ג'יימס בהה בקלארק בהלם. יכול להיות שהוא הבין לגמרי לא נכון את מה שקרה, אבל היה נדמה לו שאחד מהחייזרים שדיברו עם לואי בדקות האחרונות ירה בקלארק. קלארק – השליט של הכוכב החייזרי שלהם.
אולי הוא לא ירה בו? אולי זה איזשהו תהליך מוזר שהם צריכים לעשות בכוכב שלהם בשביל להעביר את עצמם ממקום למקום?
אבל כשלואי פלט השתנקות המומה וכששאר החיילים יצאו בסערה מהחלליות שאליהן הם בדיוק נכנסו וכיוונו את כלי הנשק המאיימים שלהם לעבר הבחור שירה בקלארק – כשהגוף של קלארק נותר דומם על האדמה והעשב שסביבו נצבע לאיטו באדום – ג'יימס הבין שקלארק אכן נורה.
ועם כמה שהוא לא חיבב את הבחור הזה, ג'יימס לא חשב שמגיע לו למות ככה.
הוא החליף מבטים עם טרוור – שנראה אפילו יותר המום ממנו. "אולי כדאי שנברח?" ג'יימס הציע באומץ.
טרוור התחיל להנהן, אבל קולות של יריות נוספות גרמו לשניהם לקפוץ בבהלה ולהחזיר את מבטם אל השדה.
Alienalienalien
אלרס הצטרף לקאל על האדמה כהרף עין.
נראה שהרונים לא אהבו לראות את המנהיג וחבר הילדות שלהם נהרג למול העיניים שלהם, אבל אהבו מאוד להשתמש בכלי הנשק שלהם.
לואי רצה להקיא.
הוא לא היה רגיל לראות אנשים נורים למול העיניים שלו במציאות. בסרטים הכל היה חלש בהשוואה למציאות – הצליל, הבהלה, תחושת הבחילה והפחד והעצב.
הוא בהה בדשא שהקיף את קאל – בצבע האדום שהתפשט בו. וקאל לא זז. גם כשכמה מהחיילים רכנו לצידו, ניערו אותו, התקרבו וניסו לשמוע אפילו צל קלוש של נשימה או דפיקת לב. גם כשהם קבעו שהוא לא נושם.
וקרוב אליו, אלרס שכב גם הוא על האדמה. אף אחד לא בדק מה שלומו – אפילו לא בראהם – אבל אם אפשר לשפוט לפי כמות הכדורים שחוררו אותו וחוסר התנועה שלו, לואי היה מנחש שהוא מאוד מאוד מת.
"לואי," בראהם הקפיץ אותו ממקומו ומהבהייה הממושכת בשתי הגופות ששכבו על הדשא. בראהם נראה מהוסס כשהוא התקרב אליו. "תראה, אני לא בטוח אם הלנה העבירה לך את כל היכולות שלה במותה, אבל הגיוני לחשוב שכן. ואם זה המצב, יכול להיות שתוכל להפיח בקאל חיים."
לואי הביט בו, המום לחלוטין. "אתה אומר שאני יכול להחזיר אנשים מהמתים?"
"אני אומר שאני חושב שאתה יכול. אמא שלך יצרה כבר חיים. והיא הצליחה לגרום לכוכב מת ורקוב לספק מזון."
"מה- אבל... איך? איך אני אמור לעשות את זה?" לואי העביר את מבטו מבראהם לקאל ובחזרה. אז עכשיו הוא אלוהים? זה הרבה יותר מדי כוח בתוך ידיים של נער מתבגר. גם אם הוא נער מתבגר חכם מהממוצע ובוגר למדי, להעניק לו כל כך הרבה כוח... זה לא שפוי.
"אתה לא." הקול הזה גרם כמעט לכל מי שבסביבה לעצור את נשימתם. לואי סב על עקביו באיטיות, והביט בעיניים פעורות בלא אחר מאביו הביולוגי. עם זאת, האבר לא הביט בו.
הוא נעץ מבט רושף בבראהם.
"האבר." בראהם סינן מבעד לשיניים חשוקות.
לואי שמע עשרות כלי נשק נדרכים מאחוריו, ואם להיות כנים, קצת נמאס לו מההרג הפזיז של הרונים. הוא הסתובב אל החיילים בפנים סמוקות מזעם והתפרץ: "אולי די כבר עם הנשק האידיוטי שלכם?! אני חושב שכבר הגענו למסקנה שהוא לא מרושע! והרגתם מספיק ליום אחד. תודה."
הוא שמע צחקוק מאחוריו, והסתובב בחזרה אל האבר, שהציע לו חיוך קטן. "בדיוק כמו אמא שלך." הוא אמר. לואי קפא לרגע כי – אמא שלו. פאקינג ישות שמסוגלת להחזיר מתים לחיים. והוא איכשהו מזכיר אותה. הוא לא הצליח ממש להכניס לראש שלו את העובדה שהאמא הביולוגית שלו יכולה לעשות... טוב, הכל. וכנראה שגם הוא.
או שלא, לפי האבר.
"למה אני לא אמור להחיות את קאל? אם הלנה יכלה לעשות דברים כאלה, אז אולי גם אני או-" האבר קטע את דבריו בעודו שולח מבט חד אל בראהם: "הזקן שכח לספר לך מה המחיר של יצירת חיים. למה אתה חושב שאמא שלך מתה כשאתה נולדת? זה עניין של איזון. חיים תמורת חיים. צמחים זה עניין אחד, אבל יצורים מורכבים יותר זה כבר עניין שונה בתכלית. אתה תרוקן את כל האנרגיה שלך אם תנסה להחיות את יורש העצר הטיפשי שלהם. וזה לא ישנה. הכוכב שלהם ימות בכל מקרה כי הם חבורה של אידיוטים." הוא סיכם את דבריו במבט רווי בוז לעבר בראהם ושאר החיילים הרונים.
"אתה טועה." בראהם השיב בשלווה.
"לא. לא, אני די בטוח שאתם חבורה של אידיוטים. שלחתם אותי לגלות אחרי שניסיתי לעזור לקדם את הכוכב שלנו, ועכשיו הרגתם את השליט שלכם!" האבר החווה בידו לעבר קאל.
בראהם נאנח. "לא. אני מתכוון לגבי העניין של ההחייאה. אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה אם לואי ינסה להחיות את קאל-אל. הלנה מעולם לא החזירה מישהו מהמתים. כן, היא מתה עם הלידה של לואי, אבל זה לא בגלל שהיא יצרה חיים, אלא כי היא העבירה אליו את כל האנרגיה שהייתה לה – את מה שהחזיק אותה בחיים. היא לא ניסתה להחיות מישהו, אז אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה במצב הזה." הוא הסביר באיטיות.
האבר צחקק בחוסר אמונה והניח יד על כתפו של לואי בעודו נועץ מבט רעיל בבראהם. "מה אתה חושב שיקרה?!"
לואי ניער מעליו את היד של האבר. כן, הוא היה האבא הביולוגי שלו, אבל בהתחשב בעובדה שהוא מעולם לא היה שם בשבילו, לואי ממש לא היה מוכן לתנועות אבהיות מצדו. "תראו, זה לא משנה. אני לא יודע בכלל איך עושים את כל ההוקוס פוקוס הזה של החזרה לחיים, אז כל השיחה הזו לא רלוונטית. אני... אני באמת לא יודע מה לומר לכם. לא הכרתי את קאל הרבה זמן, אבל-"
אבל נישקתי אותו. ואז גיליתי שאנחנו קרובי משפחה. לואי השתדל לבלום את צמרמורת הגועל שעלתה בו. הוא כבר עבר על העניין הזה הרבה פעמים בראש וזה גרם לו לבחילה בכל אחת מהן.
"-אבל אני יכול לומר שלא הגיע לו למות ככה. אם הייתי יכול לתקן את זה הייתי עושה זאת בשמחה. לצערי, אין לי מושג איך." הוא סיכם בעגמומיות.
האבר הנהן. "אם כך-"
"זה אמור להיות יחסית אינטואיטיבי בשבילך. בדיוק כמו תעופה וכל יכולת אחרת. אולי אתה צריך להתקרב אליו בשביל להצליח... בבקשה. אני יודע שאין לי שום זכות לבקש ממך משהו, אבל הכוכב שלנו גוסס גם ככה. אני לא יודע איך נוכל להתמודד ללא הנהגה." מעטה השלווה של בראהם נסדק והוא אחז בידיים של לואי בתחינה.
לואי הביט בו, מהוסס. הוא נקרע בין הרצון שלו לעזור להם, לבין הרצון שלו להגן על עצמו. הוא לא ידע אם להציל את חייו של קאל אומר להרוג את עצמו. הוא לא ידע אם הוא מסוגל בכלל להחזיר מישהו מהמתים.
בסוף מה שדחק אותו להחלטה הייתה ההכרזה של האבר: "לא! אני מצטער, אבל הוא לא יעשה את זה."
הו, כמה שהוא שנא כשקובעים בשבילו מה לעשות.
הוא שלח מבט רושף אל עבר האבר ואז החזיר את מבטו אל בראהם והנהן. "אני אנסה."
"מה?! לואי, אתה לא יכו-"
"אני יכול לפחות לנסות. אל תעשה את ההחלטות שלי בשבילי." במילים אלה, הוא התקדם לעבר הגופה של קאל, החיילים מפנים לו את הדרך ומביטים בו כאילו הוא המשיח.
"לואי, בבקשה! אתה כל מה שנשאר לי ממנה." הקול של האבר נשבר מאחוריו, ולואי הסתובב בשביל להביט בו. האבר לא התקדם לנסות לעצור אותו, אבל נראה כאילו הוא עומד לעשות זאת בכל רגע. המבט שלו היה הכלאה בין עצב לדחיפות, והידיים שלו נשלחו קדימה – כאילו בשביל למנוע מלואי להמשיך ללכת.
לואי הרגיש את הנחישות שלו מתפוגגת קצת, הלב שלו התכווץ מרחמים כלפי האבר והעיניים שלו מצאו את עצמן מטיילות לכיוון של ג'יימס.
העיניים של ג'יימס – האידיוט המקסים הזה – כבר היו נעוצות בו, וחיוך רחב עלה על פניו כשהוא ראה שלואי מסתכל אליו. אלא שאז הוא הביט לכיוון של קאל והחיוך שלו נמחק. "הוא מת?" ג'יימס סימן בשפתיו.
לואי חשב שהתשובה לשאלה הזו נראית מאוד ברורה, אבל הוא הנהן בכל זאת. ואז הוא מיהר לשדר: אבל אני חושב שאני יכול להחזיר אותו לחיים.
ג'יימס נרתע בבהלה ולואי חשב לעצמו שזה מאוד משעשע שהוא נבהל מלשמוע את הקול של לואי בראש שלו, אבל לא מלראות שני חייזרים נורים למוות.
"אז למה אתה מחכה?" ג'יימס שוב סימן. לואי הביט בו במחשבה. הוא תהה איך הוא יגיב אם לואי יספר לו מה הסיכון שעומד מאחורי ההחייאה של קאל.
ואז לואי חשב על הסיכון של האפשרות השנייה.
יכול להיות שהרונים יצליחו להסתדר גם ללא קאל. יכול להיות שהם ימצאו דרך לנהל את הכוכב וגם לתקן את המשבר.
אבל יכול גם להיות שהם יחזרו אל הכוכב שלהם, ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. יכול להיות שכל המערכת של הכוכב שלהם פשוט תקרוס, ורבים ימותו. ויכול להיות שהם יאשימו את לואי בהכל, יחזרו לכדור הארץ וישתלטו עליו בניסיון לזכות בנקמה.
יכול להיות שלואי קרא יותר מדי ספרי פנטזיה ומדע בדיוני כשהוא היה צעיר.
אבל הוא לא היה מוכן לקחת את הסיכון, אז הוא החזיר את מבטו אל האבר ובנחישות מחודשת אמר: "תראה, אני מצטער. אני מבין שאהבת אותה, אבל אני לא הלנה. והיא אולי האמא הביולוגית שלי, אבל היא לא אמא שלי. בדיוק כמו שאתה לא אבא שלי, ככה שההחלטה שלי לא צריכה להיות קשורה אליכם, אלא אליי ולאנשים שחשובים לי. אני אנסה להחיות את קאל. אף אחד לא מבטיח שזה יעבוד. אבל יותר חשוב מזה – אף אחד לא יודע איך זה ישפיע עליי. יכול מאוד להיות ששנינו נצא מזה בריאים ושלמים."
הוא הביט בג'יימס וחייך אליו חיוך קטן לפני שהוא הסתובב אל קאל וגמע את המרחק ביניהם בשני צעדים.
ואז הוא פשוט עמד שם ובהה בו כי לא היה לו שמץ של מושג מה הוא אמור לעשות.
כמה מביך.
הוא הביט בדם שהכתים את העשב, בפנים חסרות ההבעה, בגוף הדומם... הוא הרגיש כאילו הוא עומד להקיא.
אבל בדיוק כשעבר מספיק זמן בשביל שכל העניין הזה יהפוך ממביך למדי למביך ברמה של שכחתי-לשים-מכנסיים-ותחתונים-לבית-ספר, תחושת הבחילה של לואי נעלמה. הוא השפיל מבט אל הידיים שלו ופתאום יכל לראות מיליוני נקודות זעירות וזוהרות. הן נעו באיטיות, באופן מהפנט ומסחרר. והוא ידע מה לעשות.
לואי צנח על ברכיו לצדו של קאל, והושיט את ידו בזהירות לכיוון פצע הירי. הוא מצא את עצמו מתפלא, לרגע, כי גם כשהניח את ידו על הפצע הוא לא נגעל מהדם בכלל. להיפך – היה בו חלק שחשב שיש משהו מרהיב בדם. שהעובדה שהוא מסוגל לזרום בגוף ולספק חמצן לתאים היא מדהימה למדי.
והוא הביט בנקודות המוארות שנעו בתוך כפות ידיו והוא חייך בפליאה. איך זה שהוא מעולם לא ראה אותן קודם לכן? הן היו עוצרות נשימה.
אבל אז הכל סביבו השתתק, החושים שלו כולם התנקזו לאותה נקודה והוא הפסיק לחשוב. הוא רק הניח לאורות הזעירים לעשות את דרכם מגופו אל הגוף של קאל.
הוא הביט בהם מבלי לזוז – כמעט כאילו היה בטראנס מוזר – והרגיש איך הגוף שלו נחלש מרגע לרגע, הראייה שלו מידרדרת, הנשימה שלו מאטה והעפעפיים שלו מתקשים יותר ויותר לא לצנוח מטה.
הוא שמע מישהו קורא בשמו והרגיש זוג ידיים אוחזות בכתפיו ודוחפות אותו אחורה.
רגע לאחר מכן הוא שקע בעלטה.
~~~~~~~~~~~~~
קצת איבדתי תקווה עם הסיפור הזה.
זה מה שקורה כשלא מתכננים מראש מה יקרה בהמשך.
אניוויי, נראלי פרק הבא זה פרק אחרון. אני לא ממש יודעת. אין לי השראה. היא קפצה מהחלון.
אבל אני ממשיכה את הפאנפיק, כי שם יש לי קצת יותר רצון לכתוב:)
סגר נעים וחג שמח לכולם!!!