לשחק בדם

מזל (33)

ברור,תומאס. הבחורה מגדלת את האחים שלה. למה אתה חושב שיש הורים בתמונה? אני סוטר לעצמי בדמיוני, ומיישר מבטי אלייה, כשמספרת משהו.

״אבא שלי נפטר גם, הייתי בת עשרים ואחת או שתיים כשזה קרה. ואמא שלי, טוב, היא לא כשירה לטפל אפילו בעצמה״ היא משתפת, ומשחקת בהיסח דעת עם מפת השולחן בין אצבעותיה הארוכות.אני מהנהן בהבנה.

אני באמת תוהה לעצמי איך אמא שלה אפשרה לה כביכול ׳לקחת׳ ממנה את הילדים שלה, ולהעביר את האפוטרופסות והאחריות כולה לבתה הבכורה. הסיפור של המשפחה הזו עוד לא שקוף בכלל מול עיניי, ולא תיכננתי להפסיק לרדוף את אותה הבחורה המסתורית עד שאבין בדיוק את כל החלקים בפאזל שמרכיב את חייה.

רציתי להיות נוכח, ולעזאזל, זו מעולם לא הייתה הרגשה או רגש שחוויתי לפני. שנאתי אכפתיות, חום, ותמימות. שנאתי אנשים שמנהלים שיחות קטנות במקום להגיד לך ישר מה הם צריכים, שנאתי נשים מסכנות שהיו מוכנות לעשות הכל בשביל לקבל מעט יחס או סוג חיבה כלשהי ממך, ובעיקר שנאתי את ההרגשה שאכפת לי ממישהו אחר, בפרט לאחותי וחברי הטוב.

והנה, מארלי הגיעה, ובתוך מבט אחד או שניים, גרמה למוח שלי להסתובב מאה ושמונים מעלות אך ורק לכיוונה. משהו בה עורר את ההתעניינות שלי. משהו בה הדליק בי נורה שגרמה לחמימות מוזרה להתפרש בחזהי לאחר כל מבט, צחקוק, או מגע.

שנאתי להתנהג כמו בן נוער אובססיבי ומזדיין, אבל זו הייתה האמת. זה באמת מה שהייתי. הייתי, ושנאתי להודות.

המלצר מגיע לשולחננו עם מגש שעליו מסודרים הצלחות שלנו, בתוספת בקבוק היין שביקשתי. הצלחות עם המנות שמעלות אדים מסתדרות יפה מול כל אחד מאיתנו, והוא פונה למזוג את היין לכוסות הקריסטל היוקרתיות.

ידעתי שמארלי לא רגילה לכאלה מקומות, ודווקא בגלל זה הבאתי אותה לכאן. רציתי לראות אותה יוצאת מאיזור הנוחות, יוצאת מהבועה החמימה והמשפחתית.

רציתי להראות לה עולם אחר, ואולי, אולי טוב יותר. המלצר מסיים למזוג כוס יין נכבדת לכל אחד מאיתנו, והולך באלגנטיות מהשולחן. לאחר שמוודא שאנחנו לא זקוקים לעוד משהו.
״בתיאבון.״ היא ממלמלת בחיוך מובך, ואני שולח לה מבט משמעותי. ״בתאבון גם לך.״

*

שעה או שלוש עברו, ושני גביעים של גלידה בטעמי שוקו ווניל יושבים ביד של כל אחד מאיתנו, כשאנחנו נושמים את אוויר הים המלוח כשאנחנו יישובים על אחד מהספסלים ממש על הטיילת שצמודה לקו החוף.

שיערה החלק מתפזר על פנייה וכתפיה כשהיא צוחקת מאיזושהי בדיחה שהרצתי, ואני מתרווח במושבי לצידה, מחליק ידי על ירכה ואוחז בכף ידה הפנויה. ״אני לא מאמינה שבאמת עשית את זה״ היא ממלמלת בין פרצי הצחוק. מתכוונת לסיפור ההוא, שבתור נער בן חמש- עשרה ראיתי הזדמנות לקצת אקשן ולקחתי אותה ללא היסוס.

אני ואחד מחבריי ראינו איזושהו אוטובוס, מונע, שהנהג האחראי שלו עצר בצד בשביל להשתין. מבט ערמומי אחד עבר בינינו, וכבר ישבנו בתא הנהג, מנסים להבין כיצד אנחנו מניעים את הדבר ומזיזים אותו על הכביש.

בתוך רגע, החבר שלי, שהיה בן של מכונאי וילד מחונן בשטויות שלו, הבין את המשחק, ובתוך רגע דהרנו על הכביש בשעה מאוחרת של הערב.

״מה לעשות״ אני מחזיר במשיכת כתפיים קלילה, והיא ממשיכה לצחקק. ״תזכיר לי לא לקרב אותך לאחי. במילא יש לו נטייה לצרות, אז אם הוא יישמע את כל הסיפורים האלה, אני אהיה פאקינג אבודה״ היא אומרת בחצי-צחוק, גורמת למבט משועשע לעלות על פניי.

פנייה קרובות לאלה שלי, וצחוקה דועך עד שעיניה מביטות היישר לאלו שלי, שפתיה האדמדמות מזמינות אותי רק ולטעום מהן, ואני כמעט ומאבד את ראשי. היא פאקינג יפייפיה.

אני מקרב מעט את פניי לאלו שלה, שוכח מכל מילה שאי פעם העברתי ממני לאישה הזו לפני הרגע הזה שגורם למוח שלי להתגבש אל תוך עיסה של הורמונים ועצבים שרק דורשים ממני להטיח את שפתיי על אלו שלה.

עיניה מאתגרות אותי ורק לעשות את זה, ואני לא מהסס, מטיח את שפתיי על אלו שלה. ידי עולה לקו המחודד של לסתה כשהלשונות שלנו מתמזגות אחת בשנייה, ואנחות קטנות יוצאות מפיה כשאנחנו ממשיכים להתנשק בהרמוניה והזדקקות עמוקה.

היא מתנתקת משפתיי לאחר זמן קצר שהרגיש לי כמו פיסה מגן עדן, ושפתיה מעט נפוחות, גורמות למעט גאווה להתפרש בחזהי כי אני הוא האשם.

״הפסדת״ היא ממלמלת, מעבירה את לשונה על שפתה התחתונה בהתגרות. אני מגלגל עיניי ומטיח את שפתיי על אלו שלה, שוב. אין ספק שהפסדתי, בכל תחום שהאישה הזו תעמיד אותי למולה. אהיה המופסד.

אתה כזה בן זונה רכרוכי, אני שומע את התת מודע שלי צורח עליי, ומעולם לא התעלמתי ממשהו, כמו מהמשפט הזה. כי אולי אני עלול להיות בן זונה רכרוכי, אבל אם זה בגלל שאני זוכה לקבל פיסה אחר פיסה מהאישה הזאת בכל פעם, אתם מוזמנים לקרוא לי בשמות גרועים יותר.