העולם שלי

באמצע ל"ג בעומר

בלילות של אש שורפת,
מדורה שוטפת,
בשגרה הנוזפת,
לקום ללמוד, לשתוק, לדעת.
אם רק רצינו לנסות לגעת,
אז כבר אבוד, אז כבר אין סיכוי
להיות בעולם הזה,
בין הגיצים שיוצרים קווי אור.
כמה זמן עוד נמשיך לנהור,
אל תוך העדר,
אל תוך הסדר.
שאף פעם לא יהרס לנו ההיגיון,
שאף פעם לא נאבד את הלשון,
שנמשיך להפסיק לישון,
אבל נרדם על המשמר.
מישהו עבר,
הביא איתו משהו חדש,
שאל אותי איך אני.
כמה זמן שלא שאלו אותי איך אני.
אף פעם לא הבנתי את הכוונה בשאלה הזו.
איך אני מתקיימת? איך אני מרגישה? איך אני ממשיכה לנשום פנימה והחוצה ולהדחיק את עצמי?
פעם הבאה תהיה יותר ברור,
איש שמחוץ לשגרה.
אתם יודעים, מחוץ לשגרה מצאתי את עצמי.
עומדת מוקפת בהמון אנשים,
עם תחושה מטורפת של חיים.
כמה פעמים הרגשתם שאתם חיים?
שיש יותר בעולם הזה מהפעולה הפשוטה של לנשום פנימה והחוצה,
שיש בזה מטרה,
שיש לזה סוף,
והאמצע הוא טוב.
האמצע שווה את הכל.
האמצע שווה את הלהפסיק לנשום ולהתחיל להסתחרר ולהיאבק ואז ליפול.
האמצע שווה נשיקות חטופות ומבטים מהירים ושריקות והערות ומלא סיפורים.
האמצע שווה מוות.
האמצע שווה חיים.
האמצע שווה אנשים ונשים ומה שביניהם
וילדים.
האמצע שווה אותי.
האמצע שווה את המדורה
בל"ג בעומר,
המדורה שבה שרפתי את הכעס,
המדורה שבה הרגשתי את החיים.
והחיים?
הם רק קצת התחלה,
קצת סוף,
והרבה מאוד אמצע,
ששווה את הכל.