אני עומדת בשביל רצוף אבנים וכל מה שאני רואה הוא חושך מוחלט, חוץ מאור הכוכבים שמאיר חלק מפניו. הוא עומד רחוק ממני ואני לא יכולה לראות מי הוא אך הקול שלו נשמע חזק ואפרורי. "אל תעזבי" הוא אומר. אין לי מושג מי זה אבל אני יודעת שאני לא הולכת להקשיב לשטויות שהוא הולך להגיד. "אני נכנסת, לא נראה לי שאני רוצה לשמוע את הבולשיט שאתה הולך למכור לי, אין לי מושג מי אתה ואני גם לא מעוניינת לדעת". אני מתחילה להסתובב ולהפנות אליו את גבי תוך כדי שאני צועדת לכיוון הבית בשביל האבנים הרחב עם נעלי הבית החמודות שלי. ובדיוק שנייה לפני שאני מגיע לדלת הוא עוצר אותי. "חכי" הוא יוצא מהעלטה האפלולית שכיסתה את פניו, ואני מסתובבת אליו ברגע שהוא צעק את המילה. ופתאום אני רואה אותו, את ג'יימי עטוף בסוודר שחור שמכסה את ראשו מהשיער הגלי היפה שלו שכל כך אהבתי. " מה אתה עושה פה" אני אומרת בתדהמה תוך כדי שדמעה נופלת על הלחי שלי, היא כל כך חמה על הלחי הקר שלי וגורמת לי לרצות לכסות את עצמי מרוב הקור עד שאני לא ארגיש כלום, לא את הקור ולא את הכאב שגוהה בי עכשיו. "אפריל עשיתי טעות אני יודע, לא התכוונתי שזה יצא ככה שבדרך הזו תגלי את זה ואני מצטער" עכשיו הלחי שלי רטוב מרוב דמעות, אני לא אוהבת להיראות חלשה אבל הוא מוציא את זה ממני בכל פעם מחדש, אני פשוט אחר