נסיכת ניפלהיים: פאנפיק למגנס צ'ייס

האדם ההגיוני היחיד בחדר

נ"מ וויל סולאס

"בוקר טוב, ילד מוות." וויל נישק את הפציינט שלו על הלחי.

ניקו קילל, "למה? היה כל כך מושלם עד שהערת אותי!"

וויל צחק, "בעולם שמעל האדמה קמים בבוקר."

"הללממפ." הוא התיישב בכתפיים שפופות, התלתלים נשפכו על מצחו וכיסו את עיניו. זה היה חמוד בצורה מוזרה, (ה.כ. כי זאת ההגדרה של חמוד!)

וויל הרים קצת את החולצה של ניקו כדי להחליף את התחבושות, (הבקבוק החם הוסר מזמן.) בן האדס חיבק אותו בזמן שעשה את זה מה שהפך את העבודה להרבה פחות נוחה, אבל יותר מהנת.

"הפצע הזה נראה די טוב." אמר וויל,

"זה אומר שאתה עומד לשחרר אותי?"

"לא, למה שאתן לך לברוח?"

ניקו הפנה את ראשו לשמיים, "למה אלים, למה אתם עושים לי את זה?!"

"תודה שאתה נהנה כאן, כשאני נמצא כאן עשרים וארבע שעות ביממה."

ניקו נשכב בחזרה ומתהפך אל הצד השני.

מלקולם פייס נכנס לחדר, השיער שלו היה פרוע כאילו לא ישן כל הלילה. "תקשיב, נראה לי שאני יודע מי האלפהילד הזאת."

ניקו הזדקף מייד, "מה?"

"מארוול," אמר מלקולם בקול חסר הבעה.

"ושוב, מה?" שאל וויל.

"ולקירי, במארוול, כמו ולקיריה, ויש שם גם אודין וסקאד'י."

"מלקולם, אנחנו לא הולכים להילחם באנשים מעופפים שלובשים תחתונים מעל המכנסיים." אמר וויל בנסיון לשחק את תפקיד האדם ההגיוני היחיד בחדר.

"אני חושב שכן." אמר מלקולם בקדרות.

"מל, אתה בסדר?"

"לא, אני חושב שאני משתגע."

"ילדי אתנה לא משתגעים."

מלקולם נאנח ודשדש מחוץ למרפאה.

ניקו גירד בראשו, "אלפהילד גייל הכניסה לו משהו למים?"

וויל הבחין בערפל שהתגבש מעל הפח בפינת החדר, הודעת איריס נט.

"בנים, יש לי חדשות רעות." פניה של הייזל לבסק התגבשו בטיפות המים, אפילו מבעד לערפל המטושטש וויל הצליח להבחין בחתך ארוך על לחיה הימנית.

ניקו גנח, "למה אלה תמיד חדשות רעות?"

"אלפהילד גייל תקפה במחנה יופיטר."

......................

*כמה שעות קודם לכן*

"מסולקת." אלפי התהלכה בזעם מקיר לקיר בחדר השינה שלה. "לילית פארקר, מסולקת..."

לילית משכה באף, "לפחות לא זורקים אותי לרחוב, הפנימייה הזאת בטח תהיה נחמדה."

"איזו פנימייה בראש שלך?!" אלפי זרקה מגף אקראי על החלון, "אני הולכת להחזיר אותך לאחווה, לא משנה מה, גם אם אצטרך לדחוף אותך אל תוך וולהלה."

"אה... אלפי?" אניה צייצה,

"אני אכרות להלגי את הראש..."

"לא הייתה לך..."

"לא, אני אקפיא את האיברים הפנימיים שלו אחד אחרי השני. מוות איטי וכואב."

"אלפי, אין לך איזו משימה בשביל אמא שלך?"

אלפי עצרה פתאום, המשימה בקליפורניה נראתה פתאום קטנטונת ולא חשובה. אבל זאת אמא שלה...

"אולי אם אעזור לך במשימה אמא שלך תסכים לשלוח איזה מכתב איום לברונים, כדי שיחזירו אותי." הציעה לילית.

"זה הרעיון הכי גרוע ששמעתי אי פעם." אמרה אלפי.

"זה דווקא רעיון די טוב." אמרה קייט. "מכתב איום מסקאד'י זה לא בדיוק עכבר שמצייץ על הברונים."

משהו צלצל במגירה שמתחת לדרגש של אלפי, היא הוציאה את הטלפון משם וראתה על הצג את הכיתוב, 'זמן לצאת לקליפורניה'. ההתראה שלה להתנקשות.

אלפי נאנחה, "בסדר, אני אקח את לילית לקליפורניה."

.................

"בסדר," אלפי כרעה מתחת לעץ, היא הציצה אל הפתח האפל של מנהרת קלדקוט. "אנחנו נפרוץ למנהרת קלדקוט ונתגנב ישר למגורים שלהם."

אלפי העמידה פנים שלילית מהנהנת מתחת לגלימת הברבור שהסוותה אותה. היא גיששה באוויר ומצאה את היד של לילית, הן ירדו בזהירות אל המנהרה, בלי פנסים, אלפי ידעה שהמנהרה נמשכת רק לכיוון אחד, ישר אל מחנה יופיטר.

"אלפי." אמרה לילית פתאום,

"ליל!" אלפי נזפה בה בלחש, "סיכמנו לא לדבר!"

"אני רואה אותך," לילית דיברה שוב, הפעם בלחש, "ההקסמה על הגלימות נעלמה!"

אלפי השפילה את מבטה, הגלימה שלה כבר לא התאימה את עצמה לקירות האבן, עכשיו היא הייתה סתם כחולה.

"לתקוף, פראיטור?" שאל קול אחד,

"חיובי." ענה קול אחר.

אלפי ולילית הסתובבו ושלפו את הנשקים שלהן, (אלפי גנבה פגיון בשביל לילית.) אבל הדברים שהפיקו את הקולות הסתערו עליהן בדיוק מהכיוון השני. אלפי הרגישה ידיים סוגרות על המותניים שלה והודפים אותה אחורה, מי שתקף אותה גילה את פרצופו, זאת הייתה נערה אפרו-אמריקנית עם עיניים זהובות ושיער מתולתל בגוון קינמון. המטרה של אלפי. "הנה את, אלפהילד גייל, זה בשביל אח שלי."

אח שלי? חשבה אלפי.

לילית צרחה איפשהו לידה, הנערה ריתקה אותה לקרקע עם הברכיים, היא הכתה באדמה, ומשהו התהפך מתחת לגבה של אלפי, היא נפלה....

"אווץ'." לילית שפשפה את הקרקפת, "הילדה ההיא עשתה הרגע כשפות אדמה?"

אלפי קמה מהרצפה, ראשה פעם, היא גילתה שהן נמצאות בחדר אבן קטן, כנראה מתחת למנהרה. לחצויה הרומית באמת היו כוחות מרשימים.

"אני אוציא אותנו מכאן." אמרה אלפי.

לילית לא נראתה מתרשמת, "ואין לך מושג איך לעשות את זה."

"דווקא כן!" אלפי סימנה מעגל על הרצפה, מעגל רחב של כפור נוצר שם, היא הכתה באמצע המעגל, ועמוד עבה וחד של קרח פרץ את תקרת החדר.