מקום לאנשים כמונו

ההגעה

"בואי" אמר מר רקויל, מאז שאמירה נכנסה בשערי האקדמיה, ירדה 349 מדרגות והלכה קרוב לשני קילומטרים עד שמר רקויל הואיל בטובו להגיד לה מילה וגם המילה הזאת הייתה "בואי". לפעמים אמירה לא הבינה את ההתנהגות של אנשים בקולורדו. לפני זה, כשהיא למדה בשוודיה, אנשים היו נחמדים יותר וחייכנים יותר, כנראה שזה לא הסיפור כאן.
היא הולכת לאהוב את המקום הזה.
"ישנים איתך בחדר עוד שלושה ילדים, טינה רון וקאל. החדר שלך הוא הרביעי מימין והתלבושת שלך בארון. על הכוננית יש צמיד, את חייבת לענוד אותו כמו כול תלמיד אחר. ניפגש בארוחת הבוקר מחר." אמר מר רקויל ויצא מהחדר.
אמירה הביטה סביבה, החדר היה גדול ומרווח, השטיחים על הריצפה היו אדומים, והצורות של האלמנטים חזרו על עצמם הלוך ושוב לאורך כל החדר.
לא היו חלונות כי האקדמיה מתחת לאדמה, ומול שלושת הספות האדומות היה קמין בוער. האש לא הייתה אש טבעית אלא אש אלמנטית, כחלחלה וניתן לראות דרכה.
אמירה התקדמה אל עבר המסדרון שהיו בו שלושה דלתות, החדר הרביעי היה שלה. היא פתחה את הדלת אל חדרה וראתה את התלבושת שמר רקויל דיבר עליה, היא הייתה חייבת לדבר עם מישהו בדחיפות, כי היא לא הולכת ללבוש את זה.
בעוד שאמירה סרקה את החדר שלה היא שמעה קולו מתקרבים וצוחקים, אולי אלה השותפים שלה לחדר. אמירה לא רצתה לדבר עם אף אחד ולכן החליטה להיות בשקט, אך באותה רגע המזוודה שלה נפלה ויצרה רעש עצום. באותו רגע הקולות בסלון השתתקו, אמירה נחרדה בגלל שהיא שמעה צעדים מתקרבים אל חדרה.
הדלת נפתחה ומולה עמדה ילדה עם צמות הדוקות על ראשה, עיניים בצבע דבש וחליפת בית ספר בצבע כחול כהה.
"היי" אמרה הילדה בטון עדין "קוראים לי טינה ואני אחת מהשותפים החדשים שלך לחדר" אמירה יצאה קצת מהשוק וענתה לה "אממ... אני אמירה.. נחמד לפגוש אותך?"
ילד צעק מהחדר ליד "הכל בסדר שם?" טינה ענתה לקול בחזרה ,אנחנו כבר באות!"
טינה עשתה תנועה עם הראש שמסמנת שאמירה יכולה לבוא איתה אם היא רוצה, ואמירה עשתה כמבוקש. הם נכנסו אל הסלון, אמירה הכריחה את עצמה לישר את הידיים בצידי הגוף ולא לשלב אותן, באקדמיה הקודמת שלה, בשוודיה, היה ילד בקבוצה שלה בשם נווריון שהיה אובססיבי לשפת גוף, ובעל כורחה, גם היא למדה אותה.
כשהיא נכנסה לסלון, לבושה בתלבושת בית הספר הקודמת שלה בתוספת חצאית צהובה עם דוגמאות של פרחים חומים, שני הבנים שהיו בסלון חיכו ונופפו אליה, לאחד מהם היה שיער שחור ועיניים שחורות, הוא היה גבוה וצנום, החיוך שלו היה מהמם ואמירה הייתה בטוחה שהוא נחמד, ראו את זה עליו. הנער השני היה בלונדיני עם שיער מסולסל קלות, הוא עמד כשיד ימין בכיס מכנסי, הוא לבש גינס וחולצת טריקו, כנראה הספיק להחליף את תלבושת בית הספר שלו. הוא חייך אליה, אמירה החזירה לו חיוך, עייניה הכחולות נפגשו עם עיניו הכחולות, והיא הרגישה משהו מוכר.
"קוראים לי קאל ולבלונדיני הגבוה לידי קוראים רון" אמר הילד עם השיער השחור וחייך. "המאסטרים רצו שתתאקלמי אז היום אנחנו אוכלים ארוחת ערב בחדר" אמרה טינה עם חיוך. אמירה חייכה אליה בחזרה "ארוחת הערב תתחיל בעוד 35 דקות" אמר רון "אולי כדאי שתתקלחי ותחליפי בגדים בזמן הזה, כי אחרי האוכל יש בלגן במקלחות" אמר רון.
"בואי אני אראה לך את המקלחות" אמרה טינה "תיקחי את הפיג'מה שלך מהחדר ונוכל ללכת אל המקלחות".
אמירה נכנסה אל חדרה, לקחה חצאית שחורה נקייה, טייטס שחור נקי, חולצה שחורה ארוכה וקפוצון עבה שכתוב עליו "HARVERD" בסגול כהה.
היא יצאה מחדרה וראתה את טינה מחכה לה מחוץ לדלת. ביחד הן עשו את דרכן אל המקלחות.