Tim (the Prophecy) BL

Tim • Tantrum

הלורד קיאראן משליך את כל מה שעל שולחן האוכל שלו לרצפה. כלי הזכוכית מתנפצים ברעש גדול, שברים עפים לכל עבר. כלי הכסף מקרקשים כאשר הם מוטחים ברצפה. לבי מדלג על פעימה ופחד תוקף אותי, משתק אותי. אינני מעז אפילו להרים את עיניי מהרצפה. אני יודע שעלי לנקות את הבלגן שהלורד יצר, אך אני קפוא במקומי.

"לעזאזל איתך, טים!" האדון נוהם, קולו נמוך ואני רק יכול לדמיין לעצמי את הבעתו הזעופה שאינני מעז להביט מעלה כדי לראות אותה. "הבט בי. הבט בי לעזאזל!" אני מביט בו, כמעט מיד. עיניי נורות לעיניו, ובראותי את הזעם שם, את העננים הכבדים בעיניו, את הרוע הזה, אני מיד משפיל את עיניי. שפתי התחתונה רועדת, זרועותיי עוטפות אותי, אולי בתקווה שזה יגן עלי מפני אדון הצללים. "אני לא מבין, אני פשוט לא מבין." הלורד קיאראן ממלמל מתחת לשפמו. קולו עדיין רווי כעס, ומזווית עיניי אני מבחין ברעידות שבידיו.

אני פותח את פי כדי להתנצל, אך הלורד קיאראן מיד משתיק אותי. אני גומע רוק בקול, דמעות צורבות בעיניי. "לעזאזל. לעזאזל איתך!" הלורד קיאראן נוהם. הוא דורך על הזכוכיות עם נעליו כשעוקף אותי. כתפו פוגשת בכתפי בעוצמה כזאת שאני מועד. הוא אינו מביט בי. עיניו הרעות מביטות ישר. אינני מרים את ראשי כדי לראות לאן הלורד הולך, אבל טריקת הדלת החזקה המגיעה כמעט מיד מספרת לי שהוא יצא מהאחוזה שלו. אני נושף את האוויר שלא ידעתי שהחזקתי בתוכי, נופל על ברכיי כדי לנקות את הבלגן שהלורד עשה.

עברו יומיים מאז אותו היום, שהלורד קיאראן ביקש ממני לקרוא לו בשמו. במהלך אותו היום והיום שאחריו, הוא ביקש ממני כל כמה זמן להגיד את שמו. היו כמה פעמים שרציתי לבקש ממנו להגיד את שמי, שמי האמיתי, אבל כל בקשה כזאת נראית לי חסרת היגיון עכשיו. לא אחזור להיות מי שהייתי. לעולם לא אהיה הילד שהייתי, הבחור שיכולתי לגדול להיות אם לא היה הלורד קיאראן לוקח אותי.

בעצם, עברו יומיים מאז אותו החלום שחלמתי, עם הלורד קיאראן שהוא רק קיאראן, ואני שאינני טים. לפני שהקצתי, קיאראן שבחלומי ישב קרוב מאוד אלי, וידו כמעט החזיקה בידי. מאז אותו החלום, אינני מעז להביט בלורד קיאראן. בושה אוכלת אותי כשאני חושב על החלום הזה. הכיצד טים פשוט כמוני יכול לחשוב על משהו כזה? ו- ועוד יותר מכך! לקוות שהלורד קיאראן חושב אותו הדבר עלי... אני עוצם את עיניי בחוזקה, ידיי מדממות מהזכוכיות ובטח גם ברכיי, אבל דבר לא כואב כמו המחשבה שאיכשהו, מתישהו, הלורד קיאראן החל גורם ללבי לפעום במהירות, ולא רק מפחד.

אינני יודע מתי זה קרה. אינני יודע מתי זה התחיל. אולי באחד החיוכים שלו, החיוכים הקטנים והלא בטוחים. אולי במבט הזה בעיניו, בדאגה שהייתה לו לאחר שהלורד אדי חנק אותי, אולי בשאלות שהחל לשאול על הנסיך האפל ועל בן האיכר. אולי אפילו מכיוון שהלורד קיאראן היה אדיב מספיק לתת לי הזדמנות שנייה, ולא הרג אותי כשיכול היה. אינני יודע. אינני יודע.