"תראה מר אנגלס, אתה לא יכול להבטיח לי את זה, אתה בסך הכל איזה רופא" אמרתי בזלזול.
והנה הכלבה חזרה.
"את פשוט נערה אנוכית אליסון" אמר מטיח בי את האמת שאני מסרבת לקבל במשך שנים.
"אני לא. אתה פשוט חושב שבמקרה זה שאתה רופא גורם לך להחליף משמרות עם אלוהים" אמרתי וסוף סוף החיוך הזה נעלם לגמרי.
"בואי אסביר לך משהו, את נערה שהחיים כנראה לא חייכו אליה ופגעו בך והציקו לך ואת מוציאה את זה עליי, אבל נחשי מה אני לא השק חבטות שלך אלא הרופא שלך" אמר בכעס.
"מה אתה יודע על החיים ? אה דילן? מה? בטח אמא ואבא שילמו לך על התואר המזדיין שהוצאת והיום אתה רופא גר באיזו וילה!" אמרתי אני גם משנה את טון הקול שלי לכועס.
"אתה לא יודעת הכל כמו שאת חושבת אליסון, יש דברים שאת פשוט צריכה לסתם את הפה לגביהם." אמר מביט בי בשיניים חשוקות וקם מהכסא ששמש לו לישיבה בעצבים.
הוא הלך מהקפיטריה לעבר המחלקה הכירוגית.
אני מטומטמת ואני צריכה להתחיל לשלוט במחלה המטומטמת הזאת, הוא יודע על הלוקמיה אבל אני בטוחה שאין לו אפשרות לתיק הנפשי שלי, זה לא עניינו ואסור שהוא יידע.
פיניתי אחרי שנינו את השולחן ןהכנתי קפה כאות התנצלות, אסור לי להראות לו את המפלצת.
התקדמתי לעבר המחלקה ונכנסתי לחדרי רואה את דילן מוכן שם עם המזרק בידו.
"ההתפרצות שלי הייתה לא לעניין, מצטערת" אמרתי מגישה לו את הקפה.
"גם אני מצטער" אמר בשאיפה חדה וחייך את החיוך המעצבן.
וחזרנו לזה.
"שבי על הכסא, המיטה מה שנוח לך" דילן ביקש ואני הנהנתי יושבת על הכסא.
הלבן כמובן.
"תסביר לי איך חולמים להיות רופאים, מה כאילו היית ילד קטן שאהב לדקור אנשי- אל תתקרב אלי עם זהההה" צעקתי שהוא קירב את המזרק לידי ורצתי אל מאחורי המיטה וצחוקו המתגלגל נשמע בכל החדר.
"טוב בואי נוותר על הזריקה היום" אמר נוגע בידו הרטובה בכתפי, הנהנתי בתודה ובשנייה שקמתי לגובהו, כאילו כמה שיכולתי לגובהו הענק, באותו רגע המזרק ננעץ בעורי.
"אם תברחי שוב, אעשה לך את זה כשאת ישנה" אמר גורם לי לפעור את עיניי בפחד בזמן שאני צורחת בגלל המחט המזדיינת.
"הכל בסדר פה ?" אחד הרופאים נכנס בבהלה לחדר שלי.
"כן ריק, פשוט אליסון פה למרות כל הדמות הקשוחה שלה מפחדת מזריקות." דילן לגלג לי ובטעות הרגל שלי פגשה את המפשעה שלו.
"ונראה שמישהו פה רגיש בדבר שנקרא ביצים" אמרתי בזמן שהוא צרח והרופא השני שהתברר כריק צחק ויצא מהחדר.
"זו היא תחילתה של ידידות מופלאה" אמר דילן מעלה לי את החשק לחייך ולצחוק אבל שמרתי על איפוק.
"תצחקי כבר" אמר ובאותה שנייה פרצתי בצחוק מתגלגל.
"נחמד לשמוע אותך צוחקת ולא צורחת כמו אידיוטית" אמר בחיוך ציני והחלתי לחבוט בגבו בזמן שהוא ברח ממני ואני רצה אחריו.
ממש חתול ועכבר.
ברגע שהצלחתי קפצתי על גבו וחבטתי בחזהו, ובראשו מידי פעם בזמן שהוא צוחק צחוק מתגלגל.
בדרכנו במחלקה ראיתי את הילד הבלונדיני הקטן מחייך אליי ומנופף לי, איזה חמוד.
"בוקר טוב דילן ואליסון ?" ריצ'רד הרופא מאתמול אמר ושנינו החזרנו איזה "בוקר" מהיר והמשכנו.
"וואו את היפראקטיבית" דילן אמר גורם לי לצחוק וליפול למיטתי שסוף סוף חזרנו לחדר.
"את מתנשפת? אני זה שרץ את נתלת עליי" אמר והחל לצחוק.
"זה היה קשה" אמרתי בשאיפה ונשיפה.
"את בכושר נורא" אמר והסכמתי איתו, איכס ספורט.
"אולי נעשה ריצה בערב ?" שאל ואני חייכתי והנהנתי.
" אם לא היית הרופא שלי הייתי חושבת שזו הזמנה לדייט" אמרתי בחיוך מתגרה והוא חבט בכתפי גורם לי לחייך.
"ומה אם זה דייט ?" שאל גם הוא בחיוך מתגרה.
"אז תצטרך להראות לי עד כמה אתה בכושר אתה" עניתי בחיוך מנצח.
"אז אולי זה דייט" אמר בפליאה.
"אולי זה דייט" החזרתי באותו טון.
"איזה חבל שאסור לנו לצאת לדייט" אמר בחיוך שחזר למתגרה.
"איזה חבל, איך הפסדנו" אמרתי בחיוך ציני.
"אם אנחנו לא נהיה בדייט אני יוכל להאיץ בך ולרדת עלייך" אמר .
"אם אנחנו לא בדייט תוכל להסריח מזיעה ולא להתבייש" אמרתי.
"אז זה בהחלט לא דייט" אמרנו ביחד.
פרק 3 - נערה אנוכית
Start from the beginning
