נקודת מבט לאונרדו
הבן זונה הקטן חייב לנו 10 אלף דולר על סמים.
אני מרים את הטלפון שלי ומחייג את המספר המוכר.
״קרלו״ אני אומר בטון הקר שלי.
״דבר אליי לאונרדו, שיהיה מהיר״ קרלו משיב, רעש של הקשת מקלדת ברקע.
״ברנדו פולו, 10 אלף על סמים, מטפל בזה״ אני עונה ויכול להרגיש את כיווץ גבותיו של קרלו עד אליי.
אני שומע מהטלפון את הכיסא זז אחורה וכעבור חצי דקה דלת משרדי נפתחת ״מה קורה לאונרדו? מה כל כך דחוף לטפל בו? ולמה דווקא אתה? תשלח אחד מהחיילים.״ קרלו עונה באותו כיווץ גבות שציפיתי לו.
אני לוקח שאיפה עמוקה ומסיט את מבטי לחלון שומע את צעדיו של קרלו מתקרבים.
״א-״ הוא פותח אך אני קוטע אותו ״אני צריך את זה. הייתי פה.״ אני מתרומם מהכיסא ומתקדם לכיוון הדלת, שומע את הנשיפה החדה של קרלו.
״לאן זה?״ לוקאס שואל אותי בדרכי לדלת האחוזה, כולם החליטו לשגע אותי היום?
״עזוב, תן לו ללכת״ קול נשמע מאחורי, ואני לא צריך לסובב את מבטי כדי להבחין בקולו של קרלו, פותח את הדלת ויוצא חזרה למכונית שלי.
כתובת כבר יש לי, רק נשאר להגיע למזדיין.
———
אני מגיע לדלת ובודק אם הידית פתוחה, כמובן שלא.
לרוב אני מצלצל בפעמון, דופק בדלת- נותן להם להיות מופתעים.
אך משום מה לא הייתה לי סבלנות אפילו בשביל זה.
בעיטה אחת בדלת והיא נופלת בעוצמה על הרצפה.
איפה הוא?
אני מתחיל לחפש בחדרי הדירה, מוצא בקבוקי אלכוהול ריקים ושקיות סמים משומשות.
הוא לא פאקינג פה.
אני פותח את הטלפון שלי ומתקשר לאליסיו שוב, המחשב שלי לא לידי.
״תאתר לי את המספר שאני שולח לך״ אני אומר בלי הקדמות מיותרות ומנתק את השיחה, מקליד את המספר של הזין הקטן ושולח.
כעבור דקה אני מקבל מיקום מדויק, נכנס לרכב ונוסע.
————
נקודת מבט סופיה
״בבקשה! בבקשה תפסיק אני מתחננת!״ אני מייבבת לאוזניו של ברנדו.
״תסתמי. את. הפה. שלך.״ הוא מחזיר ובין כל מילה עוד סטירה ״זונה מלוכלכת..״
הדמעות זולגות על פני בלי הפסקה והלחיים שלי צורבות מכאב.
נשמע בום חזק ואני פוקחת את עיניי בפתאומיות, הדלת של הבית שלי נמצאת על הרצפה, והגבר שעובר בא גורם להשתנקות להיפלט מפי.
שוב הוא.
לפני שאני מספיקה לעכל ברנדו מוצמד אל הקיר כשידו השרירית של הגבר לוחצת בחוזקה על גרונו.
אני נצמדת אל הקיר ועוצמת עיניים בחוזקה, לוקחת נשימות עמוקות ומנסה להירגע, אבל זה כבר מאוחר מדי, ההתקף השתלט עליי.
רעשי האגרופים שכנראה נכנסים בפניו של ברנדו עכשיו הפכו לרעשי רקע בלבד, שדה הראייה שלי הפך לשחור לגמרי וגופי קרס על הרצפה הקרה.
————
רעש ציפצופים מפלח את ראשי בכאב, אני מנסה לפקוח את עיניי אך מגלה שזה קשה מנשוא.
״איפה אני..?״ אני ממלמלת ״הכל בסדר סופיה, את בסדר.״ קול לא מוכר מגיע לאוזני ואני נאבקת בעיניי ופוקחת אותן בחוזקה, פוגשת בעיניים הירוקות והריקות מתוכן.
״אתה..״ מילמלתי וסרקתי את הסביבה, אני שוכבת בתוך מיטת בית חולים, חדר גדול עם חלון משקיף החוצה, השמש מפיצה אור לכל החדר, רעש הציפצופים עוד נשמע באוזני.
״מה קרה לי?״ הוא התרומם מהכיסא שליד המיטה והגיש לי בקבוק מים, שגרם לי לבלוע את רוקי ולהרגיש בגרוני היבש.
״תודה״ אמרתי בלחש ולקחתי את בקבוק המים מידו, לגמתי כמה לגימות ארוכות.
״איבדת את ההכרה, אבל את בסדר עכשיו.״ הוא אמר בקרירות מסוימת ״ברנדו..״ אמרתי בשקט וראיתי את לסתו ננעלת, ״הוא לא יפריע לך יותר, אני אדאג לכך.״
כאב חד פילח את פניי, עיוותי את פרצופי בכאב והרמתי את ידי לפנים, פוגשת בתחבושות שמכסות את כל לחיי.
הוא הוציא נשיפה חדה מפיו והתקדם לכיוון הדלת ״אני אתן לך כמה זמן לנוח לבד, אם תצטרכי משהו תיקראי לי, אני פה בחוץ.״ הוא אומר.
מה קורה פה? למה לגבר שאני אפילו לא יודעת את שמו אכפת ממני?
आप पढ़ रहे हैं
האהובה שלו
रोमांसרגשות? זה לא משהו שהוא מכיר, אך בשבילה הוא יוריד גם את הירח. לאונרדו ארמני הוא קונסיליירי המאפיה האיטלקית בשיקגו, בן אדם מחושב שההגיון הוא מה שמפעיל אותו. אך האם ההגיון קיים כשאהבה נמצאת בתמונה?
