Young memories (boy x boy)

Part 6

חבר? כאילו, חבר. לא ידיד, אחרת היא היתה מציגה אותו ככה. מתי הם הפכו לזוג? לפי איך שאני מכיר את רפאל הוא לעולם לא היה בוגד בחברה שלו, בטח שלא עם בחור ששונא אותו. מה שאומר שהם ביחד מהיום. זו הדרך שלו להראות לי שמה שאני עושה לא משנה לו? יודעים מה? בסדר, שיהיו זוג בכיף שלהם. סופיה גיחכה, מחזירה אותי אל המציאות. ״ככה חשבתי. תקשיב, סטון. אני לא רוצה לריב איתך. פשוט תתרחק מהחבר שלי וממני.״ התנערתי מהמעט הלם שעוד היה בי והעלתי על פניי חיוך זחוח התכופפתי בשביל להיות בגובה העיניים שלה. ״תשמעי, אין לי בעיה להתרחק מכם, אבל אני לא יודע מה החבר שלך יחשוב על זה.. כלומר, את יודעת. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהוא יחזיק מעמד..״ פניה החלו להאדים מעצבים. ״סופ! הבאת את ה-״ רפאל הצטרף אל השיחה שלנו וקפא במקומו כשהבין עם מי ה׳סופ׳ היקרה ומתוקה שלו מדברת. טוב, לפחות הוא הציל אותי מהתנפלות, כי מבטה של סופיה הפך רצחני עוד יותר מקודם. ״סופ..״ מלמל רפאל ואחז בידה. ״בואי נלך.״
גיחכתי. ״כן, סופ, תקשיבי לחבר שלך.״ עיניה התרוצצו בינינו ולמראה מבטו המתחנן של רפאל היא פלטה אנחה. הם הסתלקו משם והשאירו אותי לבדי.

חיכיתי לאחותי במסדרון מחוץ לכיתה שבה הייתה. בנתיים נשענתי על קיר וניסיתי לסדר לעצמי את המחשבות ולהבין מה בדיוק אני הולך להגיד לה. אבל לא היה לי הרבה זמן, מפני שלונה יצאה מהכיתה דקות ספורות לאחר שהגעתי אל המסדרון. היא פטפטה עם החברה שלה עד ששמה לב אליי ואל המבט הרציני בעיניי. לא הצלחתי לשמוע הרבה מהשיחה שלהן, רק, ״-רק רגע, פיי. אני הולכת לשירותים, ניפגש בחוץ, בסדר?״

לונה התנתקה מחברתה ורצה אליי. לפני שהספקתי להשחיל מילה היא סטרה לי. שפשפתי את לחי כשהתחילה לנזוף בי. ״אתה כזה אידיוט, סטון סארט! יש לך מושג בכלל כמה שאלות אני קיבלתי על הבחורה המסתורית שלך? כמה בנות התחנפו אליי היום והתחננו ממני לספר לכולן שהן הבחורה הזאת? למה היית חייב ללכת ולהתמזמז עם מישהי שאתה אפילו לא מכיר על הלילה הראשון שלך כאן? ברצינות, תלמד לשמור את הלשון בין השפתיים!״ בתוך תוכי הייתה לי תחושה שהיא עושה את כל הדרמה הזאת רק מפני שהיינו במסדרון וחשופים אל כל התלמידים והמורים שרק יעברו לידנו. ״הבחורות כאן כאלה דוחות ותלותיות, כולן רק רוצות להיות המטרה החדשה של אחי הקטן! כל תשומת הלב הזאת פוגעת לי במוניטין שעבדתי עליו כלכך קשה, אבל לא שאכפת לך, נכון? בלתי נסבל בשבילי רק ללכת את השירותים היום. אתה חושב שאתה היחיד שלא יכול לזוז מבלי שכל העיניים יהיו עליו? אתה ממש טועה, אני-״
״לונה, תשתקי!״ קטעתי אותה וחסמתי את פיה בכף ידי. ״אני מבין שאת נסערת, אבל אפשר לדון בזה במקום קצת יותר פרטי?״ הטתי את ראשי הצידה, מרמז לה להסתכל אל כיוון קבוצת תלמידים שלוטשים בנו מבטים ומתלחששים. ״בסדר.״ היא נאנחה ותפסה את ידי. ״אני מכירה מקום שקט, בוא.״

היא הובילה אותי אל פינה קטנה ומבודדת בחצר לאחר שבדקה בקפידה שאף אחד לא בא אחרינו, והתיישבה על סלע שטוח. ״מה המקום הזה?״ שאלתי. היא מעכה חבורת עלים בהיסח דעת. ״מצאתי אותו בשנה שעברה כשהייתי זקוקה למקום שקט ופרטי. אני באה לכאן לעיתים קרובות מאז בשביל להתבודד קצת.״ הנהנתי. לונה היא בחורה לחוצה. אנשים נוטים לחשוב שהיא כלבה אנוכית, אבל היא בסך הכל מפוזרת ואדישה. והיא משקיעה המון זמן בלימודים, אבל כמובן שהיא לא מראה את זה בפומבי. לפי מה שסיפרה לי פעם היא מעדיפה שהתדמית של הכלבה האנוכית תדבק אליה מאשר חנונית למדנית. בפעמים המעטות שפגשתי אותה ליד החברים שלה או ליד אנשים שהיא רוצה להרשים היא מתנהגת גם אליי בקרירות וקשיחות, אפילו כשאנחנו רק בספרייה או במסדרון בבית הספר, אך כשאנחנו לבד בבית, ביחד בחדר רק שנינו, היא נחמדה. התדמית שלה חשובה לה מאוד, אלוהים יודע למה. אישית, אני חושב שיש לה אישיות מדהימה ושחבל שהיא מסתירה אותה.
בנוסף, קשה לי להתייחס אליה בכבוד לאחר שהיא כזאת כלבה כלפיי, גם כשאני יודע שהיא לא באמת מתכוונת לזה. זה פשוט מרגיז אותי.