פרק 31

8.2K 565 117
                                    

ליאו

אני מביט בג'ולייט עצומת העיניים ששוכבת על המיטה שלי.
שיערה פרוע ופזור סביב ראשה, עורה סמוק וחיוך קטן מרוח על פנייה.
אני לא יכול להסיר ממנה את המבט.
גופה חשוף לגמריי ופרוש על מיטתי כמו על מגש כסף, מעורר בי צורך לכבוש כל חלק בו.
שדייה הזקורים עולים ויורדים יחד עם נשימותייה, הכוס שלה ורוד וחלק, וכל סנטימטר בה יפהפה ועוצר נשימה.
אני מתעמק בפנייה- בשפתייה הפשוקות ובנשימות הכבדות שיוצאות מהן, בריסייה הצפופים והארוכים שנופלים על עינייה ומצלים עליהן, עד שלפתע צלצול רועש נשמע ומוציא אותי מהטראנס בו שהיתי.
אני מחפש את מקור הרעש, ומגלה את הטלפון של ג'ולייט רוטט ומזמזם על השולחן, כששמה של אימה מופיע על הצג.
אני מניח שההורים שלה כבר דואגים לה, כיוון שהשעה כבר מאוחרת והרחובות חשוכים ושטופיי גשם.
אני גם מניח שהם לא יודעים מה עשינו עד לפני רגע.
ההורים שלה בחיים לא יעלו על דעתם שהבת הקטנה והתמימה שלהם החליטה לפרוץ לי למקלחת ונתנה לי את הגוף שלה במלוא הכוונה.
פאק. זה התעלה על כל פנטזיה מלוכלכת שהייתה לי.
הזין שלי נע ונלחץ אל תחתוניי הבוקסר, כאילו לעולם לא יוכל להיות שבע ממנה, ואני חושש שבאמת לא אוכל אחריי שגיליתי איך מרגישה התחושה לקבור את עצמי בתוכה.
ההרגשה של הכוס הצר וההדוק שלה סוחט את הזין שלי כשהיא גונחת גניחות מתוקות ונואשות לעוד, זו ההרגשה הטובה והמספקת ביותר שהרגשתי מזה זמן מה.
בחיים שלי לא זיינתי מישהי בתולה, ותכננתי לדבוק בהחלטה הזאת למשך שארית ימיי חיי. לא רציתי לקחת אחריות מסוג כזה, ידעתי שבתולות מרבות לצפות יתר על המידה למה שלא יוכלו לקבל, בטח שלא ממני.
אבל נכנעתי לג'ולייט.
לא יכולתי לסרב לה, לא משנה כמה ניסיתי להיאבק ברצונות ובדחפים שלי. וניסיתי.
לא יכולתי לעצור בעצמי כשהיא התחככה בי והפצירה בי שאזיין אותה בתחינה ששברה את כל יכולת האיפוק והריסון שלי בבת אחת.
לא יכולתי לסרב לקבל את מה שהיא הציעה לי.
זה היה אבוד עבורי עוד מהרגע שפתחה את דלת המקלחון.
הטלפון רוטט ומזמזם בידי.
"ג'ולייט," אני דוחק בעדינות את כתפה העירומה.
"הממ?" היא מהמהמת בישנוניות כשעינייה עדיין עצומות ומתהפכת על הצד לכיווני.
"אמא שלך מתקשרת."
היא פוקחת את עינייה לשני חריצים קטנים ומביטה בפניי בהשתהות, ולאחר מכן סורקת את החדר.
לפתע היא פוערת את עינייה ונתקפת בהלה. "פאק, מה השעה?" היא מתיישבת במהירות על המיטה, וכשהיא מבחינה בכך שהיא עירומה, היא ממהרת למשוך את השמיכה מעליה ולעטוף בה את גופה.
סומק עז צובע את לחייה, ואני לא יכול שלא לגחך עקב המבוכה שלה בגופה, כשלפני רגע חשפה אותו בפניי מרצון ונתנה לי לעשות בו כרצוני.
היא מזעיפה את פנייה וחוטפת מידי את הטלפון.
"היי, אמא," היא מסיטה את מבטה הצידה, מתחמקת ממבטי אילו אני לא קורע את עיניי ממנה.
"כן, אני מצטערת, אני יודעת שכבר מאוחר, פשוט הגשם לא פסק ולא יכולתי לחזור הביתה. ונכבה לי הטלפון, סליחה שלא עידכנתי אותך." היא נושכת את שפתה התחתונה בחשש.
"אין מצב, אמא, את לא צריכה לבוא, זה מסוכן לסוע בגשם, במיוחד בחושך," הטון שלה עולה ועינייה מופנות אליי.
היא סורקת את גופי לרגע קצר, כאילו זה לא נתון בשליטתה, ואז בולעת רוק וממהרת להפנות את מבטה.
"אני אשן אצל היילי, היא גרה קרוב." היא אומרת אל הטלפון, ולאחר רגע קצר השיחה מתנתקת.
אני מושך בכתפיי. "את יכולה לישון פה." אני אומר באגביות את מה שמעולם לא חשבתי שאגיד לאף בחורה. במיוחד לא לג'ולייט.
אך גם לפני שאמרתי זאת בקול רם, הותרתי לה להירדם במיטה שלי ולא תכננתי לבקש ממנה לעזוב.
מה לעזאזל נסגר איתי?
היא מרימה אליי את עינייה ההמומות, ואז מנענעת בראשה. "לא... אני לא." היא משפילה את מבטה ונראת נבוכה מתמיד.
"הממ..." אני מבליע חיוך. "אני חושש שאת חייבת."
היא מיישרה אליי מבט ומכווצת את מצחה בחוסר הבנה.
"הבגדים שלך רטובים לגמריי." אני מחווה בידי אל עבר חדר הרחצה הפתוח, שם בגדייה הספוגים נותרו על רצפת המקלחון.
עינייה עוקבות אחר ידי. היא נאנחת בתבוסה ומחזירה את מבטה חסר האונים אליי.
"גם אם אשן פה, אני אצטרך את הבגדים שלי מחר."
"את יודעת, יש כזאת המצאה גאונית שנקראת מייבש." אני מתלוצץ ונכנס אל חדר הרחצה.
אני מרים את בגדייה הרטובים מרצפת המקלחון, סוחט מהם את מירבית המים ויוצא יחד איתם מחדר הרחצה.
ג'ולייט עוקבת אחריי בעינייה כשאני עוקף אותה.
"אני גם אצטרך משהו ללבוש עכשיו..." הקול שלה חנוק.
אני נעצר במקום ומביט בה מעבר לכתפי. "את יכולה לקחת בגדים מהארון שלי." אני לא מאמין בעצמי למה שיוצא מהפה שלי, אבל אני עייף מכדי לחשוב על פיתרון אחר.
"מה? אני לא יכולה ללבוש את הבגדים שלך." היא מוחה בתוקף.
אני פולט אנחה ומסתובב עם גופי אלייה. "אין לך הרבה ברירות, מכשפה," אני נועץ את עיניי בעינייה. "זה או זה, או להישאר עירומה." אני מפנה לה את גבי ויוצא אל המסדרון.
אני שם את הבגדים שלה במייבש, וכשאני חוזר אל החדר, ג'ולייט יוצאת מחדר הרחצה, לבושה בסווטשירט שלי שגדול פי כמה מממדייה ומגיע עד אמצע ירכייה, ובמכנסיי טרנינג שכמעט נופלים מרגלייה.
אני סורק אותה בעיניי, ולא יכול שלא להודות שהיא נראת פאקינג סקסי לבושה בבגדים שלי.
שנינו עומדים נטועים במקום מבלי לזוז.
היא משלבת את ידייה על חזה ומביטה בי בתימהון. "מה?"
"לא אמרתי כלום."
"טוב..." היא תוחבת קצוות שיער אל מאחוריי אוזנה. "שיהיה לך לילה טוב." היא מתקדמת לכיוון הדלת.
"לאן את הולכת?" אני משעין את ידיי על משקוף הדלת מצידי גופי וחוסם את המעבר אל המסדרון באמצעות גופי, לא מותיר לה לצאת, להתחמק ממני כמו שהיא מרבה לעשות.
היא נעצרת במקום כשראשה מופנה מטה אל הרצפה, ונשימותייה הרדודות הן הדבר היחיד שמפר את הדממה.
היא זוקפת את סנטרה להביט בי. "אני אשן בסלון, אני לא מתכוונת לישון איתך." היא מבהירה ברצינות, כאילו לא שכבה עירומה במיטה שלי עד לפני רגע.
אני לא יכול לרסן את החיוך שמותח את זווית שפתיי. "לא?" אני רוכן פנים.
"לא." היא מחזירה ומטה את ראשה לאחור יחד עם תנועתי, שומרת על עינייה מקובעות על שלי.
"ג'ולייט," שמה יוצא מפי באנחה מתוסכלת. "תפסיקי להיות פאקינג עקשנית."
"אני לא עקשנית, תן לי לעבור." היא מנסה לחמוק החוצה אל המסדרון, אך אני לא מותיר לה זאת ולא זז ממקומי.
"ליאו." היא מזהירה ונועצת בי את עינייה.
"ג'ולייט." אני מחזיר.
"תן, לי, לעבור." היא מנסה להדוף אותי.
"את לא רק עקשנית, את גם פחדנית שלא עומדת מאחוריי המעשים שלה." אני מאשים.
עינייה מתכלות בזעם ולסתה נחשקת. "אני. לא." היא מתעקשת.
"את פאקינג כן."
היא מביטה בי מבלי לומר דבר, כי היא יודעת שאני צודק.
ברגע אחד היא נועזת שפורצת לי למקלחת, וברגע האחר היא מרוחקת ומתנהגת כאילו דבר לא קרה.
אני פאקינג שונא את זה, אבל אני לא מאשים אותה.
היחסים הלא מוגדרים שנוצרו ביננו לאחרונה מבלבלים את שנינו וגורמים לנו לנהוג בחוסר הגיון ושיקול דעת.
אני נושם בחדות. "אני לא מתכוון לשאול אותך מה גרם לך לעשות את מה שעשית, ומה גרם להתנהגות שלך להשתנות כשרק היום בבוקר סירבת לדבר איתי,"
היא בולעת רוק בכבדות. תווי פנייה נרפים ומבטה מתרכך.
"אנחנו נדבר על זה בהזדמנות. עכשיו אני רק מבקש ממך דבר אחד, תיכנסי למיטה ותפסיקי להתווכח." תחינה נשמעת בקולי.
אני לא יודע בעצמי למה כל-כך פאקינג אכפת לי,
אבל אני יודע שלא אשן כראוי אם היא תשן בסלון ולא לצידי.
היא מביטה בי למשך רגע ארוך בשפתיים חתומות, כאילו היא נמצאת במלחמה פנימית עם עצמה.
לבסוף היא נאנחת בכניעה. היא מפנה לי את גבה, ואני צופה בה בהתרצות כשהיא עושה את דרכה אל המיטה.
היא נשכבת על צד גופה, מקפלת את רגלייה מעלה ומתכסה בשמיכה מבלי להביט בי.
וכשאני נשכב לידה, בקצה השני של המיטה, ונכנס מתחת לשמיכה, שתיקה מותחת משתררת ביננו.
אני בוהה בגבה המרוחק שמופנה אליי ומאזין לנשימותייה השקטות.
המרחק הצר ביננו מרגיש כל-כך גדול בניגוד לאיך שהיה קודם, כשגופנו היו צמודים זה לזה.
ידיי מתפתות להישלח להיכרך סביבה ולהצמיד אותה אליי, אך אני לא עושה זאת.

שונאים מאהבהWhere stories live. Discover now