Tim (the Prophecy) BL

Tim • Tantrum

דמעות בעיניי, אני חושק את שיניי. אני כל כך אבוד. כל כך אבוד ולבד. והחלום הזה, הכל הרגיש כל כך אמיתי. עיניו היו כנות ובהירות וחמות, וחשמל עבר בנינו בכל פעם שהוא התקרב. אני עוצם את עיניי בחוזקה, לוקח נשימה עמוקה. עלי להתאפס. לאסוף את עצמי. פוקח את עיניי, אני מביט בזכוכיות שאספתי. כפות ידיי מלאות בחתכים, אבל הכאב מאזן אותי. אני מזכיר לעצמי את האגדה, את הנבואה. אני טים, ותפקידי הוא לכוון את האדון לדרך יותר טובה, כך שתושביו יזכו גם הם לקצת הנאה, לקצת שמש. לא לחינם נלקחתי מבייתי. הנבואה עובדת – הלורד קיאראן נהיה נחמד. הוא נהיה אנושי. הלורד קיאראן, הלורד דבלין והלורד אדי – הנבואה עובדת בשבילם. חושק את שיניי, אני מחליט להטביע את הרגשות האלה, מה שהם לא יהיו. אני אקבור את הרגשות האלה, ולא אתן ללורד קיאראן לחשוב כי לבי איננו מפחד ממנו עוד. לא כמו שהיה.

הלורד קיאראן לעולם לא יסתכל עלי כך, בכל מקרה.

אולם כשהמחשבה הזאת עולה לראשי, אינני יכול לשכוח את המבטים החמים שלו. ידו על גבי התחתון, החיוכים הקטנים שלו, הפעמים שהביט בי כשחשב שלא שמתי לב. הלורד קיאראן השתנה רבות בחודשים האלה. כשאני מסיים לנקות את שברי הזכוכית, זה דמי שלי המלכלך את המרצפות הנקיות עכשיו. אני מביט מטה על מכנסיי, אלה שהלורד קיאראן תפר במיוחד למעני לכבוד האירוע של הלורד דבלין. אני שואף אוויר בשריקה, פחד מתחיל למצוא מקומו בלבי. אינני מספיק לנקות את דמי מהרצפה כשהלורד קיאראן נכנס בסערה לביתו. היכן שהוא הלך כדי להירגע בהחלט רק הכעיס אותו יותר. אני מיד משפיל את מבטי לכתמים הכהים על המרצפות המבריקות. אוחז בקצה השרוול של החולצה שלי, אני מתחיל לנגב את המרצפות. זה, עד שיד חזקה אוחזת בשיערי ומושכת בחוזקה, משליכה אותי על המרצפות. קריאת כאב נחלצת מפי. אינני מעז להביט בלורד הזועם.

עיניו כמו כל הגיהינום כשהוא מביט בי בזעם. "מה זה אמור להיות." הוא אינו שואל. אני משפיל את מבטי, דמעות בעיניי. לבי מאיץ פעימותיו, מהפחד עכשיו, אני יודע. הלורד קיאראן מתיישב על עקביו מול גופי השרוע על המרצפות. אינני מסוגל לעצור את הרעידות בגופי. פותח את פי כדי להתנצל, אף קול איננו יוצא מגרוני. הפחד משתק אותי. הלורד אוחז במפרק ידי, מניף את ידי המדממת מעלה ומביט מסביבו.

"שאלתי, מה זה אמור להיות!" הוא נוהם, עיניו מתכהות בכעס. זה הרגע שבו אני שם לב כי לא הייתי לבד בחדר האוכל; בצד עמד אחד משומריו של הלורד, ובמטבח הייתה משרתת. "א-אני מצ-מצטער," אני מגמגם כמעט מיד. הקול הנמוך שלו גורם לבטני להיקשר בפחד. עיניו הבהירות והרעות נופלות על עיני. לבי מדלג על פעימה. אני מיד משפיל את מבטי. אדון הצללים נעמד, ואני שם לב לעשבים ולבוץ בסוליית המגפיים שלו. אני מכווץ את גבותיי, האם הלורד קיאראן יצא לצוד? אבל הקשת שלו לא עליו, והוא אינו מריח כמו דם...

"מדוע טים מתנצל בשמכם?!" הלורד נוהם. אני פוער את עיניי, הלסת שלי כמעט נשמטת. מבטי מיד נורה לעברו של הלורד, אשר הזעם שלו, כל הזעם שלו, שעד לפני רגע היה מכוון אלי, מכוון כעת למשרתת ולשומר. "את!" אני משער שהלורד מצביע על המשרתת. "תנקי את זה. תעלימי את זה. משהו שהיית צריכה לעשות מזמן." קולו נמוך, מפחיד. המשרתת מייבבת, אבל אני מניח שהיא מיד מתחילה לעבוד. הלורד קיאראן שקט לרגע. כשאני זוקף את ראשי קצת, אני מוצא אותו בדרכו למדרגות, עוצר כדי ללחוש לשומר כמה דברים. כעס עדיין חרוט על פניו. עיניו של השומר נופלות עלי, ואני מיד פוער את עיני. מה זה יכול להיות, מה שהלורד קיאראן אמר לו? אני מיד יורה מבט מבוהל בגבו של הלורד קיאראן, האחד שכבר נעלם במעלה המדרגות. השומר עושה דרכו לעברי. כשהוא עומד מעלי, הוא אומר, "הלורד קיאראן רוצה שתעלה למשרדו. מיד."

וכשלבי ברגליי, וידיי מדממות, אני עושה דרכי למשרדו של האדון קיאראן.

—
מחשבות?

דברים נהיים מעניינים!
מבטיחה ניסיתי לעשות את הפרקים הבאים פחות משעממים אבל יש לי ככ הרבה הסברים לעשות🥹

ועוד משהו:
su_n_iv
שאלה אותי שאלה ממש יפה:
למה טים מתייחס לעצמו בגוף שלישי, ואני אענה כי זה חשוב:
מבחינת טים, הוא שווה פחות מאדם. כאילו, המעמד הזה, הוא ספר אגדות מהלך, פחות או יותר. וכשהוא מדבר על עצמו בגוף שלישי הוא בעצם מוריד מעצמן בתור בנאדם, כי זה לא ״אני״ הנושא, אלא ״טים״ שהוא לא יותר מעבד, ילד של שבועה.

אם יש לכן עוד שאלות, אשמח לשמוע!

אני מתרגשת לגבי הפרקים הבאים אבל גם מרגישה שהם מתקדמים מהר מידי😬

Stay tuned