The Last Memory

chapter one; friends & family

הבטתי בהם, וחזי פעם במהירות ספוגת אושר למראהם. הם העניקו לי בית, ומשפחה. אהבה חסרת גבולות ומפלט.

"איך אוליביה?" שאלתי בקול שקט, מושיטה אל מרק את הסיגריה החצי אכולה. נושפת את העשן האפור סביבנו, עוטפת אותנו בבועה אפורה ורעילה.
"את יודעת, כרגיל. פה ושם," הוא עונה כבדרך כלל, הוא אהב את אוליביה, באמת ובתמים, אבל הם מצאו את עצמם רבים ומתווכחים יותר ויותר ככל שהזוגיות שלהם התפתחה, שם כבר קפצו סימני שאלה, מרקו היה מבולבל כבר תקופה. תמיד היו לו ירידות ועליות, כרגע הוא נמצא בירידה, ואני הייתי חייבת להיות שם בשבילו.

"היא אמורה לבוא עוד כמה דקות." הוא עידכן אותי כאשר איפר את הטבק שנשרף כתוצאה מהעישון המהיר והרגיל שלו, הנהנתי אליו קצרות ונשענתי לעברו, מניחה את ראשו על כתפו האיתנה ואת כף ידי על ברכו, לוחצת עלייה מעט בניחום שקט ופולטת אוויר.

מרקו כרך את זרועו סביבי ונשק לראשי קצרות, בהכרת תודה. ישבנו שם בשקט, כרגיל, מבינים ומנחמים, מכירים תודה ורגועים.

"מרקו," קול נשי וגבוה נשמע מתקרב אחרי דקות ספורות של שקט, מרקו התרומם באחת למשמע קולה של אוליביה וזרק את הסיגריה על רצפת האבן הלחה, דורך עליה בעקבו ומכבה אותה.

"מותק, בוקר טוב." הוא חייך אליה במעט אילוץ ונשק לשפתיה קצרות. היא נעמדה על קצות אצבעותייה וכרכה את זרועותיה סביבו עורפו, והוא בתגובה הצמיד אותה אליו וטמן את כף ידי בסבך שיערה השחור, חמוד. "קמתי לבד היום, יצאת מוקדם," היא אמרה ברמיזה, דורשת הסבר.

"כן, עשינו הפתעה למיה, יש לה יומולדת היום." הוא מילמל והחווה בידו לכיווני, הרמתי את ידי ונופפתי לה בחיוך, "היי." היא החמיצה את פניה לעברי, "היי, מיה." פניו של מרקו נפלו למשמע נימת הקרירות בקולה, הוא ניסה כל כך לגרום לבת זוגתו, מזה שנה וחצי כבר, לאהוב אותי, או לפחות לחבב, או לפחות לכבד. אך נחל בכישלון פעם אחר פעם.

נשמתי עמוק ולבשתי על פניי את ההבעה הנחמדה ביותר שהצלחתי, "אני אעזור למר, אתה יכול להשאר." הנהנתי אל עבר מרק, "להתראות אוליביה." קראתי בקול הכי עליז שהצלחתי לגייס, ונכנסתי מהכניסה האחורית, ללא כל תגובה ממנה.

התיישבתי על הכיסא שהונח בצידו הפנימי של הבר, טומנת את ראשי בידי ונושפת, "מה קרה ילדת יום הולדת? לא שמעת שאסור לך להיות עצובה היום?" הרמתי את ראשי ופגשתי בעיניו המחייכות של תום למולי, יושב על הבר.

"אוליביה." הסברתי בקצרה והנחתי את ידיי על שולחן העץ, "הכל בסדר." חייכתי באישוש אליו, זוכה לצחקוק ממנו. "יקירה, וודאי שאוליביה לא תאהב אותך, בן הזוג שלה נמצא עם חתיכה מג'רזי ואהב אותה בנוסף, יותר מאשר הוא נמצא איתה, אל תדאגי." הוא לחץ על ידי והמשיך בעינייניו.

הדלת נפתחה בתנופה, הפעמון צילצל בקריאתו וחבורת מתבגרים נכנסה אל המסעדה, הבטתי לימיני וראיתי שג'סיקה ממלצרת בשולחן מספר 3, הסתובבתי ולקחתי בחטף את הסינר הכחול, אותו קשרתי במיומנות סביב מותניי, הושטתי את ידי אל פנקס ההזמנות וצעדתי לעברם.

"שלום, תרצו להזמין?" נעמדתי מרחק צעד משולחן 8 והבטתי אל עבר הלקוחות, הנערה המחומצנת שהייתה לבושה בקושי וכנראה סבלה מהקור הנוראי שבחוץ הייתה הראשונה שדיברה "אני אקח סלט קצוץ דק, ולימונדה." קולה הצורח נקלט כצווחת נשר, אך הנהנתי לעברה ורשמתי על גבי ההזמנה.

"אני אקח ציז'בוגרגר 360 גרם, וקוקה קולה, בבקשה." הנער המחויך הביט בי ודילקם את הזמנתו, "הממ." המהמתי לעברי באישור והמשכתי לכתוב.
"צ'יפס גדול וטבעות בצל בבקשה." קול עמוק יותר נשמע משמאלי, סובבתי את מבטי אל הנער בסוודר האדום שהביט אליי בחיוך פלרטטני, "ובירה." הוא סיים את הזמנתו, הרמתי את גבתי לנוכח הבקשה הבלתי הולמת, עיניי עברו על הזרועות הדקות שלו, הזיפים שבצבצו בקושי על לסתו, הוא לגמרי לא בגיל המותר.

"תעודת זהות בבקשה." אמרתי בקול רשמי, מושיטה את ידי אליו, הוא מצידו התעלם מהיד המושטת והחליק את כף ידו הרחבה על אורך רגלי, מבט מוזגג בעיניו, אידיוט. "בחייך מותק, פשוט תביאי לי בירה." עצמתי את עיני בעצבנות, עוד בחור חסר השכלה שמנסה את מזלו, ונכשל. "ביקשתי," הגברתי את קולי, "תעודת זהות, בבקשה." והדגשתי את ידי.

הוא נחר בתסכול והוריד את ידו ממני בייאוש, "כלבה." הוא חרק בשיניים שחוקות.

סבתי על עקביי, תולשת את ההזמנה מן הפנקס ותולה אותה ליד המטבח, ידה של מרגרט לקחה את ההזמנה ופעולת החיתוך נשמעה שניות ספורות לאחר מכן.

התיישבתי בעצבנות ברורה במקומי, "בייב?" קולו של מרקו גרם לי להביט בו יושב מאחוריי, "מה קרה?" הוא הטה את ראשו בבלבול והביט בי.

"עוד חבורת מתבגרים שהבריזו מבית הספר הגיעו, ביקשו אלכוהול, וניסו לשכנע אותי להביא להם, אם אתה מבין." הרמתי את קולי מעט כך שהשמוק שנגע בי יוכל לשמוע אותי ויישרתי אליו את מבטי, הכעס ניכר במבטי. הוא התכווץ בכיסאו ולאחר כמה שניות סובב את ראשו וחזר לחבריו, יותר מדיי אידיוטים ניסו לגעת בי, נער בן 17 לא היה המאיים ביותר, חזרתי אל מרקו, "הכל בסדר."

הבטתי בו בשאלה, הוא הבין, "אני מצטער מותק. אני  לא יודע מה לעשות." ביטלתי את דבריו בנשיקת לחי חטופה, "תאהב אותה, ותנסה." טפחתי על כתפו רגע לפני שנחלצתי לעזרתה של ג'סיקה, שכמעט והפילה את כוסות המשקה שנשאה בידה השמאלית, קיללה בחטף וזכתה בנזיפה משועשעת מתומאס שצפה מהצד.

כאשר לקחתי ממנה את המשקאות ועזרתי לה לסחוב אותם, הבטתי בכולם, במרקו גבוה הקומה שהתייצב לצידה של מרגרט וסייע לה עם ההזמנה שלי, על תומאס, שהביט בי גם הוא וחייך חיוך אמיתי וחם שגרם ללב שלי לפעום קצת מהר, לנוכח ההבנה המהירה שלו, ולבסוף על ג'ס, שלקחה ממני את המשקאות והגישה אותם לזוג שמילצרה.

הבטתי בחיוך על המשפחה שלי, ונהנתי מכל רגע במחיצתם, שוכחת את כל תקרית הנער האידיוט.

*******

אז בננות, החלטתי לפרסם מחדש את הסיפור, פרק אחרי פרק.
בעיקר כדי ליצור מתח, וגם כי התגעגעתי לראות אתכן חוות את הסיפור איתי.
אני אומרת מעכשיו, יש לי רק שלושה פרקים משוכתבים, אשתדל לכתוב הכי מהר שאצליח❤❤

מה דעתכן על השיכתוב? תגיבו לי!

-אוהבת תמיד😍