אוקיי זה הפרק האחרון💔
הוא לא כתוב מי יודע מה אבל מקווה שתסלחו לי על זה ותהנו בכל זאת❤️
מין... הערת הכותבת למטה❤️
-תשמעו את השיר למעלה עם אוזניות!-
נ.מ ג'ונגקוק
"גרמת לריב האמיתי שלנו אחרי שנים, ג'ון."
שחור, זה מה שיכולתי לראות באותם הרגעים.
ג'ימין היה נראה כה אומלל, ישיבתו איבדה ביטחון ושפתיו התעקלו למין מבט שבור וחסר אפשרות לתיקון.
הרגשתי בסרט רע.
"אל תדאג נסיך, הוא בטוח ירגע ויחזור." יונגי נכח וניסה לעודד אותו אבל דבר לא השתנה,
הגמד נשאר גמד, אבל עם חוסר מוטיבציה.
"אני לא צריך אותו!" הוא צעק פתאום,
"אני לא צריך אותו. מעכשיו אתה מחליף את התפקיד של טאהיונג." ג'ימין תפס בחולצתי וקבע עבורי להיות הקורבן הצקות שלו.
"לא!"
"אין לך ברירה יא ראש ביצה!"
"אין שום סיכוי שאני שורד את מי שאתה עבורו." אמרתי ברצינות והוא סטר לי בפנים,
"לא שאלתי אותך הרקולס."
"בן של זונה." סיננתי וקמתי מהמיטה בעצבים,
"נו הינה, אתה תופס את התפקיד!" הוא קם אחרי והתהלך מאחורי.
"טמבל," סיננתי באיפוק,
"כן חבר הכי טוב חדש?"
יכולתי להרגיש איך ניסה להכעיס אותי יותר, מה שבעצם היה עושה גם לפינוקיו ברגיל.
אוי לא.
"לאיפה פינוקיו יכל ללכת?" דאגתי,
"מאיפה לי לדעת? מה אני החבר הכי טוב שלו?" הוא משך בכתפיו ואני נאנחתי, דופק את ידי על פני ביאוש,
"פאקינג כן."
"וזאת הטעות שלך, כי מבין? בגללך אנחנו כבר לא חברים הכי טובים!" הוא רקע ברגליו ולאחר מכן הצביע עלינו,
"אלא אנחנו, חבר הכי טוב."
הסתכלתי עליו, מבטי מרצין בכל שניה שעברה אך הוא רק חייך אלי,
"ככה אתה מנסה לגרום לי להקשיב לך? ג'יזס לך תבקש מטאהיונג שיעורים."
"ג'ימין!" צעקתי, מבהיל את הבוגר משלושתינו.
"ג'ונגקוק!" יונגי צעק,
"יוןיון!" ג'ימין צעק בנוסף,
"מה נסיך?" החבר הכי טוב שלי, בן זוגו של הגמד והיחידי שעוד לא הועיל לי בנושא, שאל.
"לא יודע, חשבתי שאנחנו בקטע של לצעוק שמות אבל אני חושב שהרקולס סתם מתחרפן פה." הוא לחש כאילו ולא יכולתי לשמוע אותו.
פינוקיו היה מצליח להשתיק אותו אם היה פה.
"ג'ימין."
"איש איש איך אתה מרגיש?"
"ג'י.מ.י.ן."
"מי קורא לי בשמי?"
"ג'ימין!" צעקתי הפעם והוא-
"תגיד מה יש לךך?" צרח.
"אני כאן! נוכח! עונה לך יא בן של זונהה!
למה אתה קורא לי עשר אלף פע-"
"פארק פאקינג נבלה!" אף פעם לא האמנתי במלאכים עד אותו רגע,
הרגע בו פינוקיו נכנס בעצבים לחדר.
לבוש רק בחלוק מגבת.
"הו שיט!" ג'ימין קפץ מאחורי גבי בפחד ואני עמדתי בבילבול גם כשטאהיונג הגיע מול פני.
"קוקיקוק זוז, אני הולך להרוג אותו."
"איך זה שאתה פה עכשיו?" שאלתי ותפסתי בפניו, סוקר את החלוק שעטף אותו וחוזר להביט בו חזרה,
"מה אתה עושה פה?"
"לקחת אותי לטיול לפה...? הכל טוב?"
ג'ימין שעד כה היה מאחורי גבי רועד החל לנסות לברוח מבלי שנשים לב אך בלי למצמץ או להסיט מבט לכיוונו, פינוקיו תפס בשיערו באכזריות.
לא מנתק את מבטו משלי.
"אה! השיער! התעללות! הצילו! אני גוסס! מת! אני נבלה עכשיו! זהו מתתי!" כימעט וצחקתי מהדרמתיות, אבל התאפקתי,
כי פחדתי מעט מטאהיונג שעמד עצבני מולי.
"אומרים לך מתתי ואתה ממשיך להתעלל בי?!" ג'ימין צעק וטאהיונג הפנה את מבטו אליו, "הי נבלה."
"כ-כן חיים של דודה?"
"אתה יודע שאף פעם לא אעזוב אותך, כן?" כולנו הופתענו כאשר פינוקיו שיחרר את ידו משיערו ואמר את המשפט,
השינוי אווירה גרמה אפילו ליונגי להפסיק לסדר את דבריו ולהסתכל בסקרנות להמשך.
"אתה לא תעזוב?"
"אני לא אעזוב. בעצם יותר מזה אני יכול להבטיח לך!" טאהיונג הניח את ידיו סביב צווארו של ג'ימין, גורם לי לבלוע רוק קינאה.
"אני מבטיח לך..." הוא התקרב בלחישה,
"ישלך ריח של ביצה והבני זוג שלנו כאן."
"אני מבטיח לך..." הוא נעץ מבט חמור בעיניו של ג'ימין, "אני אמשיך לרדוף ולהתעלל בך גם בגיהנום." ואז, מבלי שראינו את זה קורה, בן זוגי בעט בו בין רגליו.
"אה! הילדים שלי!"
"איזה ילדיםם מי יתרבה איתך בכלל יא נבלה!"
"יא חרא!"
"יא פלוץ אחרי ביצה!"
"אמאשך!"
"זה מספיק."
נ.מ טאהיונג.
"פינוקיו." ג'ונגקוק אחז בידי וסובב אותי לכיוונו בחדות, מעט מערער על השיווי משקל אבל דואג לייצב אותי כשאחז במותניי.
"ג'ימין אמר לי שברחת." הוא נשך את שפתיו בלחץ ואני צחקתי,
"והאמנת לו?" הוא לא ענה.
"האמנת לו?? ממתי מאמינים לחלא-" לא יכולתי לסיים את המשפט כיוון שתוך שניות ספורות שפתי נתפסו בשלו,
הוא נישק אותי.
ידיי מהר מאוד תפסו בצווארו ורגליי התרוממו מעט כדי להשלים את הבדל הגבהים הקטן, הוא גיחך חלושות לתוך הנשיקה והצמיד את גופי אליו כמה שרק יכל,
שמח שהצליח להשתיק אותי מלחשוף את הפדיחה בליפול לפח של הטמבל הגמד.
"שנצא?" ג'ימין צעק והתעלמנו,
"הלוו, להשאיר אתכם לבד?!" לא ענינו,
"טוב, אנחנו נצא." יונגי לפתע אמר וניתקתי את הנשיקה, לפתע מרגיש בקור רוחו של הגדול מבנינו.
"לא, לא! זה בסדר," שיחררתי את ידי מדירה 12, "אנחנו צריכים לדבר, היונג." שיהקתי,
"אוקי תיקון, אני רוצה שנדבר." חייכתי והוא חייך אלי בעדינות חזרה והינהן,
"סיימתי לסדר את הדברים של קוקי." הוא הודיע ואני הודעתי שכנל.
לבשתי במהירות את הבגדים הראשונים שראיתי, שחורים כמו השכל של הגמד לכן ניחשתי שהיו שייכים לג'ונגקוק.
"אוקי, נסדר גם אנחנו ונבוא." השניים האחרים הסכימו ונתנו לנו לצאת מהחדר.
"יונגי!" קראתי והתחלתי לדלג,
"טאהיונג." הוא גיחך בעייפות והוביל אותנו לבית קפה שהיה רק מרחק צעדים בודדים מהחדר שלנו.
"למה אתה נראה מדוכא?" שאלתי כשהתיישבנו והוא נאנח, פורע את שיערו במין עצב לא מוסבר כאילו ונפלה עליו החלטה,
"אני חושב שאפרד מג'ימין."
"מה?!" כימעט וצעקתי והוא לעומתו לא ניסה להשתיק אותי, רק בחן את עיניי עמוקות ונתן לדבריו לחלחל בראשי.
"ל-למה?" רעדתי בקול חלוש,
פוחד מהמראה השבור של החבר הכי טוב שלי יותר מכל, יותר מההתרחקות שתהיה עם יונגי.
"אני אוהב אותו, טאה, אני אוהב אותו יותר משתוכל לדמיין. הוא מדהים, מיוחד ומצחיק אבל הוא..." הוא נאנח עמוקות,
"הוא לא הבעיה."
"אז מה לעזאזל הבעיה?" ריסנתי את עצמי.
"אני לא חושב שהוא אוהב אותי גם." הוא אמר לבסוף, זורק אלי מבט עייף,
"ואני יודע שאתם רק חברים אב-"
"לא! ממש ממש לא זה שוב!" קמתי בהפגנתיות, עצבי עלו עד מעל אפי ורכנתי לעברו,
"שלא תעז להגיד את זה."
"אני מצטער." הוא השתתק שוב ואני חזרתי לשבת, מתכוון להצטער בפניו חזרה אך לא מרגיש צורך בכך.
לשמוע עד כמה אנשים הרגישו מאויימים מהקשר שלי עם ג'ימין היה מעצבן כיוון... שזה בהחלט הצליח לערער אותנו בכל פעם מחדש.
"ג'ימין אוהב אותך."
"אני יודע, אבל מאוהב? אני מאוהב בו אבל-"
"ג'ימין מאוהב בך." קבעתי והוא בחן את עיני ודמעות החלו לעלות לעיניו, פעם ראשונה.
"אתה בטוח?" הינהנתי וכמו מכה לא צפויה גמד מטומטם קפץ עלי מאחור,
תוקף אותי.
"יא נבלהה! למה אתה גורם ליון-יון לבכות! מה עשית לו?! הוא אף פעם לא בוכה! תענה!"
"שחרר לפני שאני עושה לך ברית מילה יא טיפש!" צעקתי אך תוך כדי הבחנתי בחיוך של יונגי גדל מולי, כאילו וקיבל הוכחה.
"אמאשך." הוא שיחרר והלך לבן זוגו,
"טאהטאה פגע בך?"
"אתה אוהב אותי?" הוא נשאל על ידי יונגי ואני סימנתי בידי את הגועל בקיטשיות הזאת.
"אוהב?! את המסריח הזה," הוא הצביע עליי,
"אני אוהב, את השוקולד במקפיא שלי אני אוהב ואת העוגה שהזמנתי על חשבון העלוב הזה," שוב הצביע עלי, בן של זונה,
"אני אוהב, בך אני מאוהב!"
"טוב אני חוזר לקוקיקוק, עשיתם לי בחילה."
הודעתי כשהחלו להתמזמז כמו נערים בתיכון,
לקחתי את רגלי לכיוון החדר המשותף של ג'ונגקוק ואותו אחד שהתערער מספר דקות מוקדם יותר. צועד במהירות לחדרם ומניח לעצמי לשכוח את נושא הפרידה,
זה לא יחזור על עצמו.
ככה אני מקווה.
דפקתי במהירות על הדלת שנפתחה אחרי מספר שניות, חושפת את ג'ון עם מגבת סביב מותניו וטיפות שלא פסקו ליפול משיערו.
גופו היה מעט אדום בשל המים החמים ומבטו נשאר חתום מולי,
"פינוקיו? הכל טוב?" הוא נופף מולי וגמעתי,
"בטח! הכל מ-" שיהוק "עולה, הכל מעולה."
לא הפסקתי לשהק והוא, השחצן שהוא משך אותי לבפנים, טורק את הדלת מאחורי וכולא אותי בין ידיו לדלת.
"אתה מובך?"
"לא." שיהקתי,
"אני מושך בעינייך?"
"לא." כמובן, שיהקתי.
"אתה מעדיף להישאר לגור עם ג'ימין מאשר לעבור לגור איתי?" הוא שאל ברצינות,
"ג'ון אנ-"
"אתה מעדיף להישאר לגור עם ג'ימין?"
"כן." לא שיהקתי וּלמשך דקות ארוכות לא קרה דבר, נשימותיו הפכו לכבדות מעט וידיו לא שיחררו אותי מללכת.
עיניו השחירו אפילו יותר והוא לא זז מלהסתכל עלי כאילו הייתי הדבר היחידי שנמצא בעולם.
התחלתי לפחד שאולי הכעסתי אותו וליבי אף קפץ מבהלה כשהניח את ידו על צווארי, מושך את ראשי מעט לצד ופותח גישה מלאה.
"זה בסדר." הוא לחש כאילו ומבטל את פחדי.
"בסדר?" לחשתי חזרה והוא כתשובה רק הניח את שפתיו על צווארי, מנשק בעדינות כל חלק חשוף ובסופו של דבר מחזיר את ראשי למולו, עובר לנשק את שפתיי בחיבה מה.
"כן פינוקיו, בסדר." הוא חייך והמשיך,
"אני מצטער שהבהלתי אותך ככה, אתה גר שנייה קטנה ממני אז בנתיים זה בסדר. אני אוהב אותך בייביפינוקיו." את החיוך חושף השיניים שלי לא היה אפשר למתן, חיבקתי אותו בחוזקה אלי והוא כתגובה הרים אותי מהריצפה, נועל את הדלת ולוקח אותי למיטה.
"היום בלי הכנה לפני, ג'ון!"
-
"נבלות חיותתתתת!"
"תפתחו ליייייייי!"
"נווו אני אבכההה!!"
כשפתחתי את עיני כבר היה חשוך מעט, הדפיקות בדלת הפכו לבילתי נסבלות ואני התכוונתי ללכת להרוג ת'טמבל הזה שקורה לעצמו מלך.
"אתה ערום עדיין." קפצתי בבהלה כשג'ונגקוק ישב בנוחות לידי ושיחק בטלפון, ערום כולו.
"אני לא מסכים לך לפתוח כשאתה ערום, אני גם לא מסכים לך להסתובב עם חלוק של מגבת ככה שוב." הוא תפס בסנטרי וציחקקתי,
"זה בגלל ג'ימין!" צעקתי,
"מה בגללי יא מסריח אחד?!" הגמד השיב,
"תפתחו לי כבר!"
"רק רגע!" צעקתי וקמתי במהירות להתלבש, זורק שמיכה נוספת על השוכב במיטה והולך לפתוח לעמלק הזה.
"בדיוק התכוונתי לספר לו איך העובדה שהסתובבתי עם חלוק במלון זו אשמתך." השלמתי פערים והגמד נאנח בשמחה,
"כמובן, הכל בזכות ג'ימין המלך!"
"הכתירו אותך על פאקינג כיסא!"
-
אזז, זה הפרק האחרון:(
לכבוד המומולדת 17:)))
אוח, אני אתגעגע לספר הזה כלכך!!
נהנתי בכנות לכתוב אותו, הוא היה חמוד ומשעשע מאוד לדעתי, הסגנון כתיבה היה שונה מהרגיל לכן הייתי בחוסר ביטחון אבל בסופו של דבר חלוקת פיסקאות כזאת מתאימה יותר לסגנון הסיפור ❣️
מעריכה מאוד מאוד שהייתן פתוחים לספר הזה והגבתם לי בכלכך הרבה חום, שחיכיתם שאוכל לעלות פרקים ולא הלחצתם! אני מעריכה את זה נורא נורא!
אוהבת הרבההה
והמסורת תמונות הקבועה שלנוו (אני מתחילה להתחרט על התמונות הישנות 😂 מקווה שעברתי קצת גלאואפ-)
שוש❣️