העולם שלי

מטריות לא מגנות על אף אחד כשהרוח חזקה מספיק בשביל להעיף אותן

כמו גיטרות מרוסקות שמיתריהן נשארו שלמים:
קרועים בין חתיכות,
מחזיקים את השברים,
כבר לא משמיעים קול.
תפקידם שונה,
עכשיו הם הגשר השומר,
האור המחבר בין החלקים,
הזיכרון הנוטר טינה.

כמו צבי שמביט בעיני האריה רגע אחרי שהפסיק לברוח:
מנסה להבין שזהו,
לא רוצה להפרד,
נושם בפעם האחרונה,
רגע לפני הסוף.

כמו מערכת יחסים שעומדת להגמר בחוסר ברירה:
מנסים להחזיק,
מחפשים תקווה,
בין השאריות,
טיפות של אהבה.
ולרגע אחד, עיניים קרועות פוגשות מיתרים המגשרים בין שני אנשים שבורים.

כל חיי ניסיתי ללמוד לרקוד בגשם,
ואז הסערה פרצה בגופי.
והבנתי שאי אפשר לרקוד כשהחמצן לא מגיע לרגליים ולידיים,
אי אפשר לזוז כשסחרחורת משתקת אותך,
אי אפשר להשתחרר כשהגוף שלך מטביע את עצמו.

לא יודעת אם הקשר בין החלק האחרון לשאר השיר ברור, אבל זה חלק שאמור להיות שם.
הצצה קטנה להרגשה גדולה מידי בשביל להכניס לכל כך מעט מילים...
מצטערת שוב על זה שלוקח לי הרבה זמן להעלות
אוהבת❤