אושר אמיתי

פרק 4

הוא יושב מולי בדממת על חוט, הוא יודע.
הוא יודע שנוכחות שלו מערערת אותי, הוא לא מפחיד אותי להפך הוא מרתיע אותי.
הוא מדמה את כל ממש אני לא רוצה להיות בקרבתו.

הכוחניות הזאת, זה לא משהו שמושך אותי.
״ההיכרות הזאת, היא לא רלוונטית.
אני לא עובדת תחתייך ישירות ואתה לא המנהל הישיר שלי. קוראים לי מליסיה זה מה שאתה צריך לדעת.״

אני מסיימת את דבריי ומוציאה את הסלט מהשקית.
אני גוועת.
בשניות המחשב שלי על הריצפה והכיסא שלי מסתובב לכיוונו, ידיי ישירות נצמדו אל פי כדי לחסום את הצעקה.
הוא כועס, הוא כועס מאוד.
״לא נראה לי שהבנת מלי״ השם שהדביק לי מתגלגל על לשונו ונשמע בזילזול כאילו אני לא שווה ערך עבורו.

זה עיצבן אותו, עיצבן אותו שאני לא שמה עליו, עיצבן אותו שאני לא מקדישה פאקינג זמן ליחס ממנו, עיצבן אותו שאני לא מכירה בו.
אנשים כאלה מרתיעים אותי, גורמים לי לקחת צעד אחורה ולהתחרט על כל מה שעשיתי, ולא עשיתי כלום.
הוא מפחיד אותי.

״כשאני אומר משהו הוא קורה, בין אם את רוצה או לא, הייתי מובן עד כה״ אני מהנהנת במהירות מנסה לגרום ליצור להתרחק ממני שנות אור.
ידיו עדיין לוחצות על הכיסא שלי כך שאין לי דרך כל כך לצאת.
״פבלו גארסיה בן 30 אני המנכ״ל הראשי של המשרדים שאת עובדת, זאת אומרת שאני המנהל שלך ואת העובדת שלי.
מעבר לזה אני קאפו, קאפו של המאפיה המקסיקנית.״

גופי רועד, איך? איך נקלעת למצב הזה?

אני לוקחת נשימה עמוקה מאוד, מנסה להסדיר נשימה.
אני יושבת פה עם פבלו גארסיה, פאבלו גארסיה המכונה הקאפו, הקאפו של המאפיה המקסיקנית.
הוא מסמן לי עם עיניו להמשיך

״מליסיה רוסו בת 23 ספרדיה יהודיה״ לא היה לי מה לפרט גם לא רציתי, הוא אילץ אותי.
הוא סרק את התגובה שלי עם עיניו אני לא יודעת עם הצלחתי להסתיר את הרגשות שלי אבל כרגע אני רוצה ללכת, ללכת כמה שיותר מהר ויותר רחוק.
״אז את יהודיה״ אומר בקול חלש וסקרן משחרר את הכיסא שלי ומתרומם מהכיסא שלו ומחזיר אותו למקומו

הגוף שלי שורר עדיין באופוריה של פחד, מתח.
המשרד הפך להיות אינטימי, להיות שלו.
הוא מחזיק את האוויר באצבעות שלו הוא מחזיק אותי בנשימה שלו.
אין דבר נע במשרד מלבד רגליו ובית החזה שלי.

״את עושה את זה בכוונה או שאת באמת לא יודעת מה את עושה?״ אני מסדרת את שערי לאחור ומותחת את הבלייזר שלי מרימה את עיניי אליו ומנסה לזהות טיפת חמלה, הוא יודע מה הוא עושה ובוחר בכל זאת להמשיך לעשות את זה
״את מה?״

אני תמימה לעולם הזה והוא אכזר לתמימים.
הוא מרים את הנשק מין השולחן ומחביא אותו מאחורי החולצה המכופתרת ומרים את הנייד שלו, מביע התעניינות בשיחות האחרונות.
״אני צריך לזוז, עדיין לא סיימנו את השיחה תרשמי לך״