Undesirable

-6-

*אלקס האריסון*

ביום לאחר מכן, גיליתי שפיספסתי את השיעור הראשון בגלל שהשעון המעורר שלי המזורגג שלי החליט שלא בא לו לעבוד. מבט קצר מסביבי מאמת לי שאני אכן במיטה שלי ושזה החדר שלי, ואני די שמח לגלות שאני בבית שלי ולא בחור בקצה השני של העיר.

שעה: תשע וחמישה.
מצב מצוי: ראש מתפוצץ.
תחושה: בא לי להקיא.

בגלל שאין צעקות ושאף אחד לא העיר אותי, אני מניח שאני לבד בבית. בטח מקס ומירנדה כבר נסעו לעבודה, וליאו ואית'ן כבר נסעו לבית הספר שלהם ממזמן. אוקיי, לפחות דבר טוב אחד יצא מכל העסק המסריח הזה.

אני מנסה להכריח את עצמי לקום מהמיטה, וכשאני מצליח אני מגלה שלא רק שהראש שלי מתפוצץ ושבא לי להקיא, אלא גם שהעולם מתחיל להסתובב לי.
אני מניח שזו סיבה מספיק טובה בשבילי בכדי להישאר בבית ולא ללכת לבית ספר היום.
אני צועד לאט לאט במסדרון שמוביל אל חדר המקלחת, מציץ בחדרים שנמצאים לאורך הדרך, רק בשביל לוודא שאכן אין שם אף אחד. ואין שם. אז זה נהדר.

אני שוטף את פניי, בניסיון נואש לגרום לעולם להפסיק לרקד מסביבי.  אני מרטיב את שערי, חצי צוחק כשאני מרגיש את כל טיפות המים נוטפות לכל עבר וגורמות לי להרגיש כאילו אני הכלב של ניקולאס- מייטי- למרות שבוב שלי הרבה יותר שמן וחמוד. הוא פשוט שמן מידי בשביל להתנער.
צליל של טלפון נשמע מהצד השני של הבית, ולוקחת לי בערך דקה להבין שהצילצול הוא בעצם שלי.
אנחה כבדה יוצאת מפי כשאני מנגב את פניי, מתהלך במין נונשלנטיות שכזו חזרה במסדרון לעבר החדר שלי, ועונה לשיחה רגע לפני שהיא מתנתקת.
"הלו?" אני עונה בפיהוק.
"אחי, אני מדמיין או שלא באת לבית הספר היום?" אני שומע את הקול של ניקולאס מבעד למכשיר, וזה גורם לי להקלה מסויימת. אולי רק בגלל שזה לא אחד האחים שלי או אבא שלי.
"אה... אני חולה." אני מתחיל להשתעל כמה שיעולים מזוייפים, אבל אני עדיין שומע את האנחה שלו.
"שוב פעם ישנת?"
"אתה יודע שאני אף פעם לא מחסיר מבית ספר, רק בגלל אבא שלי. וחוץ מזה... השעון  המעורר לא עבד. אני לגמרי מאשים אותו."
"תתלבש, אני מגיע עוד עשרים דקות." הוא אומר לפתע.
"רגע רגע רגע רגע רגע, אין לך בית ספר עכשיו?" אני שואל, מרים גבה. 
"יש לי, אבל אם אתה כבר חוטא, אני אחטוא יחד איתך." אני יכול כמעט ולשמוע את החיוך בקולו.
"כן, אני בטוח בכך," אני עונה בגיחוך. "אלוהים בכל מקרה שונא את שנינו."

לוקחות לי עשר דקות בשביל להתלבש, שתי דקות וחצי בשביל לצחצח שיניים, ועוד שלוש דקות בשביל להסתרק. עוד לא השעה תשע וחצי (השעה בה ניקולאס אמר שיבוא), ובגלל שאני יודע שהוא בכל מקרה כמעט תמיד מאחר בכל פעם שאנחנו נפגשים, אני מוכן לקחת את הסיכון ולהכין לעצמי אוכל.
אני הולך לעבר המסדרון השני, נעצר קצת לפני שאני מתחיל לשמוע רעשים.  
אוקיי. לא להיכנס לפאניקה. האחים שלי בבית ספר, מקס המתוק והמקסים בטח בעבודה, מירנדה בטח מזבלת לאנשים את השכל בעסקי הנדל"ן שלה... 
"מבריז מבית ספר, אח קטן?" 
כשאני מרים את מבטי אני מבחין בדמותו של ברנדן, אחי הגדול ביותר. השיער הבהיר שלו לא מסורק כמו בדרך כלל, אבל השיניים הלבנות שלו בוהקות באור השמש וכמעט מסנוורות אותי למוות.
"וואו. זה בוהק." אני משפשף את העיניים שלי, מגחך רגע לפני שהוא מחבק אותי, טופח על כתפי בידידותיות. 
"אהא. אני עובד על זה. לא קל להשיג מראה כמו שלי."
אני מגלגל את עיניי, לפני שאני דוחף אותו הצידה בחצי חיוך. "זוז מכאן, חמור. אין לך לימודי כלכלה ומנהל שאתה צריך ללמוד או משהו?"
"כרגע אני בחופשת הסמסטר, למען האמת. והיכן אני יכול לבלות את החופשת הסמסטר הקצרה שלי? כמובן שבחברת המשפחה הנהדרת והמדהימה שלי!" הוא אומר בגיחוך שאני לא בטוח אם הוא עצוב או רציני, רגע לפני שהוא מתכופף לאוזני.
"אתם נהדרים. חוץ ממקס ומירנדה, אתה יודע."
"אולי... אני לא יודע, תקנה דירה? תתחתן כבר? תלד ילד ותעוף מהבית? החדר שלנו ממש צפוף, ואם נוציא מיטה אחת אני ממש חושב שזה יועיל לכל המשפחה..."
"אתה צריך להפסיק עם הסרקזם הזה, אדון האריסון הצעיר," הוא אומר תוך כדי שהוא עוקב אחרי למטבח ומחכה את הקול של מירנדה. "זה לא בריא."
אני פורץ בצחוק, חותך לחמניה אחת לשתיים ומורח עליה נוטלה שהייתה במקרר מהחודש שעבר. מקסימום אקבל קילקול קיבה. "אתה גוש חרא."
"ואתה אוכל גוש חרא. ליטרלי. חרא שאתה מורח על על הלחמניה. זה גם לא בריא, גם עם חלב..."
"ואתה גם טבעוני, גם מנסה להיות חכם, וגם חופר. מתי אתה חוזר למעונות שלך?"
"יש לי עוד שבועיים, וגם מייקל בא בשבוע הבא. בקיצור..."
"חגיגה," אני אומר, ממש לפני שאני שומע צפירה שמבשרת את בואו של ניקולאס, ואני לוקח ביס דיי מכובד מהלחמניה שלי. "טוב, פגישת המחזור הזו הייתה נחמדה, אבל אני חייב לזוז עכשיו. אתה יודע, יש לי חיים. אז נתראה בבית!"
הוא מחייך וטופח על כתפי שוב, והמחווה הכמעט אבהית הזיףו כמעט וגורמת לי להקיא. "כמה טוב לחזור הביתה."
אני צוחק. "כן, בטח. מה שתגיד." אני אומר וסוגר את הדלת אחריי.

ניקולאס ממשיך לצפצף בחניה. הוא לא מפסיק גם אחרי שהוא רואה אותי, וגם אחרי שהזקנה השכנה הנקראת מייבה שבדיוק יורדת עם הספק-כלב-ספק-עכבר שלה מקללת אותו בפולנית.
אני נכנס לרכב, וממש משתדל לא לתת לו סטירה, רק כשברגע שאני נכנס לאוטו הוא מפסיק.
"אתה שפוי? השעה עכשיו תשע וחצי בבוקר, ואתה מצפצף כאילו יש הפצצה גרעינית."
"ומה אם יש הפצצה גרעינית?" הוא מתחיל לנסוע.
"הפצצה היחידה שיש בסביבה זו אני."
"לא הייתי מהמר על זה. אבל הבחורה שאיתה דיברת אתמול בערב..."
לוקח לי רגע להיזכר על מי הוא מדבר, וגם כשאני מצליח המראה שלה מטושטש; שיער שחור, עיניים אסייתיות... אבל אני זוכר שהיא הייתה יפה. מאוד יפה, כי אם היא לא הייתה יפה, לא הייתי זוכר אותה.
אבל הרע שבדבר הוא שהיא דחתה אותי, ושאני לא זוכר שום דבר שהיא סיפרה לי על עצמה - אם בכלל, והעובדה שאני לא יודע או זוכר את השם שלה לא עוזרת לי בכלום.
אין לי כל כך מה להגיב, אז אני נאנח.
"... היא הייתה פצצה. ממש אבל. מיס יוניברסיטי האלפיים. ראיתי אותה כשהיא קמה מהמושב שלידך, ואני נשבע לך שכמעט באתי להתחיל איתה אם לא ראיתי את המבט הנלהב הזה שהיה לך בעיניים ברגע שהיא התרחקה. היה ביניכם איזה קטע? התנשקתם? שכבתם? ברחתם לוגאס בשביל להתחתן ובגלל זה הברזת היום?"
זה רק מוציא ממני צחוק מריר. "לא. את האמת, היא אפילו לא אמרה לי את השם שלה. אני חושב שהשארתי לה את המספר שלי אצלה בנייד, אבל אני חושב שהסיכויים שהיא תתקשר נמוכים. ממש נמוכים. אולי יש לה חבר גאנגסטר כזה שיגלה ששמרתי את עצמי אצלה בטלפון והוא ימצא אותי ויבוא אליי הביתה ויחטיף לי מכות?"
"הממ..." הוא נראה מהורהר, למרות שמבטו נשאר מקובע על הכביש הצר והצפוף שיוצא מהשכונה שלי. "תלוי. איך שמרת את עצמך."
יש שתיקה ברכב.
"אני מחכה." הוא מכחכח בגרונו, מביט לעברי ברגע שצבע הרמזור משתנה לאדום והרכב לאט לאט נעצר.
"אה.... איך נשמע לך 'אלקס החתיך מהמועדון'? לא טוב, נכון?" אני מגרד בשערי.
הוא צוחק. "בדרך כלל אני זה שיוצא לוזר עם בחורות. מה קרה לך?" הוא ממשיך בנסיעה, ומתחיל להניע את הרכב כך שיתחיל לנסוע ממש מהר לכיוון איסט-אנד. אוקיי. מה הוא עושה?
"אני לא יודע. אבל לא אכפת לי, כן? יש עוד מיליון בנות. בחורה אחת ממועדון נטוש בקצה העיר לא תשפיע עליי." אני אומר בגיחוך, ובהחלט מתכוון לכל מילה.
מי היא בכלל?
טוב, הלוואי שידעתי. אבל זה לא משנה. אף בחורה, לא משנה כמה יפה היא, אף פעם לא תצליח לערער לי את הביטחון העצמי.
"נהדר," הוא פונה לכיוון רחוב שאף פעם לא הייתי בו, ונעצר מול שלט של 'פנימייה לנוער על רקע פלילי- איסט אנד", על פניו חיוך ערמומי.
"כי יש לנו כמה עברייניות להתחיל איתן."

היי כולם, מקווה שנהנתם מהפרק!
אשמח אם תגיבו, תצביעו, תעקבו ותביאו עוד קוראים!!!
הדעה שלכם ממש ממש חשובה לי!!!
אוהבת ממש, אני <3