חצויים? הוגוורטס? פחחח נגיד *גמור**

'מורנינג'

נ.מ ויל

כמובן, הפעם לי היה חלום.
הקוסם האפל הזה, וולדיש- משהו- היה חייב לככב בו.
''תביאו אותו. עכשיו. אפילו תעלפו אותו, אני חייב את הילד הזה. אולי הוא יותר חזק ממני.'' שמעתי אותו אומר במעומעם לחבורת אנשים עם מסכות.

''הלורד, אתה בטוח? הרי אתה הקוסם הכי חזק בת-''
מישהו עם קול נמוך דיבר, ונקטע על ידי חסר האף:''שמעת אותי! עשה זאת! אל תאכזב אותי. חבורת מטומטמים.'' צעק, ומילמל משהו שגרם לפרץ אור מהשרביט. הוא עצר בפתאומיות, והסתכל עליי. בדיוק עליי.
זה היה מבעית, אך שמרתי על חזות אמיצה.

''יש לנו צופה קטן אני מבין.
אמור לי, אתה חבר של ניקו די אנג'לו?''
שאל, עם ארסיות ובוז בקולו. פתאום באה לצידו נחשית, אך לא נראה שזה הטריד אותו.

לשקר, למען ניקו? לגלות? מה ניקו היה עושה...
לבסוף עניתי:''תלוי מי ה'מפלץ' ששואל.'' גיליתי שלא שלטתי על הפרצוף, למעשה, יכולתי רק לדבר. לא לזוז ולא היה לי גוף בחלום.

''ומי אתה, אשר מעז להתחצף אליי?''
נראה שהוא מתאפק לא לכוון אליי את השרביט.
''אני הוא הקוסם הידוע לשמצה, אך שמי לא נודע.''
יש לי וידוי. כשהייתי קטן, שיחקתי כאילו אני קוסם. עם ערכת קסמים והכל. אני זוכר אפילו את המשפטים שלי, בערך.

''בוא נבדוק עד כמה, בוצדם חלשלש.''
הוא כיוון אליי את השרביט שלו, אך לפני שהספיק לומר משהו, התעוררתי במהרה.

קלטתי שניקו עדיין ישן והשעה רק 3:00 לפנות בוקר.
הוא רעד מקור, למרות שבכל מקרה תמיד היה קר.
מצאתי שמיכה במרחק מה מהכורסא.
התמתחתי בזהירות עם ניקו והבאתי אותה, סידרתי אותנו בתנוחה יותר נוחה ופתחתי את הספה, השענתי אותה לאחור והשכבתי אותו.

אני יודע שזה ילדותי בטירוף, ואתם מוזמנים לצחוק, אבל בדרך כלל אחרי סיוט יש לי קצת.. פחדים, נקרא לזה ככה.
כל פעם שזה קרה, לקחתי דובי או עוד כרית. כן..
עכשיו לא היה לא זה ולא זה גאון שכמותי.
ואני לא עומד לקום עכשיו למעונות.
ניקו היה לידי.
לא.. הוא, מה המילה? 'סולד' ממגע? הוא לא אוהב את זה. הוא בקושי הרגיש בנוח לישון על הכורסא הזאת. טוב, אני אצטרך לקום לפניו ולהזיז את היד.
חיבקתי את מותנו, זה קצת קירב בינינו אבל בכל מקרה לא היה כזה מרווח על הספא לפני.

חזרתי לישון, ובאמת הצלחתי בערך שעה. כי משהו, יותר נכון מישהו, משך בחולצתי.

ניקו שהיה לידי- הזיע. הזיע, זז הרבה, לחש דברים ו.. טוב, חלום רגיל. הייתי רגיל לזה מהמרפאה, שאז הוא היה נרגע לאט לאט. הפעם הוא לא נרגע. ניסיתי ללחוש לו מילים באוזן, שאף אחד לא ישמע, וזה עזר.

הוא בטח חשב שאני הדובי שלו, כי הוא חיבק אותי גם, הצמיד אותי אליו. יצא מצב כזה: שנינו מחובקים, ראשו בשקע בין צוורי לכתפי ואני עם סנטר על שיערו הנעים והשחור כלילה.