שונאים מאהבה

פרק 37

ליאו

ג'ולייט סורקת את פניי ומתעכבת על החבורה הטרייה שמעטרת את זווית לסתי. מבטה משתהה עלייה למשך כמה רגעים, וניכר שהיא מתוחה וחסרת שקט.
היא מושיטה את ידה לכיווני בהיסוס, "זה לא נראה טוב. כדאי שתטפל בזה לפני שיזדהם." היא נזהרת כשהיא מעבירה את כריות אצבעותיה ברכות על האיזור הפצוע.
מגעה העדין משלח זרמים לגופי, שלא יודע שובע וצמא לכל מה שיוכל לקבל ממנה.
היא מביטה בי בעיניים גדולות וחרדות. "פצע פתוח יכול להזדהם בקלות," היא ממלמלת ונוגסת בשפתה התחתונה, לא מצליחה להסוות את דאגתה.
אני לא אומר דבר בתגובה, רק מתענג על התחושה שמגעה מקנה לי ומביט בה, מתפלא מיופייה המלאכי והמתעתע כמו בכל פעם מחדש.
אף פעם לא רציתי שבחורות יניחו את ידיהן על פניי אם הלשון שלי לא הייתה תקועה בתוך הפה שלהן.
זה הרגיש אינטימי ולא במקום כמעשה בפניי עצמו בהתחשב בסוג הקשרים שהיו לי ובדרך ההתנהלות שלי בהם.
וכמו איסור ברור מאליו וחוק לא כתוב, כל הבחורות שביליתי איתן את זמני בדרך אחת או אחרת, ידעו גם שלא לנסות.
הייתי ברור מאוד לגביי הכוונות שלי איתן ולגביי הגבולות בקשר, דבקתי בעמדתי ולא נתתי לאף גבול להיחצות, גם אם הפיתוי עמד במרחק נגיעה אל מול עיניי.
אך עם ג'ולייט, הגבולות היטשטשו וגברו על כל מעט השליטה שעוד הייתה לי מולה.
אני שונא להכיר בזה, להכיר בעובדה שמישהי הצליחה להכניע אותי ולגרום לי לאבד את השליטה העצמית ואת יכולות הריסון שלי,
להכיר בעובדה שג'ולייט שבתה אותי בקסמייה,
כאילו באמת הייתה מכשפה שהטילה עליי כישוף שכובל את נשמתי אלייה ולא מותיר לי להרפות ממנה.
כל פעולה שלה, כל דבר שקשור בה גורמים לי לאבד את השכל הישר ואת ההגיון עד למצב שאני רואה רק אותה.
שמתי אותה בראש ובראשונה מבלי לייחס חשיבות לתוצאות שעתידות להגיע בעקבות מעשיי, לתוצאות ההפכניות שעלולות להכריע על עתידי ולשנות את חיי.
הדבר היחידי שראיתי בעיניי רוחי היה אותה, שבורה והרוסה אחריי שנפגעה, שוב.
מי כמוני יודע כמה פעמים היא הייתה במצב כזה.
רציתי לפצות על הכאב שנגרם לה בשמה, כי ידעתי שלא תעשה זאת בעצמה.
ידעתי שהאהבה שלה כלפיי נואה והרגישות היתרה שיש לה ימנעו ממנה מלעשות זאת, אז החלטתי לקחת את המושכות לידיי ופעלתי בחוסר חשיבה ושיקול דעת מוחלט.
ועכשיו, אין לי דרך מילוט שתחלץ אותי מהמצב אליו הבאתי את עצמי. אני לא יכול לברוח מההשלכות שיבואו וממה שיהיה על הכף.
אם גרמתי למותו של נואה, אני עלול להיכנס למאסר ולשבת מאחוריי סורג ובריח למשך השנים הבאות.
קרוב לוודאי שיקלו את עונשי כיוון שעוד לא חגגתי את יום הולדתי השמונה עשר ואני עדיין לא נחשב כבגיר, אך גם אם ארצה מאסר של כמה שנים בודדות, חיי לא יחזרו להיות כפי שהיו, וכל מה שהובטח לי מבעוד מועד, יעלם כלא היה יחד עם עתידי.
אני פאקינג אבוד.
אבוד בתוך הרגש הזר הזה שאני לא מצליח לפענח, אבוד בתוך התחושה המעיקה שמלווה אותי בכל פעם שאני חושב עלייה, אבוד במקום הלא נודע הזה, בו לראשונה בחיי אני מעורער ולא בטוח בעצמי, לא יודע לזהות את מה שאני מרגיש ואת הדרכים בהן אני בוחר לפעול.
"תשאר פה, אני אלך להביא אלכוהול לחיטוי מהאחות." ג'ולייט פוסקת בנמרצות ובאה לקום על רגלייה, אך אני תופס בכף ידה ועוצר בעדה.
"אין צורך בזה," אני מוחה, לא רוצה לעשות סיפור ממכה שטחית שתיעלם בתוך כמה ימים כשלשנינו יש דברים חשובים יותר לדאוג לגביהם.
אני מושך אותה בחזרה אל חיקי כאילו איני יכול לשאת בחסרונה, כאילו כל נים בגופי זקוק להרגיש בה, אילו היא שולחת לעברי מבט חמור סבר שמבהיר שהיא לא מרוצה מהתנגדותי בנושא.
"ליאו." היא מבטאת את שמי ברצינות תהומית, נאנחת. "אתה צריך לטפל בזה, לפני שהמצב יחמיר. עוד רגע אחזור." היא מבטיחה ברוך אל תוך עיניי.
היא שוב נעמדת, והפעם אני לא מתנגד ומותיר לה ללכת.
אני שומט את ראשי לאחור על מסעד הספה באנחה כבדה ושולף את הטלפון הנייד שלי מהכיס.
כשאני פותח אותו, עשרות הודעות ושיחות שלא נענו מזנקות בחלקו העליון של המסך, וכשעיניי נוחתות על שמה של אימי, אני מייד מזדקף בדריכות.
אמא: ליאו גריי כדאי לך לענות לי בזה הרגע.
אמא: הלכת מכות בבית הספר?! השתגעת?!
אמא: אני ואבא שלך ניקח את הטיסה הקרובה ביותר בחזרה לניו יורק, כדאי שתענה לי.
פאק.
אם חשבתי קודם לכן שאני אבוד, עכשיו זה הסוף שלי.
אני מתכוון לחייג אלייה, אך שיחה נוספת שנכנסת לנייד שלי מכיוונה קוטעת את פעולתי.
אני משתהה על המסך לכמה רגעים, צופה בראשי בדיוק כיצד הולכת להתנהל שיחת הנזיפה הזו, ולבסוף נענה לה בלית ברירה.
"מה לעזאזל עובר עלייך, תגיד לי?! נפלת על הראש?!" היא מטיחה בי בכעס מעבר לקו.
אני עוצם את עיניי באנחה כבדה וצובט את גשר אפי.
בדיוק כמו שצפיתי, היא חמומת מוח וטעונה עליי, ואני לא מאשים אותה לרגע.
אף שמעולם לא הייתי תלמיד למופת בעל התנהגות ראוייה להערכה או לשבחים, לי ולהוריי היה הסדר מוסכם- קטטות בבית הספר הן אסורות בתכלית האיסור, או לפחות כך הן היו אמורות להיות.
"למה אני אמורה לשמוע מהנהלת בית הספר שהֵכֵּתַ את אחד התלמידים עד למצב שהוא נשלח באמבולנס לטיפול נמרץ?!" היא תוקפת בכעס. "מה קרה לך פתאום? חשבתי שיישרנו קו לגביי ההתנהגות המינימלית שמצופה ממך."
אני מעביר יד בשיערי, נסער ומתוסכל. "אני יודע, אמא, אני-"
"זה לא משנה שאתה יודע אם בפועל אתה לא מיישם שום דבר!" היא קוטעת אותי בחדות. "דיברנו על זה כל-כך הרבה פעמים! למה אתה לא יכול להיות תלמיד טוב לשם שינוי ולתת לי ולאבא שלך נחת?"
אני נושך את פנים לחיי ומתקשה לבלוע את הגוש המזויין שחוסם את גרוני. זה לא סוד שאני מהווה אכזבה להוריי מאז היותי קטן.
במשך השנים הם טיפחו אותי ונתנו לי את הטוב ביותר בכדי שאוכל להיות מקור גאווה עבורם, אך אני הייתי מרדן ומופרע- הברזתי מבית הספר, הסתובבתי במקומות מפוקפקים עם אנשים מפוקפקים, והלכתי בדרך שונה מזו שהם הובילו אותי אלייה.
חלומם שאהיה תלמיד קפדן ומשגשג התנפץ אל מול עינייהם, ומאז אין להם עוד תקוות עבורי.
הם מצפים ממני למינימום - קבלת תעודת בגרות בסיום השנה והתנהגות נאותה - וגם את המעט הזה אני מתקשה לעשות.
"אנחנו חוזרים היום בערב." היא מודיעה בקשיחות, "מחר יש לנו פגישה עם הנהלת בית הספר, כדאי לך מאוד שהבחור ההוא יהיה בסדר ושנצליח לסדר את זה ביננו כדי שלא יוגש נגדך כתב אישום."
"בסדר." אני מסנן ביובש, מתחיל לאבד עניין בלשמוע עד כמה היא מאוכזבת ממני ועד כמה חמור היה מה שעשיתי.
אני מנתק את השיחה ומשליך את הטלפון הצידה.
עיניי מוצאות את ג'ולייט, שעומדת במפתן הדלת עם חומרי חיטוי ורצועות לחבישה בידייה.
היא נטועה במקום, כאילו הייתה עדה לשיחה והיססה אם להגיד משהו.
עיניי עוקבות אחרייה באדיקות כשהיא כשהיא צועדת לכיווני ומניחה את תכולת ידייה על השולחן. "זו הייתה אמא שלך?"
אני מהנהן בשפתיים חתומות.
צער ניבט מעינייה כשהיא מסתכלת עליי. "אלוהים, במה סיבכת את עצמך," היא נאנחת ומנידה בראשה. "אתה יודע בכלל מה יכול לקרות לך אם הוא ימות?" היא שואלת ברצינות.
שפתיי נמתחות לכדי חיוך. "אם לא הייתי מודע לזה שאת רגשנית במיוחד היום הייתי חושד שאכפת לך ממני." אני מקניט.
"ברור שאכפת לי ממך, חתיכת אדיוט!" היא מתפרצת, "אם לא היה לי אכפת לא הייתי כאן."
החיוך שלי מתרחב. "אכפת לך ממני?" אני מתגרה, לא מתכוון לתת לווידוי שלה לחמוק.
"אוי, תשתוק," היא יורה ומפנה את מבטה הצידה, מנסה להסתיר ממני את העובדה שלחייה סמוקות ושחיוך קטן מבליח על שפתייה.
היא מרצינה. "עכשיו, תן לי לטפל לך בזה." היא לוקחת פד וסופחת בו אלכוהול לחיטוי, ואני מטה את ראשי בכדי לתת לה גישה טובה יותר.
היא רוכנת אליי. "זה עומד לכאוב לכמה שניות," היא מזהירה לפני שהיא לוחצת על הפד בעדינות כנגד עורי.
אני חושק שיניים באיפוק כשהחומר צורב את הפצע הפתוח בכאב בלתי נסבל.
"פאק." אני קומץ את אגרופי ונועץ בו את שיניי, עוצר את רצף הקללות שעומדות על קצה לשוני מלצאת החוצה.
ג'ולייט נסוגה לאחור. עינייה לא עוזבות את שלי, ואני לא יכול לפספס את העצבות שלא חולפת מהן.
"אני מצטערת, הייתי חייבת," היא לוחשת, ונראה שכאבי מסב גם לה כאב באיזשהו אופן.
היא מסירה את הפד ספוג הדם מפניי ואומדת את הפצע.
שפתייה מתעקלות. היא לוקחת שפורפרת של ג'ל להרגעה, פותחת את הפקק ומורחת על האיזור לפני שהיא חובשת אותו בקפידה.
היא משפילה את מבטה העגום מטה. "כל זה קרה בגללי, עשית את זה בגללי." היא אומרת בקול חנוק ומלא בהאשמה עצמית.
"עשיתי את זה בשבילך," אני מתקן, נחוש שתבין זאת, שתבין שדבר אינו בגללה ואין לה למה לחוש אשמה.
היא משתתקת ומיישרה אליי את מבטה הנדהם.
גבותייה מתכווצות בתמיהון. "בשבילי?" היא חוזרת בחוסר אמון, כאילו זה הדבר המופרך ביותר ששמעה אי-פעם. "למה?" היא מתעקשת לדעת.
"אני לא פאקינג יודע," אני מודה בתסכול. "אני פאקינג משתגע מזה, ממך. אף פעם לא הרגשתי ככה בגלל אף אחת, ואת, את גורמת לי לפעול בחוסר שיכול דעת מוחלט, בחוסר הגיון. את גורמת לי לאבד את עצמי ולעשות דברים שמעולם לא העלתי בדעתי שאעשה."
היא מעפעפת בריסייה ונראת המומה מהוידוי שלי. עינייה מביטות היישר לתוכי במבט חודר, והגוונים הכחולים בהן שובים אותי ברגש עוצמתי שגורם לי לערער בכל מה שאני יודע על עצמי.
"ליאו," היא לוחשת בקול רועד, "מה אתה מרגיש אליי?"
אני נדרך. השאלה שלה תופסת אותי לא מוכן.
מה אני מרגיש אלייה?
הלוואי והייתי יודע את התשובה לכך בעצמי.
אני לא בן אדם שנוטה לתת מקום לרגש, או להרגיש בכלל.
אני נושם בחדות. "אני לא יודע מה אני מרגיש," אני אומר בישירות, רואה את האכזבה הברורה שחולפת על פנייה. "אבל אני יודע שאני מרגיש צורך להיות בקרבתך, ושכשאת לא לצידי, את הדבר היחידי שאני חושב עליו, הדבר היחידי שפאקינג מעסיק אותי." לראשונה אני נותן לרגש ששוכן בתוכי כבר תקופה ארוכה להתבטא במילים.
אני רוכן אלייה ומסיט את קצוות השיער התועה מפנייה, רוצה לראות אותה ולוודא שגם היא מסתכלת עליי, ועינייה אכן ממוקדות בי, מחכות בקוצר רוח למוצא פי.
"אני יודע שכשאני רואה אותך עם בחורים אחרים, אני רוצה לקחת אותך לעצמי ולהכריז עלייך בעלות מול כולם, כדי שכל אחד ואחד מהם יבינו שאת שלי אף שאת לא מגיעה לי," אני ממשיך. "תפרשי את זה איך שתרצי, אבל מעולם לא הייתי בטוח כל-כך שאני רוצה משהו כמו שאני בטוח שאני רוצה אותך." אני מביט בפנייה ונאזר במעט השליטה העצמית שיש לי בשביל לא להתנפל עלייה ולהראות לה כמה אני רוצה אותה.
"ליאו," היא פולטת בנשיפה רעועה, "אתה לא יכול להגיד דברים כאלו," היא מנענעת בראשה, נראת מבולבלת עד כלות נשמתה. "אני ידעתי למה אני נכנסת, וכל מה שעשיתי עד עכשיו היה בידיעה מוחלטת שלא אקבל ממך כלום ושאסור לי לפתח ציפיות לגביי הקשר שלנו, ועכשיו אתה אומר את זה? איך אני יכולה לסמוך עליך? איך אני יכולה לדעת שלא אמרת את זה לבחורות אחרות?" היא מאשימה, וגוון קולה נצבע בקנאה בלתי ניתנת להסוואה.
"את לא סתם בחורה," אני פולט, נותן למילים לצאת ממני בשטף, ללא מעצורים, "את הבחורה היחידה שמצליחה להוציא אותי מדעתי בכל פעם מחדש ובכל זאת רק גורמת לי לרצות אותה יותר. את הבחורה היחידה אי-פעם שהיה לי עניין אמיתי וכן בה, הבחורה היחידה שגרמה לי להרגיש, לעזאזל," אני נאנח, מבין לראשונה את חומרת המצב שלי, כמה עמוק אני שקוע בזה.
ג'ולייט תולה בי מבט ארוך וחסר מילים.
עינייה בורקות ברגש טהור שגורם לליבי להאיץ את פעולותיו, והיא לא מאחרת להדביק את שפתייה לשפתיי בנשיקה סוערת.
היא נכנסת בין רגליי המפושקות ועוטפת את עורפי בידייה.
ידי האחת נסגרת סביבה ונוחתת על שיפול גבה באחיזה תקיפה ורכושנית, מצמידות את גופינו, בעוד ידי השנייה לופתת את עורפה.
שפתיי מפשקות את שפתייה באיטיות, ולשוני נשזרת בלשונה, תאווה לכל טיפה מטעמה.
ג'ולייט גונחת ושוזרת את ידייה בשיערי, פוערת אותו בחיוך מלבב שמסוגל להאיר את העולם כולו.
"אז," היא מתנשפת, קצרת נשימה בין נשיקות, "מה אנחנו? יזיזים? ידידים עם הטבות? זוג?" היא שואלת בישירות, אך אני מסוגל לאתר את החשש שניבט מעינייה כשהיא ממתינה לתשובה שלי.
"אם זה לא היה ברור לך עד עכשיו," אני תופס את שפתה התחתונה בשיניי, אילו היא פוערת את עיניי ומחניקה גניחה קטנה. "את שלי. אז בין אם נשאיר את זה בסתר ובין אם נכריז על כך בפניי כל הפאקינג עולם, אנחנו יחד." אני מרסק את שפתיי על שלה, לא נותן לה אפשרות לסרב כי אני פאקינג בן זונה אנוכי שלוקח את מה שאני רוצה.
אך לפי האופן שגופה נענה לי, לפי האופן בו היא מושכת בשיערי ומעמיקה את הנשיקה, אני לא חושב שבכוונתה לעשות זאת.
לפתע הטלפון שלה מצלצל. היא ממהרת לזנק ממני ולהרים אותו. "זאת היילי," היא לוחשת בחרדה ניכרת ומתהלכת סביבי. "היא שואלת איפה אני ומבקשת שאענה, מה אני אומרת לה?" היא לא מנתקת את עינייה לרגע מהנייד המצלצל.
"תגידי לה שאת איתי," אני אומר בחיוך זדוני, וכשהיא מבינה את כפל המשמעויות בדבריי היא שולחת לעברי מבט מצמית וזורקת עליי את אחת מכריות הכורסה. "זה לא מצחיק, ליאו!" הזעף שלה רק גורם לי לצחוק עוד יותר.
"אסור שהיא תדע, אני רצינית, לא עד שאמצא דרך לספר לה." היא ממלמלת באי שקט. "תבטיח שלא תספר." היא מכוונת את אצבעה לכיווני באיום. "תבטיח לי," היא מפצירה בי.
"אני מבטיח."
היא מביטה בי בספקות למשך כמה שניות, ולבסוף מהנהנת. "אני חייבת ללכת," היא לוחשת ומדביקה נשיקה רכה על לחיי, "נתראה." היא מחייכת חיוך מתוח וממהרת לסוב על עקבייה. חיוך בלתי נשלט נפרס על פניי. "נתראה, מכשפה,"
אני פותח את הטלפון ומגלה שכצפוי גם דין צלצל אליי והשאיר לי כמה הודעות.
דין: איפה אתה? חתיכת מטורף, כל הבית ספר על הרגליים בחיפושים אחרייך.
דין: ליאו.
דין: תענה כבר, דפוק אחד.
וברגעים אלו, אני חוזר למציאות האכזרית, מציאות בה גורלי עדיין לא ידוע ויכול להיחרץ בכל רגע נתון, מציאות בה אני מוביל את עצמי לאבדון.
אני מהדק את אחיזתי בטלפון ומקליד.
אני: אני בגג.
זמן קצר לאחר מכן הוא פותח את הדלת בתנופה ושועט פנימה. אני מרים אליו את מבטי, ואז משפיל אותו בחזרה מטה ושולף סיגרייה נוספת מהחפיסה.
"מה נסגר איתך?" דין מתיישב לצידי, "איבדת את זה לגמרי, הא?" הוא דוחק את כתפי בחיבה, מנסה לעודד אותי.
אני מצית את הסיגריה שלי ושואף ממנה, אילו הוא לוקח סיגריה מהחפיסה גם כן ומתגרה בי בעזרתה.
הוא תוחב את הסיגרייה ברישול בין שפתיו ומנסה לחטוף ממני את המצית.
אני נושף את העשן החוצה ומצר את עיניי לעברו. "מה אתה עושה?" אני מתעצבן כשאני רואה כיצד הסיגרייה מתנודדת לו מצד לצד בפה.
"אני מעשן." הוא אומר בחיוך רחב כאילו זה לא ברור מאליו.
"אתה לא מעשן." אני מתעקש, שואף שוב מהסיגריה.

"נכון," הוא שולף את הסיגרייה מפיו, "אבל סוף סוף השגתי את תשומת ליבך." הוא קורץ לי.
א

ני נאנח ומניד בראשי בחוסר אמון, אף שידעתי שזאת מטרתו עוד מההתחלה.
"אני לא במצב לדבר," אני אומר בכנות, מקווה שיבין אותי ויתחשב בנסיבות.
"מעניין... אתה לא במצב לדבר, אבל בהחלט במצב לדברים אחרים..." הוא מקפיץ את גבותיו ברמיזה ועיניו נוצצות בשובבות.
אני מכווץ את המצח בחוסר הבנה. "על מה אתה מדבר?" אני שואל.
"יש לך סימן של נשיקה על הלחי, גבר."
פאק.
אני שואף שאיפה נוספת וארוכה מהסיגריה בשביל להשיג עוד זמן כדי לחשוב על תירוץ מתאים.
"אז מצאת תחליף ללילי סוף-סוף. חשבתי שתישאר איתה לנצח ממחויבות מינית." דין מתלוצץ.
אני שואף החוצה, "זה שום דבר." אני אומר באגביות, ובתוך תוכי חש נורא עם עצמי על שאני נאלץ להסתיר מהחבר הכי טוב שלי את הדבר הכי טוב שקרה בחיי לאחרונה.
אם זה היה תלוי בי הייתי מצהיר על הקשר שלי ושל ג'ולייט בפניי כולם עוד היום מבלי לייחס חשיבות לתגובות אירים שיבואו עם הדבר, אבל זה לא תלוי רק בי. גם ג'ולייט נמצאת במשוואה הזו, ואני יודע שעבורה זה לא כזה פשוט.
בהתחשב בעבר שלי הלא מזהיר שלי עם בחורות אחרות, ובעבר שלי ושלה לחוד, אני לא מאשים אותה.
"אני צריך לצאת מפה." אני פוסק ונעמד על רגליי.
______________________________________

היושששששש!!!💕💕💕
מה קורה? איך אתם? מקווה שאהבתם את הפרק🤞🏻 אם כן אשמח שתדרגו אותו ותגיבו את דעתכם זה ממש יעזור לי🙏🏻
ואם אתם עדיין לא עוקבים אחריי באינסטגרם ובטיקטוק, זה הזמן- books_by_lia_
אוהבת, נתראה בפרק הבא❤️