום דבר שאגיד עכשיו. פשוט לא רציתי לעשות מזה כזה עניין זה גם ככה מספיק הביך אותי שהם ידעו מה קרה, ולהיפצע מזה היה אפילו מביך יותר. "אני בטוח... בואי" הוא לא שינה את הדעה שלו והחלטתי שפשוט לוותר ונעמדתי לפני שהוא לקח אותי לחדר אמבטיה. נכנסנו פנימה לפני שנעמדתי ליד הכיור והוא לידי, הוא לקח לי את היד הפצועה ובעדינות הוציא את השבר הגדול שהיה בתוכה. זה כאב טיפה, אבל לא הראתי את זה. גם ככה הוא תמיד דואג יותר מדי. הוא שטף לי את היד וחיטא אותה עם אלכוהול וצמר גפן. הראש שלו נפל כלפי מטה ליד שלי, אבל לא יכולתי שלהוריד את המבט שלי ממנו כשהוא היה כל כך מרוכז. פתאום הוא הרים את הראש, גורם לי להבהל טיפה ולהסתכל למקום אחר כמה שיותר מהר עד שהרגשתי מספיק בנוח להסתכל עליו שוב ולראות אותו מסתכל עלי בחזרה. הוא צחקק טיפה אבל הלב שלי רק היה מרוכז בלדפוק חזק יותר ומהר יותר, הוא שם לב שהסתכלתי עליו? "יותר טוב?" הוא שאל עדיין עם חיוך קטן. הנהנתי בשקט, מנסה שלא להסתכל לעיניים שלו למרות שידעתי שהוא כן הסתכל על שלי, יכולתי להרגיש את זה. רק הנהנתי בשקט.

"אני מצטער שצעקתי עלייך היום" הוא אמר גורם לי פתאום דווקא כן להסתכל עליו. "לא הייתי צריך להתע-" עצרתי אותו באמצע, ממש לא רוצה להכנס לשיחה הזאת עכשיו. "ג'ייק, זה בסדר. אתה לא חייב להתנצל אני מבינה".
"אני אף פעם לא עושה משהו כי אני חייב. אני רוצה" הוא אמר גורם לי להסתכל למטה בשקט. הכל היה כל כך מביך בשבילי ושנאתי את עצמי על זה. "איפה החיוך שלך היום?" הוא שאל ופתאום עלה לו חיוך על השפתיים וצחקוק. גורם לי גם לצחקק טיפה ולהעלות חיוך קטן על השפתיים, רק בגלל החיוך שלו, הגומה שלו. אני שונאת את עצמי על זה, על זה שאני כל כך מעריכה אותו עד שבטעות התאהבתי בו. אני אף פעם לא מעריכה מספיק אנשים... אבל הוא פשוט.. שונה.