Scars / Larry Stylinson

Chapter 4

אני לא יודע כמה זמן נייל והארי כבר אצלינו, אבל אני פשוט לא רוצה שהם ילכו.
הזמנו לנו פיצה לא מזמן וליאם הלך סוף סוף למבחן שהוא למד אליו כל כך הרבה.
הוא היה ממש לחוץ. ממש כמו פקעת עצבים אחת גדולה אז זאין ניסה להרגיע אותו בזמן שאני ונייל הסתכלנו עליהם כמו שתי פאנגירלס קטנות. אני לא ממש יודע מה עם הארי, הוא רוב הזמן מקליד דברים בפלאפון שלו.
מדיי פעם הייתי תופס אותו מסתכל עליי, אבל אז הוא היה מסיט את מבטו ומקליד שוב. רציתי לדעת מה הוא כותב שם. הוא לא הפסיק לשנייה, אז הנחתי שזה לא היה מיועד למישהו.
~~~~
בסופו של דבר הארי ונייל חזרו לבית שלהם. נשארנו רק אני וזאין אז פשוט ישבנו בסלון וראינו טלויזיה, הראש שלי היה מונח על החזה שלו, הידיים שלי סביב המותניים שלו והוא חיבק אותי עם יד אחת כשהשנייה היתה בשיערי.
תמיד אהבתי כשזאין או ליאם מחבקים אותי, כי הרגשתי מוגן. הם תמיד נתנו לי הרגשה שהם שם בשבילי. גם בתיכון כשעשו עליי חרם והם היו כיתה מתחתיי הם היו שם בשבילי או כשהיו מרביצים לי ומתעללים בי, הם תמכו בי. או בתקופה ההיא שהרעבתי את עצמי כי היו צוחקים עליי ומכניסים לי לראש שאני שמן, גם אז הם היו פה בשבילי ותמיד עזרו לי.
ולא יכולתי לעזור להם חזרה.
נאנחתי, מתקרב יותר לזאין ומחבק אותו חזק יותר.
״אתה בסדר, לו?״ הוא לחש בדאגה.
הנדתי בראשי לשלילה והוא הרחיק מעט את הפנים שלי מהחזה שלו.
״מה קרה?״.
משכתי בכתפיי ואמרתי בשקט ״יצא לי לחשוב על זה שאתה וליאם תמיד הייתם שם בשבילי כל הזמן כבר מלא זמן ולי לא יצא להיות שם בשבילכם כשאתם צריכים״.
מבטו התרכך כשהוא ליטף את הלחי שלי ואמר לי ״לא.. לואי, אתה כנראה הדבר שמחזיק את הבית הזה אני נשבע לך״.
״למה אתה מתכוון?״.
״מי עודד את ליאם ללכת ללמוד את מה שהוא אוהב? ומי מעיר אותי ואותו כל בוקר כשאנחנו ערים עד מאוחר? ומי דואג לנו כשאנחנו שיכורים? והכי חשוב- אם לא אתה אז אני וליאם בכלל לא היינו מכירים וכל זה לא היה קורה ואני כנראה הייתי משתגע עכשיו כי.. טוב.. לפני שהכרתי אותכם החיים שלי היו חרא אחד גדול״.
חייכתי וקברתי את ראשי אפילו עמוק יותר בצווארו מאשר קודם והוא החזיר את ידו לשיערי ואמר בשקט ״רואה? לואי, אתה הפכת את החיים שלי ושל ליאם לטובים יותר רק מעצם העובדה שאתה קיים. תודה״.
״לא ידעתי״ לחשתי אחרי כמה שניות של שתיקה.
״טוב, אז אני שמח שאמרתי לך״.
~~~~~
ליאם חזר מהמבחן, הוא הכין לנו ארוחת צהריים ואז חזרנו לסלון וצפינו בסרטים עד מאוחר.
נרדמתי יחסית מוקדם אז זאין הרים אותי עד לחדר שלי, ליאם בא איתו והם דיברו בניהם כשהם חשבו שאני עדיין רדום.
״ליאם, הוא דיבר איתי היום ואמר לי שהוא מרגיש כאילו הוא לא עשה בשבילנו כלום״.
הרגשתי יד נחה על שיערי בעדינות ועוברת עליו לאט.
״מה אמרת לו?״.
״שהוא כן חשוב לנו, שבזכותו הכרנו וכאלה..״.
יכולתי לדעת שליאם מחייך כשהוא אמר ״אני זוכר את היום ההוא, היום שנפגשנו״.
״כן.. הייתי גר לידו. לא ממש דיברנו אבל יום אחד הוא בא אליי ואמר לי ׳היי, אני מכיר מישהו שעבר לגור לא רחוק מכאן, בוא נלך אליו׳ ואז באנו אליך הביתה והפכנו לחברים תוך שתי שניות כי לואי הצליח לפתח שיחה״.
ליאם גיחך ״כן.. לפעמים יש לנו מזל שהוא חסר טקט״.
המיטה זזה קצת והיתה שתיקה קצרה עד שזאין אמר ״הוא ממש קטן. זה מפחיד״.
שתי זוגות ידיים עטפו אותי בחיבוק משתי הצדדים שלי לפני שליאם הנהן ואמר ״כן, זה כאילו הוא נהיה קטן יותר ויותר בכל יום שעובר. הוא גם קצת חיוור״.
זאין רק נאנח ואמר ״אני מפחד עליו״ לפני ששניהם שתקו.
ככה נרדמנו שלושתינו מחובקים, יחד.