נקודת המבט של דילן -
"אתה לא יכול להתחרות עם המוות." אליסון אמרה לי, מביטה אל תוך עיניי, עינייה היו חסרות כל רגש אך עדיין היו נראות כאילו מתחוללת בתוכה סערת רגשות.
אליסון היא בהחלט נערה יפייפיה; שיערה הוא זהוב כאור השמש, עיניה אפורות דומות לשמי החורף, עורה בהיר, אך לא מידי בדיוק במידה הנכונה, גופה הוא בהחלט הגוף שכל נערה טיפוסית בגיל הטיפש - עשרה הייתה רוצה.
אם יש לה גם אופי טוב זה יהיה נכון לקרוא לה מושלמת.
אני מעדיף לבחון את הנערה מאשר לנסות לחשוב מה לענות לה, לנערה הזאת בהחלט יש תשובות שנונות.
שנונות אך מתסכלות.
דלת החדר נפתחה ושם עמדו הוריה של אליסון, נער שאני די בטוח שהוא אחיה וריצ'רד.
ריצ'רד הוא בן אדם מדהים, הוא מתייחס אליי כמו שהיה מתייחס לבנו, אם היה לו אחד..
הוא הבוס שלי והוא עדיין כל כך אבהי.
"דילן אלו הם הוריה של אליסון וזה אח שלה. תכירו זה דילן הרופא שילווה את אליסון למשך פרק הזמן שתשהה פה." ריצ'רד עשה בנינו הכרות.
"שלום דילן, אני רוברט, זו אמה וזה ג'ייקי" אביה של אליסון הציג את כולם.
"נעים לי להכיר אותכם" אמרתי בחיוך חושף שיניים.
וכרגיל הם חייכו חזרה.
הרגל, אני מחייך לאנשים והם תמיד מחייכים חזרה.
כולם חוץ מהנערה המעצבנת הזאת, אליסון.
"אל נתראה עוד שבוע" ג'ייק אחיה הגדול חיבק אותה ולחש לה עוד משהו.
"ביי אלי, עוד שבוע נהיה פה" אימה אמרה לה וחיבקה אותה.
"אליס, אני אוהב אותך עוד שבוע נחזור" אביה חיבק אותה והם כולם נפרדו מאיתנו ויצאו בחיוך עצוב מהחדר, כולל את ריצ'רד.
"למה שבוע?" שאלה אותי אליסון.
"במהלך השבוע הזה נערוך בדיקות סטנדרטיות, וזה עדיף שיהיה לך מרחק מאנשים קרובים במשך השבוע הזה" הסברתי והיא הנהנה עם אנחה עצובה.
"לפחות יהיה לך אותי פה" ניסיתי לעודד אותה, אבל כמובן שעם הנערה הזאת זה היה ניסיון כושל.
"אה כן,, נערה בת 16 שמבלה עם הרופא שלה במקום עם חברים שלה. כיף חיים" הסרקזם נטף מקולה.
"טוב.. את עייפה?" העברתי את הנושא במהירות, והיא הנהנה.
"אז תלכי לישון, יש לך את הכפתור על יד המיטה, זה יפעיל את האיתורית שלי כל פעם שאת צריכה משהו תלחצי על הכפתור הזה, אל תתביישי ללחוץ אני זמין כל הזמן." הסברתי והיא הנהנה.
"יש עוד כותנות של הבית חולים בארון פה והורייך ארזו לך גמה דברים אם את רוצה משהו משלך ללבוש לשינה" סיימתי והיא הנהנה.
"לילה טוב אליסון" אמרתי בחיוך.
"לילה דילן" אמרה בגלגול עיניים.
יצאתי מחדרה והתקדמתי אל הקפיטריה, לקחתי לי כריך קטן והתיישבתי בשולחן עם ריצ'רד, הוא הרים את מבטו אליי וחייך.
"איך אחיך?" הוא שאל אותי ברגע שהורדתי את העטיפה מהכריך שלי.
"המצב שלו תקוע, הניתוחים לא עוזרים אבל גם לא מדרדרים את המצב. אני עדיין לא מבין למה זה קורה דווקא לו" נאנחתי.
"זה בתורשה, אביך היה חולה לוקמיה וזה עבר לאחיך" הוא הסביר והנהנתי ושלחתי לו מבט של 'אני יודע'.
"הוא רק בן 7" אמרתי נאנח וריצ'רד נאנח בעצב שולח לי מבט מתנצל.
"ריצ'רד אני מפחד" הודיתי בפניו.
"ממה?" שאל עוזב את הכריך שלו ומביט בי.
"מזה שאני לא אצליח להציל את החיים של אליסון, מזה שנערה בת 16 תמות בגללי" הודיתי והוא הביט בי.
"זו העבודה דילן, ידעת מה ההשלכות שלה כשהתחלת אותה" אמר ואני הנהנתי בתסכול.
"דילן, אם הפרוייקט הזה גדול עלייך אתה צריך להגיד לי" הוא אמר ואני הנדתי בראשי לשלילה.
"לא, אני אעשה את זה אני פשוט מפחד" הסברתי והוא הנהן בהבנה.
"טוב לילה טוב דילן, תביא לאחיך את הסוכרייה הזו" ביקש וזרק לי סוכריה על מקל הנהנתי בתודה והוא הלך.
אספתי את העטיפות המשומשות שלי וזרקתנ לפח, התקדמתי לחדר של זאק ונכנסתי לתוכו.
הורדתי את חלוק העבודה שלי, החלפתי את בגדי לטרנינג נוח והשארתי את החזה שלי חסוף.
"דיל!!" זאק צעק וקפץ עליי בחיבוק.
"מי זה הגבר הגדול הזה!!" צעקתי מחבק אותו.
"התגעגעתי" אמר ואני נשקתי למצחו.
הושבתי אותו על המיטה שלו בודק אם צחצח שיניים ואכל ארוחת ערב, והכי חשוב בעיניו מביא לו את הסוכרייה.
"איך היה בעבודה?" שאל ואני נאנחתי, איך אני מסביר לו שאני מטפל במישהי שחולה בדיוק במה שהוא חולה?
"קיבלתי מטופלת חדשה, היא חולה בלוקמיה כמוך.
היא מעצבנת, היא בת 16 והתשובות שלה מחרפנות אותי" אמרתי והוא צחקק.
"מה מצחיק אותך לוחם?" שאלתי מבלגן את שיערו.
"כלום, אתה עוד תראה" הוא אמר גורם לי להרים גבה ולחבק אותו.
"לך לישון" אמרתי והוא הנהן מחכה שאכסה אותו.
"אני אוהב אותך עד הירח" אמר.
"אני אוהב אותך עד הירח ובחזרה" אמרתי נושק למצחו ונשכב על המיטה המתקפלת.
זה הזמן שלי להתמודד עם הבעיות של אחרים, זה הזמן שלי להציל חיים של מישהי אחרת בזמן שאבא שלי שהיה חולה באותה מחלה ולא הצלחתי להציל אותו.
אבא? זה בשבילך.
אני לא יודע מה יותר נורא? שלא נותנים לי להיות חלק מהטיפול של אחי הקטן או שאני והוא צריכים לישון בבית חולים כי אין לנו בית והוא לא יכול לצאת מפה.
זה קשה זה לא דבר שכל ילד בן 7 צריך להתמודד איתו, אני רוצה שהוא יקבל את הילדות שאני הפסדתי ואני לא רוצה שהמחלה הארורה הזאת תיקח לו אותה.
זאק הוא הכל בשבילי, ואם אאבד אותו אאבד את עצמי.
עצמתי את עיניי נעלם לעולם אחר, עולם שכולו טוב.
