the first hunger games

פרק 2

המסדרון ארוך, ולכל אורכו חדרים קטנים כמו שלי, אני מנחשת ששאר המיועדים ישנים בחדרים האלה.
לבסוף אני מגיעה לקצה המסדרון, יש שם חדר יחסית גדול, שבמרכזו שולחן ועליו שני קנקני מים, ערימת צלחות וערימת סנדוויצ'ים.
אני מניחה על הצלחת שני סנדוויצ'ים ומרחרחת, אלה סנדוויצ'ים פשוטים מחיטת אסימונים, ובפנים יש ממרח לבן ורך.

אני נוגסת בסנדוויץ' ונהנת מכל ביס, רק פעם אחת בחיים אכלתי גבינה, כי משפחתי היתה אלרגית.
אני מרגישה דקירת געגועים וממהרת להדחיק, לא יעזור לי להיזכר עכשיו.
מסביבי נמצאים עשרים ושלושה נערים, רובם בגילי בערך.
חלקם יושבים על הרצפה וחלקם עומדים, אבל כולם מקובצים בחבורות קטנות.

אבל יש נערה אחת שיושבת בפינת החדר, שיערה ארוך ובצבע בלונד, עיניה הירוקות נפוחות ומוקפות עיגולים שחורים, שמראים לי שעבר אליה לילה ארוך.
ממבט ראשון היא נראת גמישה וחזקה, עם גוף אתלטי, אבל אפשר לראות עדינות בהתנהגותה.
אני מניחה שלא תזיק לי בעלת ברית בזירה, אז אני מנסה את מזלי.

"אממ אפשר לשבת פה?" אני אומרת לה בחיוך מעודד.
"אני מניחה שכן.." היא אומרת, בלי להביט בי.
אני מתיישבת לידה, שתינו שקטות, ואני מנסה לשבור את המתח.
"מאיזה מחוז את?" אני שואלת.
"מחוז 1" היא אומרת, ומביטה בעיניה הירוקות הגדולות יתר על המידה.
"ואת?" היא חוזרת להתעסק בסנדוויץ'.
"אני ממחוז 4" 
"הו"
"אממ איך קוראים לך?"
"אני ג'סיקה וויליאמס, ואת?" הפעם היא נשמעת יותר להוטה לדבר, כאילו מבינה את מה שהשיחה בזו תוכל לתת לה.
"תמיד רציתי שיקראו לי ג'סיקה -אני נאנחת- אני איזדורה תומס" אנחנו לוחצות ידיים ומצחקקות.
"מה המספר חדר שלך?" אני שואלת- "אני ממש בסוף המסדרון, חדר 2"
"אני חדר 1.... אז אנחנו שכנות"
לאט לאט אנחנו בונות שיחה... מתחילות להתחבר.

הרכבת נעצרת ואוכפי שקט גוררים אותנו ליציאה.
אני יוצאת ולפתע כל הקפיטול נגלה בפני.
אולי בעבר הוא היה נראה יותר טוב אבל היום כל מה שרואים זה בניינים נוטים הצידה והריסות.
מהרבה מקומות ואזורים עלו עננות עשן ופיח, בניינים קורסים, מבנים הרוסים.... כל החורבן שקרה בהפצצות.
אני הלם. כל מה שאבא ואמא סיפרו, על משפחתם שגרה בקפיטול... שהקפיטול היה מלכותי... וזוהר.... הכל נעלם.

ראו בבירור שאנשי הקפיטול מנסים לתקן את ההריסות... משחקי הרעב הוא אירוע טלווזיוני ואי אפשר שככה עיר הבירה השולטת תראה.
בכל מקום עמדו אווקסים וחפרו בהריסות, בנו ביניינים, כיבו שרפות... עצם המחשבה על ההרס בקפיטול... שמקום משכנם של המארגנים של רצח 23 נערים בדם קר, נהרס... עושה אותי שמחה.
זה רגש שלא מוכר לי... סוג אחר של שמחה... מין תשוקה להרוג את מי שעושה לי רע.
ואני אוהבת את זה.
בסוף הרחוב עומד בניין, כולו מלא פיח, לשם גוררים אותנו.
אני מנחשת שזה אולם ישן, כי יש בו חדר אחד גדול דיו לאכלס 24 נערים ונערות.
על הרצפה מונחים מזרנים דקיקים וקשיחים, ועל כל אחד יש מספר.
אוכפי השקט נועלים את הדלתות  ומשאירים אותנו שם.