ANIMALS

פרק 1+2

"אליסון!" שמעתי את אמא צועקת, רבנו לפני כמה שעות ואני לא מדברת איתה - החלטתי לא לענות "אליסון!" היא צעקה שוב. שוב לא עניתי. היה שקט לכמה שניות ופתאום הדלת נפתחה בחוזקה - תנחשו מי זה היה?, כן, אמא שלי... היא הסתכלה עליי במבט כועס "אולי תדפקי?!" שאלתי אותה בתוקפנות. היא טרקה את הדלת.
בזמן האחרון מצבה של סבתי החל להדרדר ונאלצנו לעבור למיאמי. עברנו לכאן לפני שלושה חודשים בערך וכבר הספקנו לעבור שתי דירות וההורים שלי הספיקו להעביר אותי כבר שני בתי ספר... שניים! יש לי אח קטן בשם דילן הוא בן 7 אז לא כל כך משנה לו כל המעברים האלו. אבל אני... זה כבר סיפור אחר. עברנו לדירה הנוכחית לפני כמה ימים. עד עכשיו הספקתי להכיר את תומאס השכן החתיך שלנו ואת אחותו הגדולה לידיה. תומאס בן 16 והוא גדול ממני בחצי שנה אבל הוא איתי באותה כיתה ולידיה בת 17 וחצי. קבעתי עם תומאס שנלך לבית הספר ביחד והוא הסכים, הוא הבטיח שיאסוף אותי מחר ב08:00 בבוקר. חייכתי ונפרדנו לדרכינו. חזרתי הביתה לארוחת ערב. אמא הכינה פנקייקים. לא דיברנו. ישבנו בשולחן והיא הסתכלה עליי כאילו היא מצפה שאני אגיד לה סליחה. בדיעבד יצאתי הכי כלבה בעולם, אפילו לא הרמתי את הראש להסתכל עליה בחזרה... אכלתי, שמתי את הכלים שלי בכיור ועליתי לחדרי.
בלילה שמעתי אותה ואת אבא שלי מדברים עליי.
שנאתי את אמא שלי באותו זמן. אבל החלטתי להיות בוגרת ושמחר בבוקר אני אתנצל בפניה. התקלחתי והלכתי לישון.

יום אחרי
קמתי בבוקר והתארגנתי, לפי מה שתומאס אמר אין תלבושת אז שמתי טישרט סגולה כהה וג'ינס שחור עם ואנס שחורות ומעיל עור שחור, אספתי את השיער לצמת דג רופפת לקחתי את התיק וירדתי למטה. אמא עמדה שם, היא הסתכלה עליי במבט מאוכזב. "אמא..." לחשתי והיא הרימה את ראשה בפליאה מהמלפפון שהיא חתכה "סליחה." אמרתי והסתכלתי לה בלבן של העיניים. היא לא ענתה הרכינה את ראשה והמשיכה לחתוך את המלפפון. התאכזבתי. השעה הייתה דקה לשמונה, לקחתי את האוכל שלי ויצאתי החוצה. תומאס חיכה לי בחוץ ונסענו לבית הספר.
"טוב" הוא החנה את הרכב "זה בית הספר, אליסון - בית ספר, בית ספר- אליסון, מקווה שתצליחו להסתדר" הוא חייך ואני ציחקקתי. הוא יצא מהרכב ופתח לי את הדלת. יצאתי. הוא התחיל ללכת ואני בזריזות אחריו. בית הספר היה גדול- מאוד גדול. הלכנו במסדרון הראשי ופנינו בפנייה למסדרון האחרון. המסדרון היה בלי אור בכלל ווילונותיו היו מוגפים. "קריפי פה" אמרתי ותומאס חייך אבל לא אמר מילה. המשכנו ללכת לכיוון סוף המסדרון והוא נעשה חשוך יותר ויותר. התחלתי להלחץ. התחלתי ללכת מהר יותר, בקצב של תומאס ותפסתי לו את היד. הוא החזיק את שלי ופנה לדלת כחולה כהה, הוא פתח אותה, לא ידעתי מה לחשוב...
הוא פתח אותה ומאחורי הדלת נגלתה לי הקפיטריה. צחקתי, שיחררתי את ידו אבל עדיין עמדתי קרוב אליו. "זה היה מוזר מידי?" שאלתי בגיחוך "המממ" הוא המהם "האמת שכן, אבל אני לא מתנגד שבחורה יפה כמוך תחזיק לי את היד" הוא חייך אליי את החיוך המרגיע שלו והרגשתי טוב. עברנו דרך הקפיטריה למסדרון אחר, היה שם הרבה אור והמון אנשים. התקדמנו עוד קצת ונכנסנו לכיתת כימיה. "טוב, אז אני מניח שאת הבת זוג שלי?" "אוקי" חייכתי והיה צלצול והמורה נכנס.
השיעור נגמר.
"אליסון, סליחה עם קצת השתעממת בשיעור, החומר של כיתה י' לא הכי מעניין ואני די פריק של לימודים כי אני חייב, בקיצור סורי כל השיעמום וזה."
"אתה לא אשם, אתה יודע..., דרך אגב תרצה לבוא אליי היום ולעזור לי להשלים את החומר שהחסרתי?"

"היום?" הוא היה נראה מבועת

"אתה לא חייב אם אתה לא רוצה..." עניתי והרכנתי את מבטי

"לא, לא אני רוצה." הוא ענה

"טוב, אז היום אצלי ב17:30?"

"סבבה, אליסון אני חייב ללכת, יש לי שיעור צרפתית. לכי למנהלת והיא תגיד לך לאן ללכת, אוקיי? ביי"

"וואו" אמרתי לעצמי הוא היה נראה ממש לחוץ, אמרתי לעצמי שאני צריכה לתת לו קצת זמן לבד ושאני לא יכולה כל היום להדחף לו לחיים. הלכתי למנהלת והיא אמרה לי להכנס לשיעור צרפתית. שמחתי. לפחות אני אהיה עם מישהו שאני מכירה... נכנסתי לכיתה. התיישבתי וחיפשתי את תומאס. הוא לא היה...

נקודת מבט- תומאס:

הייתי חייב לרוץ, שמעתי שמשהו קרה לרון. השארתי את אליסון קצת חסר אונים אני חושב... לא נורא. היום בערב נפצה אותה.
הגעתי לבית חולים וראיתי את רון שוכב מונשם. נבהלתי. הלכתי סחור סחור עד שאיזה אחות אחת ראתה אותי והושיבה אותי על כיסא. היא נתנה לי מים ואמרה לי שרון יהיה בסדר ושעליי להרגע.
האמנתי לה.

מקווה שאהבתם
Anonymous2977