"שנרקוד, יקירי?"

פֶּרֶק רִאשׁוֹן; הַהַתְחָלָה-

"אתה נראה נשי מדי." אמי החורגת, מאדאם מַרְגָרֶט אמרה.

לעיתים קרובות היא אומרת את המשפט הזה.
אין לה משהו נגדי, זה פשוט שהמשפט הזה נכון, אני נראה נשי למרות שאני גבר.
אבל האם זו אשמתי שנולדתי עם מבנה גוף דקיק ועדין כמו של נערה?
האם עליי לנסות לשנות את המראה שלי רק בגלל שבמהלך כל ההיסטוריה ארוכת השנים, לא היה נהוג מעולם שגבר יראה עדין כמו אישה?

נאנחתי קלות בזמן שסידרתי כמה שערות בלונדיניות תועות שנדבקו לפרצופי.
למה אני מזיע? הרגע קמתי.
שוב נדדתי במחשבות בזמן שמאדאם מרגרט הודיעה לי שעליי להתלבש ולהתארגן לארוחת הבוקר.

לפעמים אני ממש נדהם מאיך שאני החורגת מסתדרת עם כולנו ודואגת לנו.
אחרי הכל יש לה גם את וִיקְטוֹרְיָה בת ה-19, שעליה להעיר אותה במשך כל כך הרבה זמן בבקרים, הודות לכך שהיא ישנה ממש עמוק.

לאחר מכן יש את לָאָרָה, בת ה-17.
איתה היא עורכת שיחות ארוכות על "להפסיק לעודד את רֶנֵה(אותי) להיראות כמו בחורה". לארה אוהבת את איך שאני נראה, מאוד אוהבת.
שתי אלו היו בנותיה הביולוגיות איתן היא צריכה להתמודד.

אם זה לא מספיק יש גם אותי, רֶנֵה, בן 17.
איתי מאדאם מרגרט צריכה...טוב, די צריכה להתמודד עם המראה-הקצת-חריג שלי.
כל כך הרבה פעמים היו בהן היא ניסתה לשדל אותי לגזור את שיערי, שלא היה ארוך מדי, הוא הגיע עד לכתפיי.

לבסוף יש לה את אחותי הקטנה, מִישֵׁל בת ה-15.
איתה לא באמת צריך להתמודד, היא די שקטה ומאדאם מרגרט ממש מחבבת אותה.

את כל זה היא עושה לבד, את בעלה היא איבדה לפני כמה שנים, ומאז לא התחתנה שוב.

"קדימה רנה, מספיק לשקוע במחשבות. כל אחיותיך כבר מוכנות ויושבות מסביב לשולחן!" מאדאם מרגרט הוציאה אותי מבהייתי בדלת החדר שלי.
"כן מָאְמוֹ." השבתי במבט מתנצל כשהלכתי להחליף את בגדי הלילה שלי למשהו יותר יום-יומי.

היה שקט בחדר הטרקלין כשנכנסתי, היה אפשר לחוש בזה שעד לפני כמה דקות התנהלה פה שיחה רבת דיונים.
כך גם מבטה הקצת לא מרוצה של אמא הראה.

אמא היא גם "מָאְמוֹ(אמא)" וגם "מאדאם מרגרט", כי אני ומישל מאומצים.
מישל היא אחותי הביולוגית, שנינו ממש דומים אחד לשניה.
שנינו בלונדיניים, עם עור בהיר, מבנה גוף עדין ושיער ארוך.
טוב, אולי השיער שלי לא כל כך ארוך...אבל בהשוואה לשאר הגברים בממלכה הזו זה נחשב לארוך.
כל זה מבלי להתרברב כמובן, זה לא שאני ממש מוקסם מאיך שאני נראה..

התיישבתי בחבטה קלה על כיסא העץ למול ויקטוריה ולצד מישל שמבטה היה זעוף, "בגללך ישבנו פה במשך חמש דקות ועוד לא אכלנו כי חיכינו לסניור רנה הנכבד!" היא אמרה לי בסרקזם ברור והפנתה אליי אצבע מאשימה.

"כן, מצטער על זה.." אמרתי בחיוך קל, לא ממש הפניתי את המשפט למישהו מסויים.

אמא הגישה לנו את ארוחת הבוקר, הכל עבר די שקט עד שהרגשתי את מבטה נעוץ בי.
"מאמו, למה את מסתכלת עליי ככה?"
היא נאנחה חרישית לפני שאמרה את המשפט שניכר היה עליה שרצתה לומר כבר הרבה זמן.
"אתה באמת אוהב את זה?"

"את המראה שלי?" אם לומר את האמת, הרגשתי קצת מאוכזב, למה תמיד השיחות מגיעות לנושא הזה?
אמא לא חייבת לאהוב את זה, אבל היא גם לא חייבת לשנוא את זה..
אלא אם זו סתם השפעה מהסביבה.

"את אוהבת את זה? את איך שאני נראה?" שאלתי אותה בתקווה קטנה, "תראה אני..." היא התחילה והשאירה את המשפט תלוי אי שם באוויר.
"את יודעת על מה אני מדבר..כן, אז אני נראה קצת כמו בחורה. אז מה? האם זה דבר רע?" שאלתי בקול מעט גבוה תוך כדי הרמת גבה.

"אני אהיה כנה איתך, רנה שרי. (שֵׁרִי=יקירי)
אתה ילד יפה, אבל לא כולם חושבים ככה.
אתה נאה, ושוב אבל, אתה נאה כמו אישה. והנשים שם בחוץ רוצות בעל גברי, יפה בצורה אצילית, לא בצורה נשית..." סיימה מאדאם מרגרט כשהישירה מבט אליי.

גלגלתי את עיני כשפלטתי גיחוך קטן, "מאמו, תפסיקי לדבר על 'בעל', אני אפילו לא חושב על חתונה כרגע."

"אני גם בטוחה שהוא ימצא את האחת שתאהב אותו כמו שהוא." הצטרפה ויקטוריה לשיחה לאחר שהניחה את המזלג שלה בצלחת, הארוחה הייתה לקראת סיום.

מישל הסכימה בהנהון.

לארה הייתה שקטה באותו בוקר, היא נראתה שקועה במחשבות.
היא שיחקה בצמתה החומה-כתמתמה, היא עשתה את זה רבות כשחשבה.

לאחר הארוחה כל אחד הלך לעיסוקיו;
אמא הלכה לנקות את הכלים.
ויקטוריה התכוננה לצאת לקניות, הקניות הקבועות של יום שלישי, שתמיד היא הייתה זאת שעורכת אותן.
אני ישבתי על הספה בחדר הכניסה בזמן שהבטתי משועמם באיך שמישל העבירה בקלות מכחול על קופסאת העץ שלה, ויוצרת במיומנות ציור פרחים מרהיב.

לארה לא נראתה בשום מקום.
"להתראות מאמו." קולה נשמע ברחבי החדר כשהסטתי את מבטי אליה.
אז הנה היא.

"לאן את הולכת?" שאלתי אותה בבילבול.
היא יצאה יחד עם ויקטוריה, אין מצב, היא לא התכוונה לעזור לה עם הקניות, נכון?
לארה שנאה לצאת לקניות אם זה לא היה משהו שהיא רצתה לקנות, לא משהו כמו דברים לבית.

"לא עניינך." היא סיננה אליי במבט בלתי קריא כשהחלטתי לא להגיב על דבריה.
זה היה מוזר.