Tim (the Prophecy) BL

Tim • Testing

הקלף שהלורד דבלין הניח על השולחן היה הזמנה לאירוע שהוא עושה, כך מתברר. כמו אותו האירוע שהלורד קיאראן עשה אז, כשקרא עלי תיגר. כשהייתי בטוח שהוא מתכוון לצוד אותי. הלורד קיאראן נמצא בחדרו, ועובר מדידות לחליפה החדשה שלו לפני האירוע של הלורד דבלין. אולם אינני יכול למנוע מעצמי את תחושת הבלבול – בכל שבע השנים שלי אצל הלורד, הוא מעולם לא עבר מדידות, למעט לעוד גלימות ומעילים ואולי חליפה או שתיים, אבל לא באמת במיוחד בשביל אירוע מסויים. ויותר מכן, הלורד קיאראן מעולם לא באמת התארח באירועים האלה.
מצד שני, הלורד קיאראן שהכרתי כשהגעתי היה רק בן שישה עשר קיצים, עוד מתאבל על מותו המוקדם של אביו.

"היי, עבד של שבועה," אני מרים את ראשי מיד בהישמע קולו של שומר, מוצא את השומר שהיה נחמד אלי. אני מהנהן אליו ונעמד, לא מצפה לזה כאשר הוא אוחז בזרועי בחוזקה. "האדון קורא לך." הוא דוחף אותי אחריו, קריאת כאב עוזבת את גופי כשהוא מחזק את אחיזתו בזרועי. "ל-למה אתה עושה את זה?" אני שואל, מנסה לחפש את עיניו, אשר מביטות קדימה כשהוא מוביל אותי למדרגות. "היית נחמד אלי..." אני אומר בלחש, נותן לקולי להינשא ולהדהד בין כותלי הבית. הוא מגחך אחד נטול הומור, נעמד במקומו לפתע ומעמיד אותי גם. פחד ממלא את לבי. התקדמנו במדרגות, ולא יידרש לשומר הרבה כדי לדחוף אותי מטה ולפצוע אותי. אני גומע רוק בקושי.

"נחמד? כן, כן, אני זוכר שהייתי נחמד אליך," הוא יורק את המילה כאילו הייתה לרעל, וקולו מלא בטינה. לרגע, הוא הזכיר לי את הלורד. עכשיו אוחז בשתי זרועותיי באחיזת ברזל, עיניו נעוצות בעיניי וכל להבות הגיהינום נמצאות שם. מה... מה כבר עשיתי לו? "הפעם ההיא, שהצלת את הילדים המפגרים האלה מהעונש שלהם – אתה זוכר את זה, עבד טיפש? יש לך מושג מה עברתי אחרי אותו יום? היד שלי – כמה זמן לקח לי להחלים?" הוא חושק את לסתותיו, קולו נמוך ואפל וגופו הגדול מאיים עלי ואחיזתו רק מתחזקת. "וכל השינויים שאתה עושה לאדון שלי... אני לא אוהב את זה, מכשף. אני לא אוהב את זה בכלל. אביו היה גיבור, אתה יודע. צפיתי באדון הצעיר מתבגר ונהיה אכזר יותר מאביו, גם ביחס שלו לעבדים כמוכם, ואז אתה... ברוב חוצפתך..." הוא רועד עכשיו, זעם ברור בכל הבעת פניו ובקולו.

שפתי התחתונה רועדת, אני נושך אותה. "אנ-אני מצטער, אבל- אבל זאת השבועה, בגלל- בגלל זה אני כאן," אני מגמגם, אבל ההסבר שלי רק שופך שמן על מדורת הזעם שלו. הוא נוהם, עכשיו תופס בצווארון האיכשהו-שלם של החולצה שלי ומקרב את פניי לפניו, גורם לכך שרגליי כמעט מתנתקות מהמדרגה שאנחנו עומדים עליה. "הבאת עלינו רק אסון עם השבועה הזאת שלך. היה לנו טוב כאן, עם הטים האחרים, הטיפשים, אבל אתה... השבועה שלך..." הוא מצר את עיניו, גבותיו מכווצות בזעם. האחיזה שלו על צווארון חולצתי חונקת אותי. הוא מרים אותי קצת גבוה יותר, כך שגם אם אתאמץ לעמוד על קצוות בהונותיי, אינני מצליח לגעת במדרגה. "אמסור לו שנפלת." השומר לוחש, ארס בקולו. אני פוער את עיני כשמבין למה הוא מתכוון, הוא זורק אותי בתנופה, רק שאז – איכשהו – ידיי מצליחות לאחוז בידיו ולעצור את נפילתי. אני עוצם את עיניי בחוזקה. "שחרר, שרץ -!" הוא מסנן, מנסה שוב לזרוק אותי אך אחיזתי בזרועותיו איתנה.