נקודת מבט סופיה
אף פעם לא האמנתי בהבטחות, כי תמיד שברו אותן.
כל פעם שקיוויתי למשהו, התקווה התפוצצה לי בפנים.
אבל שהוא אמר את זה, משהו בו גורם לי לסמוך עליו, משהו בו גורם לי להאמין לו.
״אני אדאג לך סופיה. אני מבטיח.״ הוא אומר ״ולמה שתעשה את זה לאונרדו? אתה לא מכיר אותי בכלל״ הוא לקח נשימה עמוקה ונראה שהוא בעצמו לא יודע.
הוא התרומם מהכיסא ״אני אלך לדאוג שישחררו אותך.״ אמר ויצא מהחדר, השאיר אותי עם המחשבות הבלתי פוסקות.
אז זהו, אני לא אראה יותר את ברנדו?
למה הוא מתייחס אליי בצורה הזאת?
ברנדו ימות?
הוא קשור למאפיה, אני יודעת את זה, שמעתי את ברנדו מדבר עליו
אבל למה הוא דואג לי בכלל?
כל כך הרבה שאלות מתרוצצות בראשי...
נקודת מבט לאונרדו
התקדמתי לכיוון הקבלה כדי לדבר עם האחות, שתשחרר את סופיה.
״אני צריכה אישור הורים.״ היא אומרת ״היא מעל גיל 18.״ אני אומר ״ומי אתה?״ היא שואלת בהרמת גבה ״הבן זוג שלה.״ אני אומר אחרי שנייה של מחשבה ״בסדר, היא יכולה להשתחרר.״ היא אומרת ומגישה לי את הטפסים ואני מחזיר הנהון כאות תודה.
אני נכנס לחדר של סופיה ״תחליפי בגדים, אני אקח אותך הביתה.״ אני אומר ורואה זיק של עצב בעיניה, לא טוב לה בבית?
״תודה״ היא לוחשת ואני מחזיר הנהון אדיש ויוצא מהחדר כדי לספק לה פרטיות.
אני מוציא את הטלפון שלי ומחייג לקרלו ״אתה בדרך הביתה?״ הוא שואל ״לא, אני תיכף יוצא״ אני משיב והוא משחרר נשיפה עצבנית ״מה קורה?״ אני שואל ״עזוב, איזה עניין עם ג׳וליה״ הוא אומר ואני לא עונה.
״אני אגיע בעוד חצי שעה״ אני אומר אחרי כמה שניות ומנתק את השיחה, בדיוק אז יוצאת סופיה מהחדר, לבושה בחולצה קצרה וג׳ינס ארוך, אני סורק את דמותה וכשאני מגיע לפניה החבושות אני נועל את לסתי בחוזקה.
הוא הולך פאקינג לשלם על כל פגיעה בפנים היפות שלה.
״שנצא?״ אני שואל וטומן את ידי בכיסים, היא מהנהנת ומשפילה את מבטה.
אנחנו יוצאים מבית החולים ואני שם לב שהיא רועדת מקור, מבלי לחשוב יותר מדי אני מוריד את הג׳קט מגופי וכורך אותו סביב כתפיה הקטנות.
״אה- תודה.״ היא אומרת בביישנות ״את לא צריכה להודות לי על כל דבר סופיה.״ אני אומר וממשיך ללכת קדימה, עוקף את צעדיה הקטנים במעט.
היא מגבירה את הקצב ומתקרבת אליי ״כמובן שכן לאונרדו. בחיים אף אחד לא התנהג אליי ככה. בחיים לאף אחד לא היה אכפת ממני.״ היא לוחשת את סוף המשפט וגורמת לי לעצור במקומי.
אני כל כך קרוב ללקחת אותה איתי הביתה.
היא עוצרת מיד אחרי ״קרה משהו?״ היא שואלת בפחד ואני מעביר את ידי בשערי ״שום דבר,״ אני ממשיך להתקדם והיא אחרי, אני פותח את דלת מושב הנוסע ומורה לה להיכנס היא משפילה את ראשה ונכנסת למכונית.
אני נכנסת למושב הנהג ומסתכל עליה.
היא מסתכלת דרך השמשה על השמיים השחורים ונושכת את שפתה. פאק. ״אל תעשי את זה.״ אני אומר והיא מסתכלת עליי ״לא לעשות מה?״ היא שואלת בתמימות ״פאק. לא משנה.״ אני אומר ומתניע את האוטו.
מתחיל לנהוג לכיוון ביתה.
כשאנחנו קרובים היא פוצה את פיה ״איך אתה יודע איפה אני גרה?״ היא שואלת בשקט, אני מעביר את מבטי עליה ומחזיר אותו לכביש ״יש לי את הדרכים שלי.״
YOU ARE READING
האהובה שלו
Romanceרגשות? זה לא משהו שהוא מכיר, אך בשבילה הוא יוריד גם את הירח. לאונרדו ארמני הוא קונסיליירי המאפיה האיטלקית בשיקגו, בן אדם מחושב שההגיון הוא מה שמפעיל אותו. אך האם ההגיון קיים כשאהבה נמצאת בתמונה?
