נסיכת ניפלהיים: פאנפיק למגנס צ'ייס

הפגיון היה מורעל, או שלא.

נ"ק: אלכס פיירו.(היום היא בת.)

"אפשר לכרות לו את הראש ולקבל כמה שעות של שקט?" מלורי קין התחננה.

האיינהריי החדש של קומה 19 עדיין לא הסכים לתת להם את שמו, כל מה שהוא עשה היה לנסות להרוג אותם, ובסופו של דבר אלכס כבלה אותו לכיסא. הוא לא הפסיק לצרוח עליהם ולנשוך את הכבלים שלו.

"אפילו אלכס לא הייתה גרועה כל כך ביום הראשון שלה." אמר טי-ג'יי.

אלכס החטיפה לו.

"את כל הדפוקים שולחים לקומה שלנו," רטנה מלורי, "הולקיריה הזאת פשוט השאירה אותנו עם מכונת ההרס הזאת! אני אתבע אותה!"(ה.כ. כתבתי את זה נכון?)

מגנס רכן קדימה והושיט יד לאיינהריי, "היי, ראיתי אותך בבית המחסה מתישהו, איך קוראים לך - איי!" האיינהריי נשך אותו.

"אוקי, עד כאן." מלורי הניחה ידיים על נדני הסכינים שלה.

באותו רגע הדלת נפתחה והישועה של קומה 19 נכנסה פנימה.

לילית פארקר הייתה לבקנית. השיער שלה היה לבן-כסוף, וכך גם העור שלה. עיניה היו בגוון מקסים של אפור-כחלחל. היא הייתה הולקיריה שהביאה את האיינהריי החדש.

את החברה שלה אלכס מעולם לא פגשה, היא הייתה שזופה הרבה יותר, היה לה שיער שחור קלוע בצמה עבה ועיניים כחולות כקרח, היא הזכירה לאלכס מישהי... מישהי שפגשה במסע להבסת לוקי. ענקית קרח מפחידה מאוד. שהתגרשה מסבא של מגנס.

"אוו, מישהו היה ילד רע." היא צחקקה, ואז הסתובבה לחמשת האיינהריאר האחרים ואמרה, רצינית לגמרי. "ברצינות, למה קשרתם אותו לכיסא?"

"למה אני פה? אני אמור להיות עכשיו בשאול, אתם כולכם מתים! ברחתם מהמקום הנכון!" צרח האיינהריי שלילית הביאה.

"אה." אמרה לילית, "נהדר, אספתי לוחם משוגע."

החדש התקפל והתחיל למלמל משפטים בשפה לא מוכרת.

"תרדימי אותו, אלפי, אני אחרטט משהו לברונים." אמרה לילית בנימה אדישה,

אלפי הוציאה משהו מהכיס שלה, בקבוקון קטן. היא תפסה בצוואר של החדש ומזגה את תוכן הבקבוק לגרונו. הראש שלו נשמט הצידה מייד.

"אבא... קח אותי לממלכה שלך..." הוא מלמל לפני שנרדם.

.........

נ"ק וויל סולאס

וויל חיכה לתוצאות המחקר של מלקולם פייס במרפאה, הוא השגיח על החבר שלו בזמן שקיילה ניסתה לצייר את פניה של המתנקשת.

"אוף!" היא זרקה את המחברת הצידה, "אני צריכה כאן את רייצ'ל."

ניקו הזדקף פתאום, עיניו פעורות לרווחה, "הייזל מתה!"

וויל דחף אותו בחזרה לכריות, "זהירות, מלאך קטן, אל תעשה את זה שוב," הוא הסתכל במבט שואל אל קיילה, שענתה לו באותו המבט בדיוק.

"היא מתה! בן של האדס מת!" מלמל ניקו בהיסטריה.

וויל ליטף את הראש שלו בעדינות, "אני די בטוח שלא, קיילה, תתקשרי למחנה יופיטר באיריס נט, אם הפראיטור מתה אנחנו אמורים כבר לשמוע על זה."

קיילה חטפה שפריצר מהאדנית על אדן החלון וריססה באוויר מתחת למנורה, היא זרקה דרכמה לתוך הקשת ואמרה, "איריס הגדולה, אלת הקשת בענן, הראי לי את הפראיטור הייזל לבסק, מחנה יופיטר."

הערפל התגבש להולוגרמה של משרד עם שולחן מהגוני מכוסה ניירות, על כיסא משרדי בודד ישב פרנק ז'אנג, ועל ברכיו הייזל לבסק. דרך מאוד מסורבלת לעבוד. אבל איך שהוא הם הצליחו לכתוב ביחד איזה  מסמך על קלף עור.

הייזל הבחינה בהם, "אה, היי, וויל, קיילה, ניקו, מה קרה?"

"רואה?" אמרה קיילה, "היא בחיים."

"כן," הייזל מצמצה, "אני בחלט... בחיים, עכשיו תסבירו לי למה לאח שלי יש בקבוק חם קשור לחזה?"

"זה סיפור ארוך," וויל התחיל לספר לה על המתנקשת וכל מה שבא אחריה.

"הרגשתי במוות של אח, בן האדס." אמר ניקו, "פחדתי שאולי..."

"לא קרה לי כלום," הרגיעה אותו הייזל. "זה בטח הפצע שלך."

בראש של וויל נדלקה נורה אדומה ומהבהבת כמו של סירנת מכבי אש. "אוי, זה היה מורעל, אתה מרגיש טוב?"

"הכל בסדר," רטן ניקו, "הרגשת משהו, הייזל?"

הייזל הנידה בראשה, "אני לא מרגישה במוות של אנשים."

"אולי עדיף שתציבו כמה הגנות, שומרים נוספים מחוץ למחנה..." הציעה קיילה.

"כן, ברור." פרנק כיווץ את מצחו, "וואו, האלפהילד הזאת נשמעת מסוכנת."

האיריס-נט התפוגג.

קיילה קמה והרימה את מחברת הציור שלה, "אני הולכת לישון, וויל, אני מניחה שאתה נשאר פה..."

"לילה טוב." אמר וויל.

.................

נ.ק. אלפי.

"אין מצב שהכרטיס לא אצלך!" קראה לילית, "איך תיכנסי עכשיו לארוחת הערב?"

השתיים עמדו בתור לארוחת הערב בהיכל הגדול, כניסת הולקיריות להיכל היה מסדרון ארוך מלא בנערות, ותקרה עשויה מ - נחשו מה? חניתות! ברור שחניתות.

"הבאה בתור, אלפהילד אירסה גונהילד גרטרוד גייל!" הכריז הונדינג,

"אה.... אדון הונדינג, האמת שאיבדתי את כרטיס הולקיריה שלי..."

הונדינג נאנח, "לא נורא. פשוט תגישי לי את כלי הנשק שלך לבדיקה."

אלפי הראתה לו את שרשרת אבן הרונה שלה. הונדינג הנהן ואז הבחין בלילית ופניו התקדרו. "העלמה לילית פארקר, האמת ש... איפה האיינהריי החדש שלך?"

לילית הסמיקה, "הוא לא יכול להגיע הערב."

"ליליאן פארטל!" קול מוכר שאלפי תיעבה נבח עליהם, הלגי, מנהל המלון.

"זה לילית פארקר." אמרה לילית.

"את הולקיריה שאספה הנה את הגראיקוס, הא? את מסולקת מאחוות הולקיריות!"