לשחק בדם

המונרוי האחרון (48)

אני מסיים עם הקטנים וסוגר את הדלתות שלהם, ניגש למושב הנהג ומניע את הרכב. בזמן שאני יוצא מהחנייה, קולה המבולבל של מילה נשמע מאחורה. ״למה היא חשבה שתומי אבא שלנו, ארלו?״ היא תוהה, וארלו זורק כתפיו באי אכפתיות. ״כי הוא פאקינג זקן, מיל. זה פשוט היה הגיוני״ הוא עוקץ אותי, ואני מרים גבתי בשעשוע.

״אתה מחבב את האמילי הזאת?״ אני שואל שאלה שאני מודע לכך שתעצבן אותו, והוא מעוות פניו בגועל. ״אלוהים- לא. יש לה פחות מנת משכל מפאקינג קיר גבס״ הוא אומר, והנרי מגחך מאחורה. ״לא יודע מה אתה חושב, אבל זה לחלוטין נשמע כמו הטעם שלך״ הוא עוקץ את אחיו הגדול, שמסתובב אליו בכיסאו מיד.

״מישהו החליט לפתוח את הפה..״ הוא ממלמל להנרי שרק חורץ את לשונו לכיוונו בחוצפה. קול צחוקה הצלול של מילה נשמע ברקע בזמן ששלושת האחים ממשיכים להתווכח על משהו שטותי, ואני נוהג בשלווה לכיוון גן הילדים של תאו, נותן למחשבותיי בזמן זה להסחף לדמותה המצוירת והיפיפייה של אחותם הגדולה שבראשי.

מחשבותיי נקטעות, כשקולו של ארלו עולה אוקטבה. ״הנרי! אולי דיי לדבר שטויות?״ הוא צועק על אחיו בגלגול עיניים, שרק צוחק בחוזקה. אני מביט על שני הילדים דרך מראת האמצע, צופה בהם צוחקים בשלווה על ארלו.

גן הילדים של אחיהם הקטן ניצב לפנינו, ואני מוריד את חגורת הבטיחות שלי, משאיר את המנוע פועל יחד עם המזגן לילדים, ומתכונן ליציאה. ״אני הולך להביא אותו, אגיע עוד מעט. בלי שטויות.״ אני מזהיר את הילדים, ובעיקר את הבעייתי שנמצא לידי ומעביר לי מבט מלא בזימה. אני מגלגל עיניי, ויוצא מן הרכב, בשביל לאסוף את המונרוי האחרון להיום.

*

חמשתנו מגיעים אל ביתה הפרטי של המטפלת, ששם ניצבת הקליניקה שלה, לטיפול בילדים. הגעתי אלייה דרך המלצות שקיבל ניקולאס. היא הייתה יקרה, ובניתי על זה שהיא גם יודעת מה היא עושה.

אני חונה את הרכב שלי למול ביתה, מכבה את המנוע ויוצא מהמושב שלי. ארלו עושה את אותו הדבר, ושנינו ניגשים למושב האחורי, עוזרים לשלושה הנותרים להחלץ ממקומותיהם. אני נועל את הרכב אחרינו, ואני והשבט עושים את דרכינו אל דלת הכניסה.

״יש לה כאן הרבה פרחים..״ ממלמלת מילה בשיפוטיות כשמביטה בצמחייה הרבה שצומחת כאן. אני מהנהן לה ומגיע לדלת, נוקש עלייה כמה פעמים. שניות אחדות עוברות לפני שהדלת נפתחת, והמטפלת של הילדים ניצבת למולי.

קומתה נמוכה במיוחד, ותלתליה הזהובים מקפצים על כתפיה בעליזות מוזרה. היא לבושה בחולצה עם פרחים- אני מתחיל לחשוב שיש לה אובססיה כלשהי עם הדבר הזה, ומכנסיים צמודים בצבע שחור. לרגליה היא נועלת סנדלים חומים. חיוך גדול מרוח על שפתיה כשהיא מביטה בשבט הילדים שמאחורי.

מבטה עולה אליי והיא חייבת למתוח את ראשה אחורנית בשביל להביט בעיניי. ״תומאס רמרלו, נכון?״ היא שואלת, ומרימה את ידה ללחיצה. אני מהנהן בקשיחות, ומחזיר לה לחיצה קשה. היא רק ממשיכה לחייך חיוך עליז ומעצבן, ולפנות הפעם לילדים שמאחוריי.

״בואו, חמודים,״ היא מזמינה ופותחת את הדלת לרווחה. הארבעה עוקפים אותי והולכים בעקבותיה. ״אני נליה. מה השמות שלכם?״ היא שואלת אותם בחביבות, וארלו הראשון לענות בשביל הקבוצה כולה. ״אני ארלו, אבל אני לא כאן בשביל הדבר המוזר הזה שאת עושה עם החיים שלך״ הוא ממהר להבהיר לה ברצינות גמורה, והיא רק צוחקת צחוק מתגלגל.

״אל תדאג ארלו, אני מאמינה שלא תסבול כמו שאתה חושב.״ היא מרגיעה את המתבגר בטון נעים, ופונה לקטנים. ״מה איתכם?״ היא תוהה, והנרי נועל שפתיו במעט ביישנות כשאוחז את ידו הקטנה של תאו שמביט סביב בחיוך קטן ולא מבין. דווקא הסברתי לילדים לאן אנחנו נסענו היום, אבל ניכר שתאו הקטן לא באמת מבין את משמעות הדברים עד הסוף,

״אני מילה! ואלה הנרי, ותאו.״ היא אומרת, ונליה מחייכת בדיוק כשסיימנו לחצות מסדרון ארוך מלא בציורים צבעוניים שתלויים לאורכו, ודלת לבנה ניצבת למולנו. היא פונה אליי לפתע.

״תצטרך להישאר בחוץ. זה בסדר מצידך אדון רמרלו?״ היא בעיקר מודיעה לי, ואני רק מעביר לה הנהון חד. ״אני יכול להישאר עם תומאס בחוץ?״ שואל אותה ארלו בהבעה מאוד מבולבלת מהסיטואציה. ״מצידי-״ היא באה לאשר לו את זה, ואני ממהר לקטוע אותה.

״תיכנס עם האחים שלך״ אני פוקד עליו, וגבותיו מתכווצות במעט כעס. ״למה?״ הוא שואל, ואני מעביר לו מבט רציני. ״כי אמרתי. תיכנס ואל תעשה בעיות.״ אני מפציר בו. השלושה הקטנים נפרדים ממני בנפנופי ידיים כשנליה פותחת את דלת הקליניקה או מה שזה לא יהיה, וארלו משתרך אחריהם במבט עצבני. מקלל את שמי כל הדרך עד שהדלת נסגרת מאחור.