נקודת מבט לאונרדו
היום חזרתי לניו יורק לכבוד מסיבת האירוסים של קרלו, עם ארוסתו, ג׳וליה.
קרלו הוא דם מדמי, אני יכול להסתכל עליו ולהבין בדיוק מה הוא מרגיש, כך גם עם לוקאס וניקו, רק שהם אף פעם לא יודעים מה עובר עליי.
אני רואה בעיניים של קרלו משהו אחר שהוא מסתכל על ג׳וליה, משהו מעבר למשיכה מינית, יש שם רכושנות וקנאה, קרלו מעולם לא קינא לאף אחת.
״הכל טוב איתך?״ ניקו שאל לידי, מיהרתי להשכיח את התמונה של העיניים הירוקות השבורות מכאב שמסתכלות עליי בפחד והנהנתי לניקו.
אנחנו נכנסים לאולם ואני ממהר למצוא את הבר, אני לא יודע מה עובר עליי, החוסר וודאות הזה זה משהו שלא התמודדתי איתו ביום יום, רציתי עכשיו לחזור ולדפוק כדור בראש לבן זונה הזה שמעיז להשתמש באלימות כלפי נשים.
לקחתי כמה שוטים של טקילה ונשענתי על הבר.
יד הונחה על כתפי ״מה יש לך?״ לוקאס שואל וסורק את פניי בגבות מכווצות, הוא לא ימצא שם תשובה.
אני לוקח נשימה עמוקה ״הכל טוב.״ אני אומר ומסיט את מבטי לרחבה, שם קרלו ג׳וליה ועוד כמה זוגות אחרים רוקדים סלואו.
אני חייב לצאת מפה.
יצאתי החוצה מהאולם והתיישבתי על ספסל לא רחוק, חייגתי בטלפון שלי את המספר המוכר ״אליסיו?״ אני שואל לטלפון ״כן, מה אתה צריך?״ הוא מחזיר ״תשמע, אני לא בשיקגו כרגע.״ אני מתחיל ולוקח נשימה ״אני צריך שתעשה לי חיפוש על מישהי בשם סופיה רומנו״ אליסיו היה האיש שלי, כשהייתי צריך דברים כאלה ואחרים, גם אלה שיכולתי לעשות בעצמי הוא היה שם, בלי לשאול יותר מדי שאלות, כמו שאני אוהב.
״אין בעיה לאונרדו. אצלך בעוד חמש דקות.״ הוא אומר ואני מנתק אני מניח את ידי על ראשי, מה יש לי? ממתי בכלל אכפת לי מאנשים שאני לא מכיר? ממתי אכפת לי מאנשים בכלל? למה האישה הזאת תפסה לי את העין?
וכמו שעון, חמש דקות מאוחר יותר קיבלתי במייל מידע על סופיה.
נולדה בשיקגו וגדלה שם, בת יחידה לשני הורים רופאים.
איך לעזאזל הם נותנים לדבר כזה לקרות לבת שלהם?!
בת 23, שנתיים מתחתיי.
חבר שלה- ברנדו פולו, בן 24
ולמטה כמה תמונות שלה
למה רק המחשבה עליי גורמת לי לרצות לרצוח אותו? ההבעה המפוחדת שהייתה על פניה גרמה לי לרצות למחוק אותו מהאדמה הזאת, להשכיח כל זיכרון מזוין אליו.
למה כל כך אכפת לי? ראיתי אותה לשנייה אחת בדיוק, למה אני בכלל מתעסק בזה?
עיניה הירוקות נראו שבורות, כל האור בהן כבה, היא נראתה כמו בן אדם מת, מת מבפנים.
כמו המבט שהיה בעיני אחרי הרצח של הוריי, כשהסתכלתי במראה כבר לא זיהיתי את עצמי, לא הייתי אותו בן אדם.
המאפיה היפנית שילמה על זה, אבל שום דבר לא ישכיח ממני את הריקונות שהרגשתי, חלק שלם בלב הקר שלי שהיה שייך להם, חלק שאף אחד לא יצליח למלא, לעולם.
יד הונחה על כתפי והסתובבתי ״אנחנו זזים״ לוקאס אמר, אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם, אבל אני מניח שעברו לפחות שעתיים.
הערכתי את זה שהם נותנים לי את הלבד שלי, לא שואלים יותר מדי שאלות, לא מתערבים יותר מדי.
הם המשפחה שלי, הדבר החשוב לי ביותר בעולם, אגן עליהם בחיי, באש ובמים.
BẠN ĐANG ĐỌC
האהובה שלו
Lãng mạnרגשות? זה לא משהו שהוא מכיר, אך בשבילה הוא יוריד גם את הירח. לאונרדו ארמני הוא קונסיליירי המאפיה האיטלקית בשיקגו, בן אדם מחושב שההגיון הוא מה שמפעיל אותו. אך האם ההגיון קיים כשאהבה נמצאת בתמונה?
