Royal • Ziam

6: Red Rose

Sometimes the smallest things take up the most room in your Heart.

פרק 6
ורד אדום

1888
זאיין

נכנסתי אל הטירה ובלעתי רוק, נושם נשימה עמוקה לפני כניסתי אל אולם הנשף.

ליאם רק הגיע וכבר החלטתי לגרש אותו? אני לא יודע אם אני באמת עומד מאחורי ההחלטה הזו.

זה קשה לחשוב על להיפרד ממנו שוב.

אמנם הפעם היינו יחד רק במשך כמה דקות ספורות, ובמהלכן לא עשינו דבר חריג, אך בכל זאת זה מרגיש כואב לדעת שלא אראה אותו יותר לעולם.

היה לי כה קשה להתגבר עליו בפעם האחרונה בה נפגשנו. כמובן שזה לגמרי שונה עכשיו, אבל רק מבט אחד לעברו גרם לתחושות שלא הרגשתי המון זמן.

כשהוא עזב, כל הדברים הטובים בי עזבו גם כן.

תחילה הסתגרתי בחדרי ובכיתי ללא הפסקה, כמובן בלי היכולת לשתף אף אחד מדוע.

הרגשתי כה מטופש כי בעצם זו הייתה אשמתי שהוא עזב את הטירה, אני זה ששבר לו את הלב ולא ההפך.

עם הימים שעברו להם, הפצעים שהיו בליבי לא התאחו והרסיסים רק נשברו לרסיסים קטנים יותר.

אם יש דבר אחד קשה יותר ממוות, בעיניי זה הגעגוע.

הגעגוע היה אחד הדברים שהפכו אותי למה שאני היום.

הגעגוע לשפתיים, למגע, לריח, לחיבוקים, לליטופים, לנשיקות, לאהבה שהוא היה מפגין כלפי ללא הרף, למחוות הקטנות ולכך שהיה מחזר אחריי למרות שכבר הייתי שלו.

בלעתי רוק ועצמתי את עיניי, נאנח בקול ומשתדל להישאר רגוע.

צעדים נשמעו ואני סובבתי את ראשי, מבחין באחד השומרים הכי טובים שלי, שבעיניי היה גם איש שיחה מצוין.

הוא היחיד שיודע עליי דברים מעבר למה שהשאר יודעים, מעבר למה שהממלכה יודעת.

אני משתדל להתעלם מהעובדה שהוא פשוט עם כי למען האמת, זה ממש לא מפריע לי.

"לואי!" קראתי בקול לעברו וחייכתי בפעם הראשונה בערב הזה.

הוא חייך לעברי גם כן והתקרב, משתחווה וגורם לי לגלגל את עיניי.

"לעזאזל, למה היום כל האנשים שאני מכיר מתנהגים אלי בצורה כה רשמית?" שאלתי והוא צחקק, מתקרב ומחבק אותי.

"לא התראינו כבר כמה ימים, מה שלומך?" הוא שאל ואני צחקקתי, מתרחק ממנו ומתנתק מהחיבוק בכדי להביט בו.

עיניו הכחולות זהרו בתאורה החלשה שהאירה עליהן, גופו היה עטוף בשריון מתכת משופשף ומעט מלוכלך ושיערו היה מבולגן על ראשו.