קוברה

פרק 65

הוא קורע ממני את שפתיו בנהמה רכושנית, סחרחורת תשוקה תוקפת את ראשי. "בפעם הבאה אגמור בתוך הפה המתוק שלך. אני רוצה שהטעם שלי יישאר עלייך, יכבוש אותך." אני גונחת, מבקשת את שפתיו חזרה על שלי כאילו אני משוועת לאוויר. לפי גוון עיניו החייתי, נראה שגם הוא זקוק לי, ולכן הוא לוכד את שפתיי ומטביע עוד חותם אלים עליהן, לפני שהוא מכריח את עצמו להפסיק, מתנשם בלהט כנגד שפתיי. אני מלקקת את שפתי התחתונה, מחויכת. "יש לך מוח של אדם קדמון."

קולו צרוד. "אנשי זאב הם קדמוניים, במובן מסוים."
עיניי מבזיקות לעברו בחדות. "אנשי זאב?"
הוא נאנח, משעין את ראשו לאחור. "אבא שלך לא טרח לספר לך, אני מניח."
ידי תופסת בכתפו, לא נותנת לו אפשרות להתחמק. "אתה גם איש זאב?"
"לא." הוא מתעכב על מבטי העיקש במשך כמה רגעים. "אבל נועדתי להיות, עד שההתפתחות הזו נעצרה כי נהפכתי לערפד."

אני מסיטה את עיניי ומהרהרת על כך במוחי.

איש זאב? איך דין יכול להפוך מאיש זאב לערפד? ומה זה אומר עליו בכלל?

רק רגע.
עיניי נפערות לעברו.
יכול להיות שהוא פאקינג מוטציה?

הוא זוקר את גבתו. "אני מרגיש שיש לך שאלה."
"איך זה אפשרי בכלל?" אני פולטת לעברו מיד. "אתה גם איש זאב וגם ערפד?"
"לא בדיוק." הוא מתקן אותי. "הזאבות עוברת בשושלת דם. זה תנאי הכרחי, אך זה לא מספיק בכדי להפוך לאיש זאב. אתה צריך לעבור חניכה כבר מינקות. לרוב זה קורה על ידי אב המשפחה, או על ידי ראש השבט. האלפא." שפתיו נמתחות במרירות. "במקרה שלי, הוא היה שניהם."

ליבי פועם במהירות.
זו הפעם הראשונה שדין מדבר על אבא שלו, ובכלל, על עברו.
אני שותקת, צמאה לשמוע עוד ועוד ממה שהוא הסתיר בפניי עד כה.

הוא ממשיך. "כשאתה מתבגר, אתה מקבל את הנשיכה בגיל שלוש עשרה ונהפך לאיש זאב מין המניין." עיניו מצטמצמות על נקודה אקראית בחדר. "החניכה שלי נקטעה באמצע."
גבותיי מתכווצות. "למה?"
עיניו מאפילות לעברי. "זה כבר סיפור שאבא שלך צריך לספר לך."
"הוא לא יספר לי בחיים." אני מאיצה בו נואשות. "תמשיך לספר לי."
הוא אומד אותי תחת מבט נוקשה ועמוק. "זה לא סיפור שיתאים לאוזניים העדינות שלך, נסיכה."

אני נאנחת קלות, נלחמת בדחף להילחם בו כדי שיספר לי את הסיפור במלואו, יודעת שהוא רק יאטם בפניי מכפי שהיה קודם.
במקום זאת, אני אוחזת ברגע הנדיר הזה בעשר אצבעות ומתפשרת להמשיך לדבר איתו באיזור הנוחות שלו.

אני פורשת את כף ידי על חזו במגע רך, מביטה בו בזהירות. "אתה יכול להמשיך לספר לי מה עוברים בחניכה?" עיניו שוקעות לתוכי כשהוא שותק למשך כמה רגעים, ולכן אני מוסיפה, "מרגיע אותי לשמוע אותך מדבר על זה."
"אם אספר לך את תברחי, לא תירגעי."
אני שולחת אליו חצי חיוך עוקצני. "כבר הסכמנו על זה שאני משוגעת. עכשיו ספר לי."
שפתיו מתעקלות. הוא מתרווח על המיטה ומושך אותי לשכב על חזו, ולמרות התנוחה אני עדיין מביטה בו. "הסיבה שאני מי שאני היום נשענת לא מעט על החניכה שעברתי. מלמדים אותך להיות חיית טרף. לצוד בידיים חשופות, לסחוט כמה שיותר כאב מהקורבן וליהנות מהדם החם שנשפך על הידיים. זאב יודע לצוד באמת, בניגוד לאחווה של אבא שלך, שם ציידים מלכלכים רק את כלי הנשק שלהם בדם."
אני זעה במקומי, מנסה לקלוט את כל המידע החדש הזה בבת אחת לפני שהוא ממשיך. "כמו כן, זאב לעתיד משויך מגיל קטן לנקבה מהשבט. רצוי שיהיו באותו הגיל, כי שניהם צריכים להתפתח ובסופו של דבר להזדווג בגיל המתאים."