קוברה

פרק 54

באותן שנים הייתי טרוד במשימות חיסול של קוברה. בידיי בלבד נלקחו חיים של מעל אלף נשמות, כך שהדבר הפך עבורי להרגל אליו לא ייחסתי שום רגש.

הייתי שוחט בני אדם ויצורים כאלו ואחרים בקביעות, ובמקביל, משתדל לראות את קריסטיאן לפחות פעם בכמה חודשים.

צפיתי בה בין חריצי דלתות ומקומות מסתור, התגנבתי לנשפים בהם לא הייתי אמור לקחת חלק- בחלקם המועט, אנשיו של קוברה גילו אותי וכמעט הרגו אותי בחשש לשיתוף פעולה וניסיון תחבולה, ובחלקם הגדול לא היה לי שמץ של הפרעה ברקע. 

מעולם לא חשבתי שהשמחה שראיתי על פניה באירועים הייתה לרוב מזויפת. היא תמיד הייתה מחויכת, אך נראית לחוצה ומתבודדת לרוב.

בפעמים שהתבודדה נתקפתי חשק עז לרצוח אותה, אבל נשכתי שפתיים וחיכיתי, כי יש הבדל גדול בין רצח לבין נקמה.
נקמה לא מבצעים כהרף עין, אלא מנצלים עד תומה.

בדיוק כך צפיתי בה גדלה עם השנים, ומפתחת מניצן מתוק לכדי פרח יפהפה ועשיר בעלי כותרת מסחררים. 

בכל הזמן הזה הייתי מביט בה בשנאה חריפה, ואפילו מקנא בה. קנאתי בעושר שלה, ויותר מכך בעובדה שזכתה לגדול במשפחה שלמה, עוטפת ומאושרת, כי זה כל מה שביקשתי בחיי.

משפחה.

וככל שצפיתי במשפחתה של קריסטיאן מהצד, הבנתי כמה המשפחה שלי הייתה דפוקה- כי ילד לא מבין שהמשפחה שלו לא תקינה, עד שהוא צופה איך משפחה נורמלית אחרת מתנהלת.

כאב לי להבין שאבא כפה את עצמו על אמא ואנס אותה באלימות ברוטאלית מדיי לילה.
כאב לי להבין שאבא לא אמור להרביץ לילדיו, ולהשליט טרור במשפחתו.
ויותר מכל כאב לי להודות בקול רם בפני עצמי, שאהבתי את אבא שלי, למרות הכול.

רק כשהשנים חלפו, בהן הפכתי מילד מפוחד וכאוב לגבר חייתי וחסר כל רגש, הבנתי שאבא שלי הוא האדם שאני שונא יותר מכל. הוא פגע באמא שלי, באחיי, ולקח ממני שנים תמימות שלעולם לא יחזרו שוב.

ראיתי הלילה את אותה התמימות בעיניה העצובות של קריסטיאן, בעודה שואלת אותי שאלות שמעולם לא היו צריכות לעניין אותה.

אני נותן לה את כל הסיבות בעולם להאמין שאני שטן בעולמה- ועושה זאת מבלי להתאמץ בכלל- אבל היא בכל זאת נחושה לחפור בחשיכה שלי ולמצוא זקיק של אור, שלעולם לא תמצא.