Undesirable

-8-

*אייריל*

היום התחיל כרגיל.
קמתי בבוקר, התקלחתי, אכלתי, ואפילו זומנתי לפגישה עם הוגו בשביל שהוא יוכל להסביר לי את כל הפרטים בנוגע למתנדבים שאמורים לבוא מחר או משהו.
אבל ממש לא ציפיתי לראות את הלוזר הזה מהמועדון  שבו הייתי שלשום יושב אצל הוגו במשרד.
הבחור בוחן אותי לרגע. "היי. אני לא מכיר אותך מאיפשהו--"
"לא. אתה לא מכיר אותי בכלל." אני עונה במהירות.
חיוך מוזר מתפשט על השפתיים שלו. "טוב, אני בהחלט מכיר אותך. ואם את לא זוכרת אותי, למרות שזה לא כל כך אפשרי כי אי אפשר לשכוח אותי, תבדקי אצלך בטלפון. קראתי לעצמי שם--"
הוגו מכחכח בגרונו ואלקס משתתק, ובכך הוגו מציל אותי מהרגע המביך הזה. ואני מודה לו על כל רגע.
אחר כך, המנהל בוחן את שנינו, מעביר את מבטי בינו לביני. "אז אתם מכירים?"
"כן."
-"לא."
הוא צוחק מהעובדה ששנינו ענינו בו זמנית. "זה לא משנה. אם לא הכרתם, אז עוד יהיה לכם המון זמן בשביל להכיר לעומק אחד את השניה. בואי הנה, קחי כיסא ושבי."
אני מגלגלת את עיניי, לוקחת כיסא ומתיישבת ליד הבחור שני, שלפי הזיכרון שלי (שבדרך כלל בכלל לא מטעה אותי) גם הוא היה באותו הלילה.
יופי, נהדר. אבל כל עוד זה לא אלקס...
אני בוחנת את אלקס לרגע. "טוב, אין לי מושג מה אתם עושים פה, אז ברוכים הבא למקום שבו אין עתיד! הגעת לכאן, נדפקו לך החיים."
הוא מגחך. "את האמת, באתי להתנדב פה."
רגע, מה? הם אלו שהוגו דיבר עליהם?
"הוגו, מה קורה פה?" אני נועצת בו מבט כועס.
"כבר דיברנו על זה, יקירה. עכשיו בואו  נירגע." הטון שלו מצליח להישמע גם מרגיע וגם מזהיר באותה הנשימה.
"זה לא כאילו אנחנו רוצים להיות פה--" הבחור השני אומר, נועץ בי מבט כועס.
"אוי, אני ממש מצטערת, אדון "יכול לצאת ממך משהו", אתה כל כך סובל. לבוא לעזור לאנשים שאפילו לא צריכים את זה? זה כל כך לא בסדר! ובכן, לא הייתי צריכה להחשיב אותך כאחד מפשוטי העם. איפה תרצה את כוס המשקה שלך, על הרצפה או על הפרצוף?"
ניקולאס מתחיל להיראות מבוהל, והמבט של הוגו נהפך מנחמד למפחיד, וזה ממש מספיק בשביל לגרום לי לשתוק.
טוב, אולי זה לא היה חכם כל כך להתפרץ ככה, במיוחד אם אני רוצה להשתחרר מפה בשנה הקרובה.
"בהמשך לשיחתינו אתמול," הוגו אומר, עיניו החומות ננעצות בי, כאילו דורשות שאתנהג בנחמדות או שמשהו לא טוב יקרה. "אלו שניים מתוך ארבעת המתדבים שיגיעו אלינו מחר."
לא. בבקשה לא, בבקשה לא... עוד הייתה לי תקווה שהם סתם משקרים...
"אוקיי. ועדיין לא הסברת לי כל כך מה אני אמורה לעשות עם 'המתנדבים' האלו." אני מנסה להעביר נושא. עד כמה שאני מנסה להישמע ולהיראות נחמדה, עדיין קולי מלא בוז כשאני אומרת שהם מתנדבים.
"זו לא הרבה עבודה, למען האמת. התפקיד שלך הוא פשוט להראות להם את המקום בהתחלה, ולהסביר להם איך בדיוק לעבוד עם הילדים, ובהמשך פשוט תהיי שם בשביל לעזור להם בכל מה שהם יסתבכו."
זה לא קשה כל כך. מכיוון שאני זו שרוב הזמן נמצאת בחברת הילדים, אוכל להסביר להם בקלות. אבל השאלה היא אם אוכל להתמודד עם העובדה שאחד מהמתנדבים ניסה להתחיל איתי בצורה כל כך כושלת אתמול בלילה, והשני כבר הספיק לעלות לי על העצבים בשניה הראשונה שראיתי אותו.
אז אולי זה לא יהיה פשוט כל כך כמו שחשבתי.
אני מושכת בכתפיי. "שיהיה. אבל אם הם מתחילים את ההתנדבות שלהם ממחר... למה הם פה עכשיו?" אני מעבירה את מבטי אליהם, למרות שעד עכשיו דיברתי כאילו הם אינם נמצאים יחד איתנו בחדר.
"אנחנו פה מכיוון שהמורה שלנו אמרה לנו לבדוק קצת את המקום, אם להיות כנה עם שניכם," אלקס מביט בהוגו, ואז בי. "באופן אישי, לי לא אכפת מהסטיגמות שיש על המקום הזה. קיבלתי משימה? אני אבצע אותה. עד הסוף." הוא מביט בי, ואז מביט בחבר שלו. "נכון, ניקולאס?"
הבחור המטומטם שנקרא ניקולאס מתחיל לגרד בשיער שלו ולגמגם. "אה... כן! בטח. נהדר."
"אני שמח שכולנו מסכימים!" הוגו מוחא כפיים, מחייך. "אתם משוחררים לבינתיים. אם אתם רוצים, אני בטוח שהיא תשמח להראות לכם בקצרה את המקום בו תיפגשו מחר, בשביל שמחר תוכלו להגיע למקום בלי להתבלבל, ותהיו מוכנים וישר תתחילו לעבוד."
בבקשה לא, בבקשה לא, בבקשה לא...
"אנחנו נשמח." אלקס אומר, מחייך לעברי חיוך שגורם לי לרצות להכות בו בפנים ה...יפות האלו? עד שהן כבר לא יהיה יפות כל כך.
"אז קדימה. נצא מפה." אני מנתקת את מבטי משלו וקמה מהכיסא, תוחבת את הידיים שלי בכיסים הרחבים של המכנס שלי ועומדת לצד הדלת, מחכה שהם יצאו מהמשרד.
"קדימה, הדלת פתוחה. צאו."
ניקולאס הוא הראשון לצאת. הוא מביט בי במבט רצחני, אבל לא אכפת לי. בכלל. מבט אחד ממני והוא משתתק, לוקח את הזרוע של אלקס וגורר אותו אחריו.
אלקס מביט בי לכמה שניות, קצות שפתיו מתעקלות לחצי חיוך. אני מגלגלת את עיניי, מנסה להתעלם ממנו בצורה הכי הפגנתית שאני יכולה, אבל שלא יהיה מוגזם מידי בשביל שהוגו לא יכעס עליי.
כששניהם יוצאים, אני מגלה למרבה ההפתעה שהוגו מחייך לעברי. "יפה, אנחנו מתקדמים לאט לאט. למרות שההתנהגות שלך היום לא הייתה מאה אחוז, אסלח לך בכל זאת. אני מאמין שתוכלו להתחבר טוב, אייריל. אל תהיי כל כך שלילית. כרגע הדריכי אותם, ובואי למשרד שלי אחרי שתסיימי. בסדר?"
אני נאנחת. "מה שתגיד."

כשאני יוצאת מחדר, אני נתקלת ישר בפניו של אלקס. "אייריל. זה השם שלך."
אני מוחאת כפיים. "כל הכבוד, גילית! רוצה פרס? כיף? חצי דולר? בעיטה לפנים?"
הוא צוחק. "אני ידעתי שאני עוד אדע את השם שלך. רואה? ועכשיו אני יודע. ולא, אני לא בדיוק צריך בעיטה לפנים. אז תודה לך."
"בואו פשוט נתחיל ללכת." אני מנסה להתחמק מהנוכחות המציקה שלו, ומזכירה לעצמי שאם אני רוצה לעזוב את החור הזה, אני צריכה להיות נחמדה אליהם. לצערי הרב.
"כן. כדאי שנלך." הבחור השני אומר. 
אז אני מתחילה ללכת. בגלל שהם הרי מדריכים את קבוצת הגיל הקטנה ביותר, אני יוצאת מהבניין והולכת לכיוון הבניין השמאלי ביותר. 
אני מבחינה במבטם הבוחן של האנשים בשכבת הגיל שלי, ומעדיפה להתעלם מהם, לפחות לעת עתה. יש לי דברים הרבה יותר חשובים להתרכז בהם, כמו העובדה שאני צריכה להסביר את כל ההיסטוריה של המקום הזה לשני אנשים שאמורים לבוא להתנדב לפה או בולשיט שכזה. 
אני נאנחת בכבדות. הבנים שותקים מאחוריי, ואני תוהה למה. כלומר, עדיף לי שלא ידברו מאשר שיטחנו לי את השכל מפה ועד להודעה חדשה, אבל עדיין. 
שתיקות הן דבר מעיק, ותמיד עדיף להימנע מהם כשאפשר. למרות שבמקרה הזה, שתיקה היא בהחלט, אבל בהחלט מבורכת.
"אז, אייריל." אלקס מתקדם לכיווני לפתתע, מנסה לתפוס את קצב ההליכה שלי. "ספרי לנו קצת על עצמך."
ובכן, בהחלט חבל שרק חשבתי על העובדה שעדיף שהן יפתחו את הפה שלהם.
אני מגחכת. "למה שאספר לכם? מי אתם בכלל?"
"אני אלקס, והבחור שמאחוריי זה ניקולאס. אני חושב שכבר הצגנו את עצמינו קודם, נסיכה."
אוקיי. זה ממש עובר כל גבול. "איך קראת לי?" אני מפנה את מבטי אליו, מנסה לגרום לטון הדיבור שלי להישמע מפחיד ורצחני ככל האפשר. 
"נסיכה. משהו לא בסדר?"
אני באה להגיד שהקיום שלו הוא לא בסדר, אבל אנחנו כבר עומדים מול בניין הפעילות השמאלי, ואני עדיין צריכה להתנהג כאילו אני נחמדה.
לעזאזל עם הנחמדות המזורגגת הזו!
להירגע, אייריל. הם רק בנים מטומטמים בלי שכל. את לא ברמה של העשירים המפונקים האלו, שחושבים שהם יכולים לקרוא לבנות בכינויים כאלו ואחרים. כן. את יותר טובה. את לא מתחילה עם בנים ראנדומאלים בברים.
"אני פשוט לא אענה. בכל מקרה, זה הבניין. כשאתם מגיעים מחר, חכו לי פה. בסדר? אל תעלמו, כי אחר כך אני אלך ואתם תתמודדו עם הכל לבד. אני לא אחכה לכם למשך פרק זמן ארוך יותר מחמש דקות. אני ברורה?"
"מה שתגידי, המפקדת." אלקס מצדיע לי, חצי חיוך על פניו.
אני מגלגלת את עיניי. "אז קדימה, עופו מפה."
"תודה לאל," ניקולאס ממלמל, מושך את אלקס משרוול החולצה שלו. 
וכשאני חוזרת חזרה לבניין שלי, אני אפילו כמעט ולא מתחרטת על איך שהתנהגתי אליהם. 
מכיוון שזה לא מקום קל, והם צריכים להבין את זה. 
ואם הם באים להתנדב? טוב, הם יצטרכו לעבוד קשה.
מאוד קשה.

היי כולם! אני מקווה שנהנתם מהפרק! 
מזכירה להצביע, להגיב, לעקוב, ואם ממש בא לכם אתם יכולים גם לשוטט בסיפורים האחרים שלי! הם לא רעים כל כך. אני מבטיחה.
בכל מקרה, חג שמח! 
אוהבת <3