פרק 29

10K 593 254
                                    

ג'ולייט

אני הרוסה לגמריי.
אני מרגישה שהכל קורס מעליי ולא יודעת מה לעשות הלאה.
כל הדברים עליהם הסתמכתי התבררו כלא נכונים. כשקרים.
נקישה על דלת חדרי גורמת לי לזנק על מקומי בבהלה.
"ארוחת הערב מוכנה, את באה?" קוראת אימי מצידה השני של הדלת.
אני מתיישבת על המיטה ומוחה את הרטיבות מעיניי.
"כן, רגע," אני משיבה בקול חנוק מדמעות.
אני נושמת עמוק, נעמדת על רגליי ומסדרת את עצמי מול המראה לפניי שאני פותחת את הדלת ויורדת למטה.
"מה שלום הבת האהובה עליי?" שואל אבא שעומד בקצה של גרם המדרגות ומנשק את קודקודי.
אני חובקת את מותניו ומרימה אליו את מבטי בתקווה שאי אפשר לראות על פניי כמה אני הרוסה מבפנים.
"אני הבת היחידה שלך."
"ובכל זאת האהובה," הוא מחזיר בהתחכמות וקורץ לי בשובבות.
אני מנידה בראשי כשצחוק קצר נחלץ מפי.
אנחנו מתיישבים יחד בפינת האוכל בדיוק כשנקישה נשמעת על דלת הכניסה של הבית.
"אני אפתח," אני אומרת בשעה שאימי מעמיסה אוכל על הצלחות.
אני ניגשת אל הדלת וכשאני פותחת אותה הצבע מתנקז מפניי ואני מאבדת את היכולת לנשום.
נואה.
הוא עומד בפתח הדלת כשפניו פצועות ונפוחות.
"היי," הוא אומר בחיוך מהוסס וסורק אותי.
אני מביטה בפניו, ולא מצליחה להגיב.
אני רוצה לצרוח עליו, להטיח בו את זה שאני יודעת את האמת ולהתנפל עליו.
אבל עכשיו, כשאני מביטה בו אני רואה רק את נואה.
את נואה שלי.
הנואה שהיה החבר שלי במשך השנתיים האחרונות, הנואה שהיה עושה הכל בשבילי, הנואה שהיה גורם לי להרגיש כמו הבחורה הכי ברת מזל בעולם.
זה שהייתי חולקת איתו את סודותיי, זה שידע עליי הכל.
נואה החבר הכי טוב שלי.
אני מרגישה את ליבי מתכווץ מרוב כאב.
המוח שלי מודע למה שהוא עשה, אבל אני לא מצליחה לעשות את ההיפוך הקיצוני הזה.
אני שונאת אותו, אבל לא מצליחה לשנוא אותו באמת.
אנחנו עומדים זה מול זה בשתיקה.
הוא נראה מבולבל ומחכה שאגיב, אך אני לא עושה זאת.
ברגע זה אני לא מסוגלת אפילו לנשום.
"נואה? זה אתה?" אמא שלי שואלת בנלהבות ונעמדת על ידי.
"ג'וספין," הוא מחייך אלייה.
היא משתנקת ומכסה את פיה בכף ידה. "אלוהים שישמור אותי, מה קרה לפנים שלך?"
"אני..." הוא מרכין את ראשו ונמנע מלהביט בי. "שכחתי כאן את הג'קט שלי."
היא מהנהנת בראשה. "אנחנו בדיוק אוכלים ארוחת ערב, רוצה להצטרף?"
הוא שולח לעברי מבט קצר, ולבסוף מהנהן אליה. "אני אשמח."
אני נותרת נטועה במקומי כשהוא עוקף אותי ונכנס פנימה.
אמא שלי מחייכת אליי ומרימה גבות כשהיא מהנהנת לעבר גבו של נואה, כאילו היא מסמנת לי בעזרת עינייה שזו הזדמנות נהדרת לסדר את הדברים בינינו.
אך היא לא יודעת שהדברים בינינו לעולם לא יסתדרו.
היא לא יודעת מה גיליתי. מה הוא עשה.
אני סוגרת את הדלת וניגשת להתיישב בפינת האוכל ליד אבא שלי כשנואה עוזר לאמא שלי במטבח.
"הרבה זמן לא ראיתי אותו,"
אני בוחנת את נואה שמפטפט עם אימי בעיניים מוצרות, לא מבינה איך יכול להיות שהוא מכולם עשה לי את הדבר הנורא הזה.
אמא שלי ונואה חוזרים לשולחן כשצלחות אוכל בידיהם.
נואה מושך את הכיסא שלצידי ומתיישב עליו, גורם לי להזדקף בדריכות.
הוא נאנח בתסכול. "את עדיין כועסת?" הוא רוכן על מרפקו ומביט בי.
אני חושקת את שיניי והשריר בלסת שלי קופץ כשאני מסרבת להחזיר לו מבט.
אגרופיי נקפצים מתחת לשולחן.
אני רוצה להגיד כל-כך הרבה, לשאול אותו למה.
למה שהוא יעשה לי דבר כזה.
אבל אני לא מסוגלת.
"אבוי, מה קרה לפרצוף שלך?" אבא שלי שואל.
גופו של נואה נדרך כשהוא מזדקף בכיסאו. "התקוטטתי עם מישהו." הוא מודה.
אבי מניד בראשו ומצקצק בלשונו. "אתה בחור טוב, נואה. אל תעשה שטויות. תשמור על עצמך."
אני מרגישה את הכעס גועש בדמי. ממלא אותי.
ציפורניי מתחפרות בעורי ומפרקיי אצבעותיי מלבינים כשאני מהדקת את אגרופיי.
נואה מהנהן בנמרצות. "זה לא יקרה שוב."
אני נושמת עמוק, ובמאמץ רב תופסת במזלג, נועצת אותו בחתיכה מפרוסת הלזנייה שמונחת על הצלחת שלי, ומקרבת אותה אל פי.
אני נוגסת באיטיות, והבטן שלי מתהפכת מייד.
טעם מר עולה בגרוני ואני בולעת רוק בכבדות.
המחנק בגרוני מתעצם עם כל שנייה נוספת בה הוא יושב לידי, מתנהג כרגיל.
"אז... עם מי התקוטטת?" אני מצליחה לפלוט בלחש כשאני משחקת במזלג, לא מפנה אליו את מבטי.
"זה לא משנה," הוא אומר ואני מרגישה את עיניו עליי. "את מוכנה להסתכל עליי?" הוא שואל בנואשות.
"לא." אני עונה בקול חנוק וגורפת חתיכה נוספת מהלזנייה אל פי.
"קדימה, אל תהיי כזאת," הוא דוחק בי. קולו מתחנן.
הכאב מתעצם בחזי ונשימתי נעשת קטועה.
אני גוררת את כיסאי לאחור ונעמדת על רגליי.
"מצטערת," אני מנידה את ראשי כשדמעות עולות בעיניי, וממהרת לסוג על עקביי לחדרי.
דמעות חמות נוזלות במורד פניי כשאני טורקת את דלת חדרי, ונשענת עלייה בגבי.
אני מייבבת בקול וקורסת על הרצפה באפיסת כוחות.
אני לא מסוגלת להכיל את זה. לקבל את זה.
אני מצמידה את ברכיי לחזי וקוברת את פניי בכפות ידיי כשהדמעות ממשיכות לזלוג מעיניי.
אני מתרוממת מהרצפה בצעדים כושלים ומרימה את הטלפון שלי מהמיטה כדי להתקשר להיילי ולספר לה הכל.
אני לא יודעת איך אתמודד עם העובדה שאאלץ לשבור לה את הלב.
הרי גם ג'קסון לקח חלק בזה. הוא ידע במשך כל הזמן הזה.
אני מחייגת אלייה כמה פעמים כשאני מתהלכת במעגלים בחדר, אבל בכל פעם מגיעה למשיבון הקולי.
תעני כבר, תעני כבר!
אני רוטנת בקול ומעיפה את הטלפון מידיי בעצבים.
דווקא ברגע שאני צריכה אותה מכל היא לא עונה.
"ג'ולייט?" קולו הזהיר של נואה נשמע מבעד לדלת.
אני מושכת באפי וחושקת את שיניי.
הדם הזורם בעורקיי בוער מרוב כעס ותסכול.
איך הוא מעז?
"את יכולה לפתוח?" הוא שואל. "הג'קט עם הטלפון שלי אצלך, ואני רוצה לסדר את הדברים בינינו."
אני צועדת אל הדלת בצעדים נחפזים ועצבניים, ופותחת אותה בפניו.
"מה?" אני שואלת בקרירות.
הוא סורק את פניי, שעדיין רטובות מהדמעות, ונאנח.
"אני מצטער על אתמול, באמת." הוא אומר ופוסע פנימה.
אני טורקת את הדלת ומסתובבת אליו בעיניים מצומצמות ואגרופים קפוצים.
הוא מתיישב על קצה המיטה שלי. "לא חשבתי כשעשיתי את זה, וזה באמת היה טיפשי מצידי."
הוא מרים אליי את עיניו, כאילו מחכה שאגיב,
וכשאני לא עושה זאת, הוא ממשיך.
"אני..." הוא מגרד בראשו. "אני יודע שזה היה אנוכי מצידי, אבל... רציתי לעשות את זה כל-כך הרבה זמן." הוא מודה בקול צרוד ומלא רגש.
אני מרכינה את ראשי ונמנעת מלהביט בו.
הייתי מתגברת על הנשיקה המטופשת, אבל מה שגיליתי חמור בהרבה.
לעולם לא אוכל להתגבר על זה.
התוכנית שלו הצליחה. הוא גרם לי ולליאו לשנוא זה את זה.
הוא גרם לי לחשוב שליאו הוא הבחור הנורא בעולם, כשזה בעצם היה הוא במשך כל הזמן.
הוא ניסה להסית אותי נגדו, להרעיל אותי נגדו,
והוא הצליח.
כל הזמן הזה, כל היריבות ביני לבין ליאו, כל הסבל שהוא העביר אותי- היו לחינם.
מצחיק איך פעולה אחת יכולה לשנות עולמות.
אני מרגישה את כל המילים שאני רוצה להגיד נתקעות בגרוני ומקשות עליי לנשום.
"נוכל להחליק על זה? לשכוח מזה?" אני שומעת את קולו של נואה במעומעם.
"את חשובה לי, ג'ולייט." אני לא רוצה לאבד אותך." הוא אומר. אך המילים שלו חסרות ערך בעיניי.
אני מרימה אליו את מבטי. "חבל, כי כבר איבדת." אני לוחשת בקול חנוק ומוחה את הדמעות מעיניי.
הוא מצר את עיניו ומטה את ראשו הצידה. "את רצינית?" הוא נעמד על רגליו וצועד לעברי.
אני בולעת רוק בכבדות ומסיטה את מבטי הצידה.
שיערי נופל על פניי ויבבה נפלטת מבין שפתיי.
"את הולכת לתת לזה להרוס את כל החברות שלנו?" הוא שואל בטון קודר ועצבני.
"אני מצטער, באמת. אני לא יודע מה עוד אוכל לעשות כדי שתאמיני לי, אבל אני אעשה הכל." הוא מדגיש ברצינות.
הוא נוגע בפניי כדי להסיט את שיערי מפניי ואני נדרכת ונסוגה לאחור. "אל תגע בי." אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות.
"אז ככה זה יהיה מעכשיו?" הוא שואל ומצמצם את המרווח הצר שיש בינינו. "את פשוט הולכת לשנוא אותי לנצח בגלל טעות מטופשת?"
אני מרימה אליו את מבטי. עיניי רושפות אש לעברו.
"עם מי התקוטטת אתמול?" אני שואלת ברצינות ומשלבת את ידיי על חזי.
הוא ממצמץ בעיניו כמה פעמים ואז מסיט את מבטו הצידה. "מה זה משנה עכשיו?"
"תענה לי." אני דורשת.
"למה כל-כך חשוב לך לדעת פתאום?"
"תענה לי." אני חוזרת בקול תקיף ורציני. לא מותירה לו אפשרות להתחמק.
"אני לא מבין למה זה משנה עכשיו, כשיש לנו בעיה אחרת לפתור-"
"אני יודעת שהתקוטטת עם ליאו," אני מודה כשהתשובות שלו מתחילות להימאס עליי. "ואני יודעת גם למה."
פניו של נואה מחווירות כשהוא פוער את עיניו.
הוא בולע רוק בכבדות. "כן...?" הוא שואל בזהירות.
אני יכולה לזהות את הלחץ שקורן מגופו.
"כן."
"מה את יודעת?" הוא שואל ופניו מתעוותות בחשש.
"אני יודעת הכל."
"מה זה אומר לעזאזל-"
"אני יודעת שאתה זה שהפיץ את התמונה שלי נואה!" אני מתפרצת ומניפה את ידיי באוויר. "אני יודעת הכל!" אני מטיחה בו ומרגישה שאבן כבדה מנשוא ירדה מליבי.
נואה מתאבן במקומו ובולע רוק בכבדות.
"למה שאעשה לך דבר כזה? את יקרה לי," הוא מביט בי בכעס, כאילו אני זו שלא בסדר.
"ואני לא יודע מי אמר לך את זה, אבל הוא משקר."
זעמי מתעצם לנוכח ההכחשה שלו.
"ראיתי את הצ'אט שלך עם ג'קסון, אז תפסיק. פאקינג. לשקר לי!" אני צורחת עליו בתסכול.
איך הוא מעז לעשות דבר כזה ואז גם להכחיש?
נואה מרים אליי את מבטו הזועם. "חיטטת לי בטלפון?" הוא שואל בכעס ומייד קם על רגליו ומחפש אחר הנייד שלו.
אני מנידה בראשי באי-אמון מוחלט. "זה מה שמשנה עכשיו?! ולא חיטטתי! מצאתי אותו בכיס של הג'קט שלך והופיעו על המסך הודעות מג'קסון!"
כשהוא מאתר את הטלפון שלו, זרוק על המיטה שלי, הוא מרים אותו במהירות ושוקע במסך למשך כמה רגעים ארוכים.
עיניו מרצדות על המסך בהתעמקות, ואז עולות אליי, מלאות הבנה.
גבותיו מכווצות בהבעה מיוסרת.
"ג'ולייט..." הוא לוחש, והדרך בה הוא מבטא את שמי גורמת לליבי להישבר.
"לא." אני מניפה את ידי באוויר וקוטעת אותו, כיוון שאני יודעת בדיוק מה יצא לו מהפה- התנצלות חסרת ערך.
"את... את יכולה לתת לי להסביר את עצמי לפחות?"
"לא! אני לא יכולה!" אני צועקת עליו כשליבי דוהר וקולי חנוק מדמעות. "לך מפה ואל תפנה אליי יותר בחיים שלך, חתיכת בן זונה מזדיין!"
אני צורחת ומופתעת בעצמי ממה שיוצא לי מהפה.
מעולם לא דיברתי לנואה בצורה הזו. מעולם לא הייתה לי סיבה.
אבל עכשיו יש לי, ואני לא שולטת במה שיוצא ממני.
אני לא שולטת בסערת הרגשות בה גופי כלוא.
נואה נרתע בתדהמה, מבין כמה המצב חמור.
"תתני לי להסביר את עצמי." הוא מתעקש ולא נסוג מעמדתו.
"מה יש להסביר?!" אני מתייפחת ומביטה בו בשנאה. "אתה זה שעשית את זה, נכון?"
הוא שותק למשך כמה שניות.
"כן." הוא מודה, קולו לא עולה על פניי לחישה.
"יופי, אז סיימנו כאן." אני אומרת ברצינות תהומית ומושכת באפי. "צא לי מהחדר, צא לי מהבית, וצא לי מהחיים." אני אומרת בקול רועד, לא מאמינה שאני מבקשת ממנו דבר כזה.
אבל עם כמה שהוא לקח חלק גדול בליבי, ברגע זה, הוא חירב אותו, רמס אותו לשברים זעירים שלעולם לא יצליחו להתאחד.
"את לא מתכוונת לזה." הוא מנסה להתקרב אליי, אך אני מושיטה את ידי לפניו וחוסמת אותו. "אני כן." אני מבהירה בחשיקת שיניים. "לך מפה. עכשיו!" אני נאבקת בדמעות שמאיימות לפרוץ מעיניי.
"ג'ולייט, אל תעשי את זה, אני אוהב אותך," הוא אומר ברכות וצועד צעד לכיווני.
אני מייבבת במרירות. "ואני שונאת אותך." אני מחזירה ומטיחה את הג'קט שלו בחזו. "מי שאוהב לא עושה דבר כזה." אני מרימה אליו את עיניי הדומעות ונועצת בו מבט מלא תיעוב ושנאה.
אני פותחת את דלת החדר. "צא, ואל תחזור." אני אומרת בטון הכי תקיף שאני מצליחה לגייס.
הוא יוצא החוצה אל המסדרון ומביט בי בזעם. "את תתחרטי על זה." הוא אומר בביטחון.
"לא. אתה תתחרט על זה." אני מחזירה וטורקת את הדלת בפניו.
ברגע שאני שומעת את צעדיו מתרחקים אני פולטת נשיפה רועדת ומתחילה לעכל את מה שזה עתה קרה.
מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שהחבר הכי טוב שלי הוא האויב הכי גדול שלי.
זה שלא הייתה לו בעיה לנקוט באמצעים חמורים ולהשפיל אותי בפניי עשרות אנשים רק כדי להרחיק את ליאו ממני. זה שידע במשך כל הזמן הזה שלליאו לא הייתה שום סיבה להתאכזר אליי, ובכל זאת נתן לזה לקרות.
לפתע דמותו של ליאו עולה בעיניי רוחי.
דחף עז לראות אותו בוער בי. דחף לסדר בינינו את הדברים, אחריי שהתעקשתי לא להאמין לו.
אני מתעשתת ואחריי עוד נסיון כושל לתפוס את היילי בטלפון, אני מחליטה לשלוח לו הודעה.
אני: אני יכולה לבוא אלייך? אנחנו צריכים לדבר.

שונאים מאהבהWhere stories live. Discover now