חֵלֶק עֲנָק מֵחַיֵּי

פרק 4

אני מביטה בחדר הריק מכל חפצי, אור השמש שבוקע דרך החלון מאיר על כל חדרי שעכשיו הוא עירום מציוד. בבוקר האנשים של מור אסולין הגיעו לקחת את כל הארזים שלי ועכשיו החדר נראה ללא אופי, כמו סתם עוד חדר בתוך הבית הגדול הזה. עשרים ושתיים שנה הייתי בחדר הזה, גדלתי כאן, כל הילדות שלי עברה כאן. לפתע הזיכרונות שלי מכאן נראים רחוקים כל כך. כל הלילות שהעברתי כאן עם שלי, בריכולים וצחוקים, אפילו הזיכרונות מהימים הטובים שאני ואביעד חלקו ובעיקר מוריה, היא בהחלט העבירה איתי את השנה האחרונה ביחד בתוך החדר שלי. עברתי כאן הרבה, זה היה המפלט שלי בתוך החיים המשוגעים שלי, מצאתי כאן את השקט שלי ואת השלווה אבל עכשיו אני כבר לא רואה את כל הדברים האלה. אני רוצה סתם חדר מול עייני.

אני נזכרת שכולם מחכים לי בכניסה ואני מביטה בזריזות במראה הגדולה שתלויה באמצע החדר. שמלה שחורה ויחסית פשוטה על גופי, היא לא צמודה אלה נשפכת בקלילות ומגיע עד ברכי. אני שונאת ללבוש שלמות, אני הייתי לגמרי מהבחורות שלובשות ג׳ינס וטישרט. שמלות זה פחות אני, אלה יותר מוריה אך היום הייתי חייבת. סיגל שכנע אותי כל הבוקר שמעכשיו אני לא יכולה ללבוש מה שאני רוצה, אני צריכה להיות יצוגית והסכמתי לאחר שכנועים ללבוש שמלה קיצית רק בצבע שחור. ככה זה , אני כבר לא נערה מרדנית או האישה הפגומה מהיום אני ארוסתו של מור אסולין ובקרוב מאוד אישתו ואני כבר לא יכולה ללבוש כל מה שאני רוצה.

אני מתקדמת לעבר הדלת ולפני שאני פותחת אותה, עייני עוברות במהירות על חדרי, זורקת מבט אחד אחרון לכל הילדות שלי אבל זהו זה, עכשיו זה נגמר ואני מבינה שאני חייבת לצאת עכשיו לפני שאסף ידפוק על הדלת בעוד מספר שניות ויסמן לי עם עיינו שאני חייבת ללכת, אני לא רוצה להיות חייבת ללכת. אני מעדיפה לצאת כי אני רוצה לצאת מהחדר לא כי מחכים לי או מחייבים אותי ללכת, גם אם זה רק העמדת פנים ואף אחד לא שואל אותי. אני נושמת נשימה עמוקה ובמהירות אני פותחת את הדלת. אסף מיד מזדקף כשהוא מבחין בי.

״העלמה שוג, האם את מוכנה?״

אני מביטב בו והחיוך הקטן שלו גורם לי לחייך עליו בחזרה. הוא מנסה לעודד אותי ואני כל כך מעריכה אותו על כך. אני מהנהת לעברו לאישור והוא מסמן לי שהשטח פנוי ושאני יכולה ללכת. אני מתקדמת לעבר המדרגות במסדרון הארוך שבביתי, עייני עוברות על כל החדרים, אני יודעת שאני אבוא לכאן, אני לא טסה למדינה זרה אלה רק עוברת לדירה חדשה במרחק של פחות מחצי שעה נסיעה אך עדיין אני מבינה שמהיום זה כבר לא הבית שלי. הולך להיות לי בית חדש.

אני נעמדת למול המדרגות והרעש של כולם מדברים מלמטה נשמע בחוזקה ההפך לגמרי מהמפגש שלי איתם לפני כמה שעות. אני נזכרת בארוחת הבוקר שהעברתי יחד עם משפחתי היום. מעולם לא חלקנו בוקר שקט כמו זה, ישבנו כולנו מסביב לשולחן אבל אף אחד לא דיבר. אמא לא הפסיקה לשלוח לעברי מבטים מלאי דאגה בכל דקה שחלפה בזמן הארוחה. היא הייתה רצינית אתמול כשהיא אמרה שהיא מפחדת על חיי, ראו זאת בעיינה גם הבוקר. היא יודעת שאני לא כמו מוריה, שאני לא אשתוק לאף אחד ולא אתן שמישהו יתייחס עלי לא בכבוד וזה לא משנה עד כמה הוא חזק. אמא ידע שהשידוך הזה הוא אסון וכנראה שהוא גם זה שיחרוץ את גורלי.