***
פקחתי את עיניי משפשפת אותן היטב מנסה לזהות את החדר שאני נמצאת בו.
כל הפריטים בחדר לבנים, כולל התקרה והרצפה. רק הוילון היה בצבע תכלת.
"אליסון" אמא וג'ייק אמרו יחד בשמחה. "בייבי גירל את בסדר?" ג'ייק שאל מלטף את ידי, "כן אני חושבת" אמרתי מביטה במקום בבלבול. "את בבית חולים, אל" הוא הבהיר את מחשובותיי.
"למה אנחנו בבית חולים?" שאלתי לא מצליחה להבין מה אני עושה פה מחוברת לכל מיני מכונות.
"לפני שלושה ימים את הקאת דם ואז התעלפת והיית מחוסרת הכרה במשך שלושה ימים" ג'ייק אמר מסביר לי מה קרה.
"גברת סמית'?" רופא אחד נכנס ושאל.
"כן?" אימי שאלה.
"תוצאות הבדיקות הגיעו" הוא אמר ואימי יצאה לדבר איתו מחוץ לחדר.
"אליס " שמעתי את קולו של אבי בפתח הדלת. " אבא ?" שאלתי בהתרגות הוא התקרב אליי יושב מצד אחד שלי ומלטף את ידי בחום ודאגה.
"מה קרה לך בייבי גירל?" הוא שאל בעצב, אך ידעתי שזו הייתה שאלה רטורית וחיבקתי אותו חזק, לאחור כמעט שלוש שנים שלא ראיתי אותו זה מדהים.
הוא ליטף את שיערי כאילו ניסה להרגיע אותי, אבל האמת שהוא רק ניסה להרגיע את עצמו.
"רוברט אני צריכה לדבר איתך" אימי אמרה לאבי בזמן שדמעות זולגות מעיניה, הוא הנהן ונתן לי ליטוף אחרון ומבט מהיר ויצא אחריה. מה קרה?
"אז אל איך את?" שאל אותי ג'ייק ואני חייכתי אליו חיוך גדול.
"יותר טוב משאתה חושב בכלל" אמרתי בשמחה והוא הרים גבה ואז נאנח.
"בגלל אבא?" הוא שאל ואני הנהנתי בחיוב.
"אני לא מבין מה יש לך מהאיש הזה! אחרי כל הסבל שהוא גרם לאמא?!" הוא שאל באנחה עצבנית.
"הוא אבא שלי." אמרתי מגלגלת את עיניי.
"את עיוורת" אמר ואני התעלמתי ממנו.
אבא נכנס והתיישב לידי. "ג'ייקי לך תדבר עם אמא שלך" אבא אמר וג'ייק הנהן ויצא.
"בייבי גירל אני צריך שתקשיבי לי עכשיו זה מאוד חשוב" הוא אמר ואני הנהנתי.
"אז כמו ששמת לב לאחרונה היו לך הרבה מקרים שבהם ירד לך הרבה דם, עכשיו כשהתעלפת החליטו שצריך לבצע לך בדיקות וכשתוצאות הבדיקות הגיעו... גילו שיש לך בעיה בכלי הדם מה שנקרא, לוקמיה" אבא סיים את דבריו.
"יש לי ס-סרטן?" שאלתי והוא הנהן.
מוות.
המילה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה.
סרטן, אין סיכוי לצאת מזה ברוב המקרים.
אני רק בת 16, מה אם אני לא אעבור את זה?
אבל אם אני אמות יום לפני יום הולדת 17 שלי לפחות זה יהיה מצחיק.
המחשבות שלי נקטעו על ידי רעשים שהגיעו מהמסדרון, אבא פתח את הדלת לבדוק מה קורה ואל מול עיניי נגלה אחי הגדול בועט בכל דבר אפשרי, צורח, בוכה, נשבר.
שחררתי מספר מכונות שהיו מחוברות אליי לא באמת אכפת לי מזה בזמן שאחי הגדול נמצא במצב כזה.
"ג'ייקי אני אהיה בסדר" לחשתי לו עומדת על קצות אצבועותיי בשביל לגעת בכתפו, לא יכולתי להבטיח את זה אבל הכל בשבילו.
"אני אוהב אותך הכי בעולם אל" אמר בבכי ובכה לכתפי.
"אני אוהבת אותך יותר מהכל" אמרתי והוא נשק למצחי.
בזמן שהם הלכו לדבר עם הרופא באיזה חדר לגבי הטיפולים אני חזרתי לחדרי יושבת על מיטתי סורקת את החדר, הוא ממש מדכא אותי.
"גברת סמית' ?" קול גברי העיר אותי ממחשבותיי. "אליסון" תיקנתי אותו, אני עוד צעירה מידי בכדי להקרא גברת.
"שלום אליסון, אני דילן אני אהיה הרופא שלך למשך התקופה שתשהיי פה" אמר בחיוך רחב.
מה אתה מחייך?
"בואי אני אראה לך את החדר שלך לתקופה הזו" אמר והלכתי אחריו, עלינו במעלית עד שהגענו למחלקה הכירוגית ונכנסנו לאיד החדרים שהיו שם, החדר היה גדול בהרבה מהחדר שהייתי בו לפני והייתה בו מיטה אחת.
התיישבתי על המיטה, היא הייתה נוחה, אפשר להגיד.
"אליסון אני אשמח אם נכיר, מאחר ששנינו נבלה פה תקופה מסוימת ביחד יהיה עדיף שנכיר, לא?" שאל אותי בחיוך, הוא כל החיים מחייך? כי זה נראה כאילו תקועה לו שם בננה.
"כן. למה אתה נראה כל כך צעיר ואתה רופא?" שאלתי אותו, טוב זה היה חסר טקט אני מודה.
"אני בן 26, פשוט סיימתי את ההתמחות והלימודים שלי יותר מהר מהמצופה" אמר בגיחוך קל. מתחשק לך להפסיק לחייך? אני עומדת למות וזה לא מעודד אותי, זה פשוט מפחיד.
"אה אז אתה חכם כאילו?" שאלתי, טוב אז הפעם יצאתי מטומטמת, זה מהשאלות שאני פשוט חייבת לקבל עליהן תשובות.
"כביכול, אני חכם" אמר שוב מגחך. אה אז הוא גם מגחך כל הזמן? בן אדם אתה ממש מוזר. אתה פשוט שמח בלי סיבה. זה מוזר, מפחיד. אבל מוזר.
"וקוראים לך דילן נכון?" שאלתי מקווה שזכרתי נכון ולא יצאתי מטומטמת מידיי.
הוא הנהן ואני נשמתי לרווחה שמחה שלא יצאתי כל כך מטומטמת מידיי.
"אליסון בת כמה את?" שאל שוב, בחיוך. אני כבר לא מופתעת מהחיוכים שלו.
"16 בקרוב 17" אמרתי בקול יבש לחלוטין.
"אז המתנה שלי בשבילך תהיה להבריא אותך מהמחלה" אמר בחיוך חושף שיניים.
"אתה לא יכול להבטיח" אמרתי בגלגול עיניים.
"אני יכול" אמר בטוח בעצמו.
"אתה לא יכול להתחרות עם המוות" אמרתי מסתכלת בעיניו.
פרק 1 - לוקמיה
Start from the beginning
