Through your violet eyes-דרך עינייך הסגולות

נערה עם עיניים סגולות

מייליסיה

היא עמדה בקרחת יער שקטה, השעה הייתה מאוחרת, והשמיים השחורים כמעט ובלעו בתוכם את כל העצים שמסביב לקרחת השוממת.

היא הרגישה כאילו היא מכירה את המקום הזה, כאילו הייתה בו בעבר, אבל היא לא הצליחה להיזכר, מאיפה היא מכירה את המקום הזה.

היא הביטה סביבה.

כשעמדה בקרחת היער הזו, היא הרגישה כה עוצמתית, כאילו שהיא משחררת ממנה אנרגיות עצומות שהיו עצורות בה. היא הרגישה את הדם שפועם בעורקיה, היא שמעה את דופק ליבה חזק וברור. כאילו מעולם לא הייתה חיה יותר, מאשר ברגע הזה. בקרחת היער השוממת הזאת.

"בואי הביתה מיי" קול עמוק וחמים אמר לפתע.

היא ניסתה להסתובב, לנסות לזהות את מקור הקול, אך מלבדה, לא היה אף אחד בקרחת היער.

"בואי הביתה" חזר הקול, כאילו מנחה אותה. כאילו קורא לה.

היא הרגישה אותו חודר מתחת לעצמותיה, מתחת לעורה,כאילו מוציא ממנה אנרגיות עצומות, כאילו סורק אותה כל כך לעומק, יותר עמוק ממה שהיא אי פעם הכירה את עצמה.

"אבל איפה זה הבית? לבוא לאן?" היא השיבה לקול, נואשת לקבל תשובות.

היא צעקה לקרחת היער הריקה שעמדה בה. הרוח הקרה שעברה בשערה, הרגישה כמו ליטוף מנחם על הראש.

חשכה החלה לבלוע אותה, בעודה צועקת, נאבקת לעוד מידע.

"זה לא יכול להיגמר ככה" חשבה לעצמה נואשות

"איפה זה הבית? איפה זה הבית?! איפה זה הבית?!" היא צעקה ביאוש.

בבת אחת קרחת היער נבלעה לחשכה, ואיתה גם תחושת הכוח שחשה בה.

היא הרגישה את הכוח שלה מתנקז.

חושך.

..............

היא פקחה את עייניה בבהלה, מתנשפת. ידיה עברו על המצעים הפרחוניים שלה. אור הבוקר המסנוור בקע מחלונה, ורעש נעים של צחוק של ילדים נשמע ממנו. היא נאנחה בייאוש. כבר 3 חודשים שהחלומות האלה לא עוזבים אותה, קוראים לה לבוא למקום לא ידוע. היא חפנה את ראשה בכרית, שואפת את הריח המנחם והנוסטלגי של המצעים הנקיים.

"לקום מיי, לקום." אמרה לעצמה

היא נאנחה בעודה מתיישבת באיטיות. "אח..." כאב הראש הרגיל שלאחר החלומות האלה. היא נענעה את בהונותיה בחוסר חשק, בעודה מביטה במראה הניצבת מול המיטה שלה. היא לא זיהתה את הנערה הארוכה והגמלונית שבהתה בה בחזרה. שיערה השחור הארוך והפרוע מסובך ומסתיר את רוב פניה החיוורות. היא התעמקה יותר בהשתקפותה. במבט ראשוני אפשר כמעט לפספס את העיניים הגדולות והסגולות שלה. בבת אחת היא הרימה את עצמה מהמיטה.