Come on, come on
Save me from my rocking boat
I just wanna stay afloat
I'm all alone
And I hope, I hope
Someone come and take me home
Somewhere I can rest my soul
I need to know you won't let go
Cold Water, Major Lazer ft. Justin Bieber & MØ -
"נו?" היה הדבר הראשון שהארי אמר כשהוא נכנס לצינוק. "נרגעת סוף סוף?"
זאת הייתה שאלה טובה. פרסי לא היה בטוח שהוא יודע מה התשובה. האם הוא עדיין הרגיש זעם רצחני על הקוסמים ועל ניקודאמוס ועל האלים ועל העולם בכלל? לא. האם הוא היה רגוע? זה לא הרגיש ככה.
בכל מקרה, לפחות הוא הפסיק לשמוע את הצרחות מצלצלות לו באוזניים.
השתיקה הנייטרלית שלו כנראה סיפקה את הארי, כי הוא התיישב מול תאו בישיבה מזרחית והניח את שרביטו המאיר על הרצפה לידו. הבעתו נותרה זהירה, אבל היה ניצוץ קטן וחבוי מאחורי הירוק שבעיניו, ניצוץ שפרסי התביית עליו מיד.
"אז בנוגע להתקף הזעם שלך," הארי פתח, המיקוד בעיניו חד כתער.
פרסי בלע אנחה. חלק ממנו - החלק ההגיוני, שידע שהארי לא באמת אשם בשום דבר - רצה להתנצל. חלק אחר בתוכו רצה לחשוף את שיניו בנהמה עד שהארי יעזוב אותו במנוחה. הוא הרגיש כמו חוט מתוח, נאבק להתאזן בין הוראותיו של ניקודאמוס לבין רצונו של הארי, וזה היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהוא יקרע. ואז לא ישאר ממנו דבר. השאלה היחידה הייתה איזה מהצדדים המושכים אותו יספוג הצלפה צורבת יותר.
הארי בחן אותו בקפידה. "כשהייתי כאן מוקדם יותר היום אתה אמרת לי לחלום, פרסי. בדיוק אחרי שאמרת לי שאתה מעדיף להירקב כאן לבד מאשר לדבר איתי. אתה רוצה להסביר את עצמך, או שאני אציע פירושים משלי? כי יש לי כמה."
פרסי התרכז בלנשום עמוק, למלא את הריאות. הצלקת שלו עיקצצה, אבל לא מאוד, ואם הוא רק יישאר רגוע הוא יצליח לדחות את ההתקף המתקרב עד שהארי יעזוב שוב. ההתקפים שלו החלו לעבור בקלות יותר לאחרונה, והוא לא ידע אם זה כי הלחש שיצר אותם מתמוסס או פשוט כי הוא התרגל לכאב.
עיניו של הארי הצטמצמו. הלהט בתוכן היה גלוי לפרסי כמו ספר פתוח. "אין לי מושג מה בדיוק קרה לך, ומה עובר לך בראש, אבל אני חושב שאני מתחיל להבין." הוא שילב את אצבעותיו אלו באלו בתנועה עדינה וזהירה, כאילו הוא מנסה לרסן את עצמו בכוח. "אני חושב שאין לך ברירה."
הללויה, חשב פרסי לעצמו, והפנה את מבטו אל הקיר עליו נשען. טחב כיסה את פינותיו. פרסי תהה אם הוא היה מסוגל למצוץ מהטחב הזה קצת מים, אילולא השלשלאות השחורות על ידיו.
"אני חושב שמישהו, מישהו שאתה לא מוכן לבטא את שמו, גורם לך לעשות את מה שאתה עושה. אני חושב שאתה מנסה להגן על המשפחה שלך ממנו."
הטחב נראה יותר אפרפר מירוק ככה. תעלול של אור השרביט החיוור, או אולי הצמח כבר מת? הגישוש חסר-ההצלחה של פרסי אחר תחושה של מים גרם לו להרגיש מעוור.
"היי, תישאר ממוקד בי," הארי אמר, קולו כאילו מאופק, חיפוי דק על התרגשותו. "אני צודק? אני צודק. אתה לא כאן מתוך בחירה."
בחירה לא רצויה היא עדיין בחירה, חשב פרסי במעומעם, אבל השאיר את עצמו מרוכז בטחב. אם עוד היו בו מים הם לא הגיבו למחשבותיו הכמהות של פרסי, כמו גם המים שבקערה שחיכתה לו בקצה תאו.
"תפסיק - תפסיק להתעלם מזה. אני יודע שאני צודק. תסתכל עליי, פרסי."
האיפוק בקולו של הארי החל להיסדק. הוא יתרגז אם השתיקה תימשך, פרסי הבין פתאום. אז הוא משך קלות בכתפיו והציע, "ה-הכל ברור יותר בח-חלומות."
"לא," ענה הארי במהירות, כל הלהט יוצא החוצה פתאום. "אני לא עומד לחכות לחלומות כל הזמן, כי הסירוב שלך לדבר קשור לעכשיו, ואני חושב שאתה יודע בדיוק כמוני שהמצב השתנה לחלוטין מאז החלומות. אני אפילו לא יודע אם אתה אתה."
זה - זה היה לא צפוי. פרסי הניח לפניו להסתובב שוב אל הארי, לעיניו להיפער ולמצמץ כמה פעמים. הניח לעצמו לקרוא ללא קול, מה בשם האלים?
הארי בחן אותו בעיניים חשדניות אך מהוססות. ההפתעה הגלויה של פרסי תפסה אותו לא מוכן. "אתה בעצמך הובלת אותי למחשבה הזאת," אמר בהתרסה מזויפת.
זה היה נכון, כנראה. פרסי ידע שהוא התנהג בצורה שונה בתכלית מאיך שהוא נהג בעבר, וכך גם חבריו. מהצד זה וודאי נראה כאילו מישהו אחר מניע את גופו. אבל על אף תערו של אוקאם, ההסבר הפשוט ביותר הוא לא תמיד ההסבר הנכון. הארי היה צריך לדעת שזה מורכב יותר מזה.
"אני אני," היה כל מה שפרסי אמר, בפשטות, עדיין מופתע מכך שהוא היה צריך בכלל להגן על העובדה הזאת. אולי זה היה חוסר זהירות מצידו, אבל הוא באמת לא ראה את זה בא.
הארי לא היה משוכנע כלל. "אולי אתה פרסי, אבל אתה לא אתה," הכריז ונשען קדימה, מגלה את האש היוקדת בעיניו. "אתה לא היית מרשה לעצמך לעשות את הדברים שעשית, לפגוע באנשים שפגעת. לא משנה כמה היו משכנעים אותך שזה נחוץ. הסיבה היחידה שאתה כאן היא כי מישהו שולט בך."
השכנוע בפניו של הארי היה רב מידי - פרסי לא יכל לתת לו להמשיך לטפס על העץ הגבוה הזה. הוא קימט את מצחו. "ז-זה לא נכון."
אבל הארי לא סיים, לא היה קרוב לשם בכלל. "אז תסביר לי, אם אתה באמת פועל בשם עצמך, איך יכולת לתת להייזל להיפגע. איך יכולת לתקוף את החומה? איך יכולת להגיד היום בבוקר שהלוואי והיית פוגע באנשים נוספים מלבד מי שכבר פגעת בו?" הוא הטיח.
פרסי מצמץ שוב. איזו תנועה מיותרת זאת, מצמוץ. כל כך אנושית. כל כך חסרת תועלת. ובכל זאת, לרגע הוא לא מצא בעצמו אף לא תגובה אחת מלבד מצמוץ.
"הוא שולט בך, או שהוא סוחט אותך, או שאני לא יודע מה," אמר הארי בביטחון מוחלט. "אבל זה לא אתה."
האוזניים של פרסי צרמו. דבריו של הארי חִייו בהן מחדש את זיכרון הצרחות של חבריו.
אלה היו מילים מסוכנות.
"אף אחד," אמר פרסי, לאט ובזהירות, שוקד על כל מילה, "לא הכריח אותי, ל-לעשות דבר."
"אז היית תוקף את החומה בכל מקרה?" שאל הארי, כבר מגלגל עיניים.
"כן," ענה פרסי בכנות מוחלטת.
הארי נרתע לאחור בחדות.
"ר-רציתי את האבן, הארי," פרסי אמר בפשטות. לחישה של עוצמה עברה באחורי מוחו, כאילו האבן עצמה תומכת באמירה הזאת. "אני עדיין רוצה אותה. ז-זה בכלל לא קשור ל-לאף אחד אחר."
הארי נראה כאילו הוא מנסה להתאושש ממכה פיזית. "בסדר, אז - אז זה משהו אחד. אבל כל שאר הדברים לא קשורים אליך."
הוא אמר את זה כמו תפילה, כמו משהו שאם מאמינים בו מספיק חזק הוא יתגשם. פרסי חש אמפתיה שהוא לא טרח לכסות. "לא."
"לא?" חזר אחריו הארי, החשש חשוף על פניו ובקולו, ברגע חד פעמי של פגיעות חסרת מגננות.
פרסי ניענע בראשו ברכות, אך בביטחון. "כ-כל מה שעשיתי, מאז הצונאמי ועד עכשיו וגם ב-בעתיד - הכל בחירה ש-שלי. הכל אני."
הארי נראה פגוע, באמת ובתמים, כאילו האכזבה גרמה לו לכאב פיזי. אבל משהו עמוק בתוך בעיניו נותר עומד, משהו שהזכיר פלדה בעקשנותו, ופרסי דמיין אותו מותך לשלולית.
"אל תחשוב שאני מ-מהסס," הוא הוסיף בשקט, מישיר מבט יציב אל הסערה שגעשה בתוך עיניי האזמרגד האלו, תוקף אותה ראש בראש. "אני מוכן ל-למות, למען המטרה שלי. אתה מוכן לדבר כ-כזה?"
הארי לא הגיב. הגרוגרת שבגרונו, שעלתה וירדה ללא צליל, ענתה בשבילו.
"אני אותו אחד שאתה ח-חולם עליו, והגעתי ל-לכאן בגללי. אני צ-צריך שתאמין לי," פרסי הדגיש לאט. כי זאת הייתה האמת. הארי היה צריך להיות בטוח שפרסי הוא פרסי, ושהוא אומנם עשה בחירות משונות ואף שגויות, אבל כל הבחירות שלו הן שלו. פרסי היה צריך להיות בטוח שהארי יודע את זה.
לבסוף הארי המהוסס פצה את פיו. "איך אני יכול לדעת שאתה לא משקר לי?"
התשובה הייתה מיידית. "ב-בחיים לא שיקרתי לך, הארי."
אפילו לא פעם אחת.
מסך הפלדה שבעיניו של הארי נשבר והתפורר לאבק. פרסי ראה מאחוריו את התבוסה שלו.
"קיוויתי," מלמל הסוהר.
"אני יודע," ענה האסיר בהשתתפות.
סיפור חייהם.
אבל פרסי היה יותר מסתם שבוי, כבר מזמן יותר מעוד פיון בתוכניות של מישהו אחר. והתקוות של הארי שהוא נותר אותו גיבור שהוא נאבק להיות בעבר היו לשווא. החיים היו חזקים יותר מהרצונות של שניהם.
אלא שאז הארי זקף את ראשו השמוט. "לא."
פרסי קישת את גבותיו. "לא?"
"לא." הארי ניענע בראשו, ואז זקף את גבו, ואז ניענע בראשו שוב. הוא נעץ בפרסי עיניים קשות, הפלדה חוזרת, מחוזקת כפליים. "לא, אני לא מקבל את זה. אתה אולי לא משקר, אבל אתה גם לא אומר את כל האמת. בכל מה שאמרת עכשיו לא רמזת אפילו לרגע שהבחירות האלה שלך נעשות מתוך רצון, ולא מתוך הכרח. גם אני הייתי בוחר לפגוע באנשים שאני לא מכיר אם זה אומר להגן על האנשים שאני אוהב. אז אל תנסה לשכנע אותי שאתה איזה נבל צמרת."
"אני ר-רוצה את האבן בכל מ-מקרה," פרסי הזכיר, והארי נשף אוויר מאפו במורת רוח.
"אתה רוצה הרבה דברים. כולם רוצים כל מיני דברים! זה לא אומר שום דבר. כל הדיון הזה תיאורטי, לכל הרוחות. השורה התחתונה היא שאתה עדיין לא מוכן לדבר איתי."
פרסי השתתק. עיניו של הארי רשפו.
"אתה מספר לי סיפורים שלמים על כמה אתה צודק או טועה, אבל לא אומר לי מה באמת קורה כאן כדי שאני אוכל לשפוט בעצמי. כאילו אתה לא מסוגל לדבר על זה. כאילו אסור לך.
"וזה לא רק עכשיו. אתה לא איתי, פרסי, כבר מההתחלה. אתה כמעט רוצה לדבר, אבל אתה אף פעם לא. וזה משגע אותי. זה כאילו אתה מנסה להרוס לעצמך. אתה מבין שאני האפשרות היחידה שלך?"
בשלב הזה הארי כבר היה על רגליו, מתהלך מצד לצד מול התא בצעדים מהירים וכעוסים. פרסי לא ידע אם להביט בהארי ירגיע אותו או יכעיס אותו עוד יותר, אז הוא בחר באפשרות שהוא עצמו העדיף ובהה באוויר מולו. הרגליים עברו מולו, הלוך ושוב, כל צעד יותר קפוץ מהשני.
"יש לך גלגל הצלה אחד ויחיד, פרסי ג'קסון, וקוראים לו הארי פוטר," אמר הארי בתקיפות. "ואני מבין שאתה פוחד - שאתה חושב שאין לך ברירה, אבל זה לא נכון. סמוך עלי. דבר איתי, כי אני יכול לעזור לך. אני לא יודע איך עוד אני יכול להגיד את זה כדי שתבין כבר."
הצעדים נעצרו מולו. פרסי לא הרים את מבטו, אבל הארי התכופף על עקביו, ותוך רגע מבטיהם הצטלבו. פרסי לא היה מוכן לייאוש בפניו של הארי.
"אל תיסגר לי עכשיו, אחרי שדיברנו כל כך הרבה זמן. אני לא יודע מה קורה איתך, אבל אני יודע - אני בטוח - שאתה יכול לדבר איתי. אתה נמצא במקום המוגן ביותר על כדור הארץ בערך. כמות הלחשים שמגנים על הצינוק הזה ועל כל אחד מהתאים בפני עצמו עצומה. אף אחד, לא קוסם ולא אל, לא יכול לצותת לך מכאן. כל מה שאתה צריך לעשות זה לדבר. תן לי לעזור לך, פרסי. אם לא בשבילך אז בשביל החברים שלך. בשבילי. בשביל כולם."
זה היה יותר מידי. פרסי מצמץ ונתן למבט שלו להחליק הצידה, הרחק מהאש שבעיניו של הארי, הרחק מהתחינה שלו. הוא לא סמך על עצמו לדבר. לא סמך על עצמו לא להתפרק, מול רמת אכפתיות כזאת. אף אחד לא הביט בו ככה כבר זמן רב.
כאב לו בחזה, ולא בצלקת. בפנים.
הארי כנראה תפס את התנועה כהתעלמות או ויתור, כי הוא פלט אנקה זועמת והתיישר כמו קפיץ. פרסי הניח לו להתרחק בעצבים. הוא רצה שהארי יאמין בו, אבל הקרבה ביניהם הייתה מסוכנת. היא כבר חצתה יותר מידי קווים.
הארי עשה כמה סיבובים ברחבי הצינוק, דרוך וקטלני כמו שור זועם, ואז נעצר מול התא של פרסי שוב ואמר, בתסכול ובאכזבה ובבוז שפרסי עוד לא שמע ממנו בעבר, "אתה פחדן אנוכי, אתה יודע את זה?"
ומבלי לחכות לתגובה הוא הסתובב על עקביו ועזב את הצינוק בסערה.
זה עדיף ככה, פרסי חזר בליבו, כמו מנטרה. שוב ושוב. עד שזה לא ירגיש כמו טעות איומה.
אבל איזו עוד ברירה הייתה לו? הוא כבר נתן להארי הכל, כל מה שהוא היה מסוגל לתת. החלומות היו המפתח, אם הארי רק ימשיך לחלום הוא יראה את זה. וגם להם היה מחיר.
כשהארי נכנס אל הצינוק אז, ככל הנראה אתמול, וצעק את השמות ניקודאמוס והבסטונה כאילו היו אלה שמות של סלבריטאים שכולם מכירים, פרסי חשב שהלב הבריא-להחריד שלו עומד לעבור התקף ולשבות בו במקום. הוא ניסה לעצור את הארי, עשה את הטוב ביותר שלו, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. כמובן שניקודאמוס שמע אותו. כמובן שהוא העניש אותו. הוא לא נתן לפרסי הרבה הוראות, אבל זה לא אמר שהוא לא התייחס אליהן ברצינות. והראשונה שבהן הייתה לא לחשוף דבר.
השם ניקודאמוס, בבירור, נכלל בהגדרה הזאת.
הייזל בכתה אחר כך כל הלילה. שעות אחרי שהיא ושאר החצויים הפסיקו לצרוח, היא המשיכה ליילל, ופרסי עדיין לא הצליח להבין למה או איך להרגיע אותה. אולי היא הרגישה משהו שהשאר משום מה לא? או אולי רק היא הייתה מחוברת לעצמה מספיק כדי לקלוט את מלוא הזוועה שניקודאמוס החיה סביבם?
לבסוף היא השתתקה, לא תודות לפרסי. כולם השתתקו. הצינוק כולו נדם. והוא ידע שהם לא מתים, ידע בוודאות מוחלטת שניקודאמוס לא היה עושה את זה - ובכל זאת. הוא פחד כפי שלא פחד בחיים.
וזה מה שהארי פוטר לא ידע, על אף כל מאמציו להוכיח שהוא יודע הכל. פרסי היה מוקף במכשירי ציתות ברמה הגבוה ביותר. הוא עצמו היה מכשיר ציתות מהלך. ניקודאמוס היה מחובר אל כל החצויים שהוא שלח אל הכיפה כמו מסטיק לנעל, בתוספת דבק ומסמרים ליתר ביטחון. לא היה אפשרי לברוח ממנו.
כשפרסי התרכז מספיק הוא יכל להרגיש בחיבור ביניהם, על אף כל ההגנות שהוקמו בצינוק וכל החומות הקסומות הכולאות את ניקודאמוס. עדיין, לא היה ניתן לטעות בהטבעה של ניקודאמוס עליו, כמו יד קרה האוחזת בעורפו ומפתלת אצבעות צוננות סביב גרונו, אצבעות שהקפיאו את עורו וניטרו כל תנועה קטנה שלו. צמרמורת עברה במורד גבו בכל פעם שהוא הרגיש בזה.
וזה היה... אין דרך לחמוק מזה, זה היה די מטריד, בהתחשב בעובדה שניקודאמוס מעולם לא נגע בפרסי שם, או נגע בו בכלל. טוב, לא פיזית.
ובכל זאת, לא היה ניתן להכחיש כמה האנלוגיה המטרידה הזאת הייתה מדויקת. פרסי יכל כמעט להרגיש את אצבעו המורה של ניקודאמוס לוחצת על קנה הנשימה שלו, מאיימת למחוץ אותו בכל רגע נתון.
למזלו הוא גילה טריק חדש להירגעות בימים האחרונים. כשהוא התרכז, הוא הצליח לשמוע את הזמזום המוכר באחורי מוחו, כמו לחישות הקוראות לו לבוא. זה אותו קול שקרא לו לכיפה מלכתחילה - האבן המפצלת. וכשפרסי הקשיב לה... הוא הפסיק לשמוע את כל שאר הדברים. הוא לא יכל לחשוב על דבר מלבדה.
אז הוא עשה כרצונה והתרכז אך ורק בה, נענה ללחישותיה שקראו לו לשכוח מהכל - מהצרחות של חבריו, מניקודאמוס, מהארי והשאלות שלו וההכרזות הבטוחות שלו - ולזכור רק אותה ואת הכוח האינסופי שלה.
הקול הרך שלה היה כמו טראנס, ופרסי שקע בו ללא היסוס.
~~~~~~~~~~~~
הארי כמעט טרק את דלת הצינוק בדרכו החוצה.
הרצון לבעוט במשהו הרג אותו. זאת בדיוק הייתה הסיבה שהוא יצא, כמובן; הוא כבר התנצל בפני פרסי פעם אחת על יחס גרוע ולא מוצדק, ולא הייתה לו כוונה לעשות זאת שוב. פרסי יכל בקלות לשגע פילים, אבל הוא ספג נזיפות כמו בובת סמרטוטים. להארי לא היה הכוח הנפשי להתייסר אחר כך על פליטות פה נבזיות ומיותרות.
הוא ידע שפרסי בטוח שאין לו ברירה. הוא ידע את זה כמו שהוא ידע שקוראים לו הארי פוטר. הוא לא ידע להסביר את הביטחון המוחלט הזה, והוא גם לא טרח להיאבק בו. פרסי אמר שהוא היה תוקף את החומה הראשונה בכל מקרה, אבל זה כי משהו דחק אותו לפינה. הוא לא באמת בחר בשום דבר אם כל בחירה שלו הצטמצמה לרע במיעוטו.
ובדיוק בגלל זה, הארי לא הרשה לעצמו להוציא את האגרסיות שלו על פרסי. לא משנה עד כמה הוא עיצבן אותו. אפילו שכמות האנשים שהוא סיכן בעקשנות המיותרת שלו הייתה בלתי נתפסת, שלא לדבר עליו עצמו. וכן, הארי הודה בפני עצמו. הוא פחד גם על פרסי.
"אני תוהה אם החצוי הזה יודע עד כמה אטום הוא יכול להיראות לפעמים," הארי רטן בעודו מתיישב בין רון והרמיוני.
השניים ישבו ליד אחד השולחנות, ספרים ודפים מפוזרים סביבם, עובדים בשצף על תרגום כמה שיותר מידע. הכיפה כולה געשה, לבלרים מדברים בלהט ומתרוצצים בכל עבר, ידיים מחליפות ספרים בקצב שיא. מרגע שמנסן קיבלה את ההסבר החפוז של הארי על מעשיו ופטרה אותו עם נזיפה קלה בלבד על פזיזותו לפעול מבלי לקבל אישור, היא עלתה על הבמה המרכזית בעצמה והודיעה לכל הנוכחים על ההוראות החדשות בו במקום. אין צורך להתעסק בצפנים הפתורים של הספרים, אלא להתחיל לעבוד על תרגומם מאנגלית עתיקה לשפה מעודכנת. קצב ההתקדמות שנעשתה מאז היה גדול מהקצב הקודם פי מאה בערך. כשהארי ירד לדבר שוב עם פרסי כמעט שבעים וחמישה אחוזים מארונות הספרים בכיפה היו מתורגמים בצורה מושלמת לאנגלית מדוברת.
שני חבריו פנו אליו. "מה קרה הפעם?" שאלה הרמיוני, שביב חיוך עייף על שפתיה.
"ניסיתי לגרום לו להסכים איתי שהוא לא פועל על דעת עצמו, אם לא בקול אז בהנהון, משהו. אבל לא. הוא אפילו לא קרץ או השתעל, לא רמז אפילו בתנועה הכי קטנה. נאדה. אני לא בטוח אם הוא בכלל מצמץ." הארי נאנח. "לא נראה לי שהוא אי פעם יודה בדבר כזה."
"אז זה היה כישלון מוחלט?" שאל רון, לא בהפתעה אבל גם לא באדישות.
"אני מניח," מילמל הארי, ואז נענע בראשו. "זאת אומרת, כן, אבל לא לגמרי - הוא היה כמו קרש כל תחילת השיחה, כמו לדבר עם קיר, ואז הוא נפתח. הוא ניסה לשכנע אותי שהוא עושה את הבחירות שלו בעצמו."
זה היה כמו הסרטים האלה בהילוך מהיר שמראים פתיחה של פרח, עם עלי הכותרת שנפרשים ומתגלים אחד אחרי השני. פתאום הירוק הזוהר בעיניו של פרסי היה חי, והוא דיבר, התווכח, היה לו אכפת. ככה פרסי נראה כשהוא אומר משהו שהוא מאמין בו, כל הדומיה הלא-טבעית והתשובות הממוחזרות נדחקות הצידה.
הרמיוני קימטה את מצחה. "למה שהוא יגיד דבר כזה?"
"אני לא יודע!" אמר הארי בייאוש. "זה נוגד כל היגיון. למה שהוא יתעקש שהוא באמת אשם אם זה מציג אותו באור הרבה יותר שלילי? למה שהוא ינסה לשכנע אותי שהוא לא שבוי אלא טרוריסט? זה לא הגיוני. ובכל מקרה אני לא יודע אם להאמין לו, כי מה אם זה לא באמת לגמרי הוא? מה אם הכל איכשהו חלק ממניפולציה אחת גדולה? אוי, לעזאזל."
"מה אתה חושב?" שאל רון ברוגע, ידיו מסדרות את הדפים שנחו מולו אך עיניו על הארי.
הארי הרצין. "אני חושב שהוא אמר את האמת. אני לא חושב שהוא משקר, או שיקר אי פעם. גם אם הוא לא תמיד אומר את כל האמת." הארי השפיל את מבטו אל השולחן, נועץ את עיניו בדפוסי העץ ההרמוניים. רגע של שקט עבר בין שלושתם. ואז הוא הרים את עיניו בחזרה אל חבריו ואמר, "אני חושב שניקודאמוס סוחט אותו."
רון והרמיוני החליפו מבטים, ואז הרמיוני הינהנה, ורון הביט שוב בהארי ואמר, "בסדר."
כמה פשוט. הארי לא הצליח לעצור חיוך. לפעמים כל מה שהוא היה זקוק לו זה האישור של חבריו, ופתאום אפילו הבעיות הגדולות ביותר נראו כמו חידות פשוטות שבבוא הזמן יפתרו מעצמן.
"עוד נקודות ראויות לציון?" שאלה הרמיוני, פונה גם היא אל הדפים שמולה.
פרסי פחות או יותר הצהיר על כוונותיו למות בניסיון להשיג את האבן, הארי רצה לומר, אבל במקום זאת נשען קדימה על השולחן ומצא את עצמו אומר, "זאת הייתה כנראה השיחה המבאסת ביותר שהייתה לי איתו אי פעם."
הוא היה מתוסכל כבר כשהוא התחיל אותה, כי הוא ידע שלא משנה איזו תשובה הוא יקבל דבר לא ישתנה - המניעים של פרסי לא משפיעים על המעשים שלו וכל עוד הוא לא משתף פעולה זה לא משנה דבר אם הוא נשלט או לא. אבל הארי רצה לדעת שהוא צודק. הוא רצה שפרסי יאשר לו שאף לא אחד מהדברים שהוא עשה היו מרצונו החופשי, ושהוא, אותו פרסי שהארי ראה בחלומותיו, המשיך להתקיים על אף הנסיבות. ההתעקשות האטומה של פרסי שהגרסה הקודמת שלו אבדה לנצח ייאשה את הארי בצורה שהוא לא לגמרי הבין אבל לא יכל להתכחש אליה. ועכשיו, כשהכעס הראשוני החל לחלוף, כאב לב עמום אך עמוק התיישב בהארי במקומו.
הרמיוני הביטה בו בהבנה, הבעת השתתפות על פניה, והציעה לו את אחד מדפיה. "רוצה לנסות להסיח את דעתך?"
הארי גנח, אבל לקח ממנה את הדף. "על מה אנחנו עובדים?"
הרמיוני טפחה באצבעה על ראש הדף, שם נכתבה הכותרת ספר E46. "אנחנו אוספים את המידע הרלוונטי לכותב ולניקודאמוס מכל ספר מתורגם שוורן מעביר אלינו. כרגע רון בדיוק מצא נושא חדש אחרי שסיימנו את האחרון. רון?"
רון הפנה את הספר שנח פתוח לידו לכיוונו של הארי. "יש כאן תיאור של שיחה שהייתה לכותב עם אפולו, לפני שכל הסיפור עם ניקודאמוס בכלל התחיל. לא יודע עד כמה זה רלוונטי, אבל עדיף לעבוד לחינם מאשר להתחרט מאוחר יותר."
הארי נשען קדימה בעניין. "הוא דיבר עם האלים? סתם ככה?"
"מסתבר שהוא היה מכשף מאוד מוכר וחשוב, ואפולו - שהוא אל הרפואה, בין היתר - בא להתייעץ איתו לגבי איזה שיקוי מרפא. הכותב בכלל הפנה אותו לאשתו, כי לפי דבריו היא המתמצאת בשיקויים מביניהם. כל הסיפור מאוד קצר ואגבי, מוזכר כאן רק בהערת שוליים."
"אז הוא היה בקשר קבוע עם האלים עכשיו?" הארי שאל, בוחן את הספר בפליאה. הוא ידע שהכותב ידע על האלים, אבל זה היה גדול בהרבה מסתם לדעת.
הרמיוני נשענה לאחור בכיסאה. "אתם יודעים מה מוזר בעיניי?"
הארי הרים אליו את עיניה, גבותיו מורמות בשאלה.
"זה שאף אחד בקהילת הקוסמים של ימינו לא ידע על קיומם של החצויים. או האלים. אני מתכוונת, תחשבו על זה. הם קיימים מאז ומתמיד מתחת לאף שלנו, ואפילו משרד הקסמים לא ידע עליהם עד עכשיו? זה לא קצת מוזר?"
"אבל יש את הדבר הזה, הערפל הקסום הזה שמסתיר אותם, לא?" שאל רון, מגלגל עט נוצה בין אצבעותיו.
הרמיוני כיווצה את שפתיה. "נכון, הם בבירור שומרים על קיומם בסוד משאר בני האדם, אבל זה עדיין לא הגיוני. תחשבו על זה - אנחנו לא כמו רוב בני האדם. לקהילת הקוסמים יש ידע הרבה יותר רחב מהמוגלגים - יש לנו ספרים בני אלפי שנים, חוקרים שחיו מאות שנים - שלא לדבר על ראש פתוח יותר מבני אדם ממוצעים. איך יכול להיות שפיספסנו את זה?"
הארי קימט את מצחו. זה כלל לא עלה על דעתו. "זה באמת די משונה. במיוחד אם הכותב של הספרים פה, מי שהוא לא היה, ידע על קיומם, והוא היה קוסם. הוא וכל המשפחה שלו, כך נראה. הוא הרי ממש דיבר עם אלים, פנים מול פנים והכל. נולד לו נכד מאל, בשם מרלין. ולא נראה שהוא הסתיר את זה. מה קרה מאז? איך הידע שלנו עליהם נמחק?"
הרמיוני הנהנה במרץ, עיניה דולקות בהתלהבות. "בדיוק! ויותר מזה! חצויים נולדים כשאלים מתאהבים בבני תמותה, והקוסמים גם נחשבים בני תמותה - עובדה שניקודאמוס נולד. איך זה שמאז ניקודאמוס לא נולד חצוי שהוא קוסם? היינו שומעים על חצוי-קוסם כזה אם היה אחד באלף השנים האחרונות - מישהו היה דואג לתעד את זה. מה, משהו בקוסמים דוחה אלים? ניקודאמוס הוא מקרה מיוחד? ואיך זה שאף חצוי בן מוגלגים לא גילה שהוא קוסם מעולם?"
"אולי כן היו חצויים-קוסמים, והם פשוט לא ידעו על זה," הציע רון.
"כל חייהם? יהיה די קשה לפספס את זה שהם עושים קסמים לפעמים, או שמפלצות רודפות אחריהם. ואם זה היה קורה בטח היה תיעוד כלשהו לגבי זה - והסוד היה נחשף." הארי ניענע בראשו, הופך את המידע במוחו בחיפוש אחר תשובה. "משהו כאן באמת לא מסתדר. זה כאילו הפרידו בינינו בכוח. הרי גם פרסי וחבריו החצויים לא ידעו עלינו שום דבר, אפילו שהאלים וכירון כן ידעו על קיומנו. הם לא סיפרו להם שום דבר מבחירה."
"אולי הכותב מסביר את זה איפשהו באחד הספרים שלו," הציע רון, ואז נשען לאחור בכיסאו ונאנח. "אבל בעצם, עד שנמצא את זה... הספרים מתורגמים מהר, אבל מציאת המידע המפוזר בתוכם זאת עבודה איטית."
"אם רק יכולנו ל..." מילמלה הרמיוני, כבר פונה בחזרה אל דפיה, תבוסה ברורה בקולה. אלא שאז היא הזדקפה בחדות. "רגע אחד."
"הרמיוני?" רון שאל. היא כבר החלה לחפור במהירות בדפיה.
"מה את עושה?" שאל הארי בסקרנות.
"נזכרתי באחד הלחשים שראיתי באחד הספרים המתורגמים," היא ענתה, טורפת במיומנות את הדפים בידיה. "זה לחש איתור, או כמו שאני קראתי לו, לחש אינדקס. הוא יוכל להוביל אותנו למידע שאנחנו מחפשים; צריך רק להכניס בו מילת מפתח, והוא יראה לנו את הדרך אליה. הנה!"
הארי ורון הצטופפו לידה, בוחנים שניהם את הדף. לחש האינדקס: (מתוך ספר C21), נכתב עליו בפינתו התחתונה, איפה שהרמיוני הצביעה. מוֹנְסְטְרַאנְט וִיאֲם אָד* X (הכנס מילת מפתח).
"איפה שכתוב איקס צריך להכניס את המילה שמחפשים," היא הסבירה. "לדוגמא, הפעם, המילה אֵל כנראה תהיה המועילה לנו ביותר."
"הלחש ידע שהכוונה לאל מלשון אלוהי, ולא לאל כמו כיוון? כמו אל הצפון?" הארי תהה.
"אני חושבת שהעיקר זה הכוונה," הבטיחה הרמיוני, והרימה את שרביטה בקוצר רוח. "מוכנים?"
שניהם הינהנו מיד, והיא פתחה את פיה.
ארבעה קווים אדומים כדם נמתחו מקצה השרביט ברגע שאחרונת מילות הלחש עזבה את פיה, כל פס עשן מוביל אל ספר אחר. אחד מהם נמתח אל הספר שהיה פתוח מול רון, מצביע על המילים האל אפולו. שלושת הקווים האחרים נמתחו אל אזורים שונים של הספרייה. ממרחק כמה מטרים מהם, לבלר מופתע בהה בקו האדום שהתחבר לספר שבידו ואז נעץ בהרמיוני מבט מרוגז.
הארי, רון והרמיוני הביטו זה בזה בהסכמה והתפזרו ללא מילים, כל אחד לעבר ספר אחר. הם התאחדו לאחר דקות ספורות, כל אחד עם ספר, אפילו ספרו של הלבלר הרוטן. למזלם כל הארבעה כבר תורגמו. ברגע שהם דפדפו בהם, עוקבים אחר הקווים האדומים על מנת למצוא את העמודים הנכונים, וכל ארבעת הספרים היו פתוחים מולם במקום הנכון - פסי העשן האדומים התאדו ונעלמו כלא היו.
"אוקיי," הכריז רון, בוחן את הספרים שמולו בהערכה. "כל אחד תופס ספר?"
וכך הם עשו. הארי שקע בפסקה שמולו כמו אדם השוקע בטראנס.
לאחר כמה דקות של קריאה שקטה הרמיוני קטעה את הדממה. "הקטע שלי די חסר תועלת - מסופר כאן על מפגש נוסף של הכותב, עם האלה הבה הפעם. היא אלה זוטרה, לפי מה שאני זוכרת. לא כתוב אפילו למה הם נפגשו. מה איתכם, מצאתם משהו?"
"מסופר כאן על לידתו של ניקודאמוס," ענה הארי, מהופנט. "אמא שלו, לוריה - היא הייתה אדם חולני וחלש, ורק בקושי שרדה את הלידה. אחרי שהנכד הראשון של הכותב נולד - אפילו כאן הוא לא כותב את השם המפורש שלו - לוריה איבדה את ההכרה, והם פחדו שהיא תמות. אלא שאז מורפיאוס הופיע. הכותב ידע אז על קיומם של האלים, אבל לא פגש אחד מעולם קודם, ולא היה לו מושג שהאבא של הילד הוא אל בעצמו.
"מורפיאוס עזר לרפא את לוריה אבל סירב לראות את ניקודאמוס, ונעלם ברגע שהיה ברור ששניהם יצאו מכלל סכנה. הוא לא חזר מעולם, גם לא כשכמה שנים מאוחר יותר לוריה חלתה שוב, ומתה."
עיניה של הרמיוני היו פעורות לרווחה. "זה... נשמע כמו רקע מצוין בשביל ניקודאמוס לפתח שנאה תהומית לכל האלים בכלל, לא?"
הארי הינהן, קיבתו שוקעת בבטנו. "הם תמיד עושים את אותן הטעויות."
"היא לא הייתה רק חולנית, היא הייתה סקיבית," אמר לפתע רון, עיניו דבוקות לספר שלפניו.
הארי והרמיוני הסתובבו אליו כאחד. "מה?"
רון הינהן, כאילו לעצמו. "לוריה, אמא של ניקודאמוס. תקשיבו," אמר, והחל להקריא.
"סבורני כי הסיבה היחידה שהרוצח הלבן יכל לבוא לידי קיום היא שבתי הבכורה הייתה חסרת כישורי קסם מיום היוולדה. זאת, וכמובן עובדת היות אביו אל ממעמד כה משני.
"ילדי קוסמים ואלים דבר נדיר הם. הבנתי במהירות כי הנסיבות לקיומם מוכרחות להיות עניין מסוים ביותר, שוודאי תלוי בשורש העמוק ביותר של הביולוגיה של הקוסם או המכשפה המעורבים. שמעתי לא פעם ולא חמישים פעמים בחיי הארוכים על זוגות אוהבים המורכבים מאל ומכשפה או אלה וקוסם, אך כמות הוולדים המעורבים שאני משער כי נולדו משחר ההיסטוריה ועד היום עומד על פחות מעשרים. הכרתי אך ארבעה מהם.
"ממחקרי עולה כי המרכיב החוזר בלידות נדירות אלה הוא שעל בני הזוג להיות חלשים בצורה יוצאת דופן יחסית לבני מינם על מנת להצליח להתרבות. לוריה הייתה אומנם שייכת למשפחה המפורסמת בקוסמיה המוכשרים, אך היא עצמה לא ניחנה אף בניצוץ כישוף בודד. האל מורפיאוס היה זניח שבזניחים במדד העוצמה והמעמד של בני מינו. הוריו של טורנוס היו מרקעים דומים, ואת הוריי הבסטונה והוריי דאריוס לא הכרתי אך סיפוריהם מעידים שוב על מוצא מוחלש יחסית. המסקנה העולה מכך בלתי נמנעת.
"השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע. האין זה הגיוני כי דווקא הורים חזקים יותר ישאו הצלחה רבה יותר בהעמדת צאצאים? אך נראה כי ההפך הוא הנכון. נדמה כי כאשר הכוחות חזקים יותר הם מדכאים זה את זה, ואילו כאשר הם מוחלשים יש בידיהם האפשרות להשתלב. כל מעורבי-הדם המוכרים לי היו והינם היצורים החזקים ביותר שתועדו אי פעם, כוחם כה כבד מנשוא עד כי כל הצבע נמצץ מעיניהם והן נותרו לבנות וריקות. נדמה כי אם היה נולד מעורב-דם להורים בעלי יכולות ברמה גבוהה יותר, אותו וולד היה עוצמתי מכדי להתהלך על פני האדמה מבלי להשמיד אותה כליל.
"זו, על כל פנים, ההשערה שלי."
"זה למה ניקודאמוס כזה חזק?" תבע הארי לדעת. "כי הוא בן של אל ומכשפה?"
"בחלום שלך, הבסטונה קראה לו בן-מינה האחרון," נזכרה הרמיוני, עיניה נוצצות בהתרגשות. "היא התכוונה כנראה למעורבי דם. העיניים שלה היו לבנות, נכון? שניהם נולדו לאלים וקוסמים. שניהם מעורבי-הדם האחרונים."
"הגבירים הלבנים," הוסיף רון, הבנה מתפשטת בפניו. "האדון הלבן, הרוצח הלבן. אפילו בנבואה -" והוא הצביע על אחד מארונות הספרים, שעל דופנו נתלה דף ועליו כתובות באותיות גדולות שורות הנבואה. הארי בהה בו בהפתעה; הוא לא ידע מי היה אחראי על התלייה, אבל הוא הניח שהיא נעשתה בזמן שהוא היה בצינוק עם פרסי, כי הוא לא שם לב אליו עד כה.
"הגנב הלבן," הדגיש רון. "הכל בגלל העיניים. בגלל שהם מעורבי-דם."
"זה עדיין לא מסביר למה לא היה זכר לקיומם של האלים בכל כתבי קהילת הקוסמים," הזכירה הרמיוני, אך לא נראה שזה מפריע לה. "אבל זה בהחלט שופך אור על כמה דברים. אני אסכם את הכל על דף; אחד מכם צריך לעדכן את המפקדת."
הארי ורון גנחו כאחד, אבל אף אחד מהם לא בזבז זמן.
הם ניגשו לעבודה.
~~~~~~~~
*monstrant viam ad
לפי גוגל תרגום, המשמעות של הביטוי הלטיני הזה היא "הראה את הדרך אל -".
שנה טובה לכולנו :)