נ.מ- לואי
״אתה אוהב אותי?״ הארי שאל והנהנתי.
לא הייתי אמור להגיד שאני אוהב אותו, הרי אני לא יודע אם אני באמת אוהב אותו.
״לואי, אין לי ראש לזה עכשיו, אני באמת צריך להתעסק בדברים אחרים, אני... אני.. אני חייב ללכת בסדר? נדבר מחר.״ לעזאזל... לא ציפיתי שזו תהיה התגובה שלו...
״לאן תלך?״ שאלתי כשהבנתי שאבא שלו במעצר, ולו אין לאן ללכת.
״אני לא יודע...״ הוא הסתכל עליי בעיניים עצובות, והרגשתי כאילו בעוד רגע אני עומד לבכות. למה אני כל כך אוהב אותו? למה? למה כל כך אכפת לי ממנו? אני אמור לשנוא אותו.
״אני צריך להיות לבד כרגע.״ הארי אמר. ומיד יצא מהבית שלי.
אני לא יכול פשוט לתת לו ללכת ככה. הוא צריך מישהו כרגע. אני צריך לדבר איתו. אני צריך לתת לו לבכות, לתת לו לשחרר את העצבים שלו. אני יודע כמה הוא שומר בפנים. פאקינג אונסים אותו על בסיס קבוע אני מניח.. אני לא רוצה שזה יקרה להארי, אני לא רוצה שהוא יחווה את הדבר הקשה הזה.
אני חייב למצוא אותו ולדבר איתו.
״הארי!״ צעקתי כשראיתי אותו יושב על המדרכה ברחוב שלי. ולעזאזל יורד גשם!!
״הארי! תכנס הביתה!״ לא הייתי קרוב אליו לכן צעקתי. פחדתי להתקרב אליו, לא הייתי בטוח שהוא רוצה בזה.
הוא ישב עם רגליים מקופלות וראשו קבור בין ידיו.
התקרבתי אליו לאט לאט, עד שהייתי ממש קרוב אליו והתיישבתי לידו. הוא בוכה. אני לא ראיתי אותו בוכה אף פעם...
״הארי, בוא נכנס הביתה, יש גשם.״ הוא לא ענה לי.
״היי הארי, תסתכל עליי.״ אמרתי והוא הרים את מבטו אליי.
במשך שניות ארוכות ישבנו אחד מול השני בלי להגיד דבר.
ראיתי את פניו מלאות בדמעות, ועיניו אדומות.
השפתיים שלו משכו אותי כל כך לנשק אותו באותו רגע. אז עשיתי את זה. נישקתי אותו.
