"נו?! מה אמרו לך?!"
"יש לי גבס גמד מטורלל, תבין לבד!!" ג'ימין שהיה רגיל לצעקות מהשני צחק, לא מרגיע את טאהיונג שידו כעת הייתה מוצמדת וחבושה לגופו.
"הרופא אמר שזה שבר ולהישאר עם זה חודש, ב-15.6 צריך לחזור אליו." דייר 12 אמר,
מפחד להודות שדווקא נהנה היום.
"מה שהוא אמר, חתיכת טמבל."
"פינוקיו... אתה בטח עייף מהסיבובים שעשינו, רוצה ללכת לנוח?" ג'ונגקוק הציע בחיבה בזמן שידו עוד אוחזת ביד הבריאה של השני.
"אני באמת מותש..." התלבט, מזיע מעט.
"היי היי הרקולס! אני רואה מה אתה עושה פה!" ג'ימין הפריד בניהם, "הוא עדיין החבר הכי טוב שלי אתה יודע."
"תגיד את זה ליד שלי יא חתיכת מזבלההה!"
נ.מ ג'ונגקוק
האחיזה סביב ידי התחזקה בכל רמת כעס שג'ימין דחף את פינוקיו אליו, לא מכאיב לי.
"תפסיק לצעוק עלי, אני עדיין כועס!"
"למי לעזאזל אכפת מהכעס שלך?!" הפעם טאהיונג שאג, כועס במעט קיצוניות אך זה רק בגלל שהיה צריך ללכת למקום ששנא,
בית החולים.
"טאה טאה..."
"זה לא יעזור לך גמד," הוא שיהק ואני צחקתי בחוסר שליטה- גורם לו לנטוש את ידי ולקוות שג'ימין יוכל להרגיע אותו מעט.
"אני מבקש סטופ." הוו, סטופ.
'סטופ' הוא מין הסכם שכנראה וקבעו עוד בתקופת הנעורים שלהם.
בתור פינוקיו- טאהיונג חיי בפחד מתמשך שבעקבות הריבים שלו עם ג'ימין לבסוף יאבד את החבר היחידי שלו באותה תקופה לכן ביקש את האפשרות לעצור וויכוחים סוערים בציוץ קטן של:'סטופ' וישר התנהלו רגיל,
שום וויכוח לא נראה באיזור.
אך היה לזה חוקים, רק 3 'סטופ' בחודש.
כל סטופ צריך להחזיק ליומיים.
"טוב, נשאר לך עוד שתיים לחודש, יש משהו לאכול?" פינוקיו התרכך ישירות וג'ימין חייך בניצחון,
"כן! הכנתי אוכל!"
"אתה פאקינג מה?!"
"אנחנו בסטופ שכחת?!" אנחה אומללה נפלטה שוב והוא התקרב אלי יותר, אוחז בפני ביד אחת ומבקש בנואשות:
"אני יכול לישון אצלך ביומיים הקרובים?"
"למה פינוקיו?"
"כדי שכל הזיהום אוויר מהבישול של ג'ימין יצא לי מהבית." צחקתי בקול והינהנתי קלות,
מנסה להגיע לשפתיו בנשיקה.
"תתרחק ממנו הרקולס!" לעזאזל איתך ג'ימין.
"אם לא תנשק אותי עכשיו אני אתגרש ממך."
"אם תנשק אותו עכשיו אני אבוא כל בוקר לאמלל אותך הרקולס, ראה הוזהרת." פחדתי להודות, אבל האיום של הגמד היה יותר מפחיד.
הפנתי את ראשי לטאהיונג ברחמים,
"זה בסדר קוקיקוק, האיום הפחיד גם אותי." הוא אמר בהזדהות וחייך אלי ברכות,
מניח נשיקה בלחי והולך באיום לעבר חברו.
"אני יודע שאנחנו בקטע של אחים לפני זונות*, אבל אם תמשיך להתערב ככה בחיי האהבה שלי אתה באמת ובכנות תסבול ממני."
הוא לא שיהק,
גם כשטכנית קרא לי זונה.
"אוף טוב. הרקולס! אתה רשאי לנשק את הכלה!" צחקתי וּמיהרתי לעמוד מאחורי בן זוגי הטרי, מחבק ומצמיד אותו אליי.
תפסתי בשיערו בעדינות, מטה את ראשו לצד ומניח נשיקות רכות על צווארו שבער מרוב מבוכה מצידו. הוא היה חסר ניסיון לכן נתן לי להוביל את האקט המוזר שהתחלתי,
האקט שנעצר.
"אמרתי לנשק את הכלה- לא לזיין אותה!"
"תתקשר 101*." פינוקיו לחש לי כשאוזניו הפעם האדימו מכעס בלתי מאופק,
"למה 101?"
"כי אני הולך לפצוע אותו כל-כך קשה..." למרות שהוא שיהק, כימעט ויכולתי להאמין שהיה רציני -לכן עמדתי בניהם.
"אתה ל-" קטעתי את ג'ימין.
"טאה אני חושב שאתה צריך ללכת לישון קצת, אני בנתיים אכין לנו ארוחת ערב." הצעתי בעדינות והוא הינהן, נושק לשפתי וגורר את עצמו לחדר.
"טוב, אז מה נכין לו?" שאלתי בקול, מודע לסכנה שאני הולך להעמיד את עצמי בה.
"נבשל?! ברבים?!? אני ואתה??" ג'ימין קפץ בהתרגשות אך לא הרעיש מידי,
"כ-כן." עניתי בחשש.
טאהיונג הולך להרוג אותי.
"יש יש יש יש!"
"בוא קודם נזרוק את מה שהכנת קודם," לקחתי אותו למטבח וסימנתי לו לפנות את הסיר עם ה... תערובת המגעילה שהייתה שם.
"זה קוסקוס ג'ון."
"אז למה זה לעזאזל נוזלי?!" שאלתי בהלם כשהסביר לי מה ניסה להכין וראיתי איך הפח שקע מהכבדות של ה'קוסקוס'.
"לא יודע ג'ון, אולי פשוט התחשבתי בזקנים שלא יכולים ללעוס?!" הבטתי עליו במשך חצי דקה שלמה, חצי דקה בו הערכתי יותר ויותר את כוח הסיבולת של פינוקיו.
"אין פה זקנים אבל." נאנחתי בשקט.
"היי היי היי, כאן ג'ימין מדבר!"
"מה אתה עושה?"
"תוכנית בישול!" הוא ענה לי, מניח את הסיר הנקי על השיש ושוטף את ידיו,
"אז היום נארח את השף ג'ונגקוק!"
אוי לא.
נ.מ טאהיונג
"נו תן לי להעיר אותו הרקולס."
"אני חושב שכדאי שאני אעיר אותו."
"נו בבקשה! אני רק אעיר אותו."
"בלי להרביץ לו ג'ימין."
"מבטיח."
אוי קוקיקוק, מה עשית?!
התעוררתי דקה אחרי שהחליטו להיכנס לחדר להעיר אותי, אך מהפחד שהאור בחדר יסנוור אותי- בחרתי לשחק את עצמי ישן.
"טאהטאה, אני במצב רוח טוב." ג'ימין דיבר איתי למרות שחשב שישנתי.
זה היה נדוש אבל מקסים.
"אני מודה, בהתחלה פחדתי שתצא עם השכן... הוא נראה פשוט כמו אחד שישבור לך את הלב וכמו אחד שנריב בגללו, באמת פחדתי שבגללו נפסיק להיות חברים. זה מטופש נכון? אתה פשוט לא יכול לחיות בלעדיי." אף פעם לא התאפקתי לצחוק כמו עכשיו.
ג'ימין כנראה ראה סרטים קיטשים לאחרונה.
"אבל בכל מקרה! אני חייב להגיד לך שאני מרוצה מאוד ממנו, אני לגמרי שמח שאתם ביחד! כאילו... הוא נתן לי לעשות כל-כך הרבה דברים!" חייכתי בהתרגשות כשעיני עוד עצומות,
"הוא נתן לי אפילו לבשל!"
קמתי.
"הוא נתן לך מה?!" ג'ימין תוך שניות ספורות היה מחוץ לחדר, בורח על נפשו כל עוד יכל.
"היי בייב." מכניס במקום זאת אותו,
"התעוררת?" הוא שאל בחיוך מחמם ומרכך, מתיישב לצד ראשי.
"בייב? הגענו לשלב הזה כבר?" שאלתי בפנים חמות, מרגיש איך הכניס את ידו בשיערי.
"תמיד רציתי לקרוא לך ככה."
"אתה יכול." חייכתי במין אושר מתפרץ, נזכר לאט לאט למה מההתחלה התיישב לידי ומיד קופץ לישיבה כמוהו,
מונע ממנו ללטף אותי;
"נתת לטמבל הזה לבשל?!"
"אל תדאג, אני בישלתי את החלקים החשובים- הוא יותר עשה את הדברים הפשוטים ולקח את הקרדיט."
הסביר והתחנן עם עיניו לקבל מתנה על כך.
גילגלתי את עיניי בצחוק ונעמדתי על ברכי, תופס בפניו ומנקר את שפתיו מספר פעמים.
"נשיקה פינוקיו, אני רוצה נשיקה!"
"נשיקה ביקשת- נשיקה תקבל!" התקרבתי לפניו באיטיות, נותן לעצמי לשמוע את הנשימות החרשיות שלו וממשיך להתקרב.
שפתי החלו לרפרף על שלו...
האפים התנגשו בחיכוך נעים,
ידיי החמות משינה תפסו בצווארו,
"אבל אחר כך, ג'ימין החלאה לבד במטבח!" קפצתי מהמיטה והוא נשאר שם כשעיניו עדיין עצומות, רק גבותיו הכעוסות מראות את מה שהרגיש.
"היי טאהטאה!"
"גמד, שמעתי שהכנת אוכל טעים." ג'ימין הינהן בגאווה ואני הלכתי במהירות אליו, מחבק אותו בהערכה על מה שאמר מוקדם יותר.
"תודה ננס."
"איכס, גופה מחבקת אותי..." הוא מילמל אך השעין את ראשו עליי בהתכרבלות.
"שמעת את מה שאמרתי, נכון?"
"נכון, ואני אוהב אותך יותר מאת חיי עצמם." אמרתי בכנות ונישקתי את לחייו בחיבה, מרגיש פרץ אהבה דוחה כלפיו.
"אם אתה כבר במצב רוח טוב," הוא חיזק את החיבוק, "זה הזמן לספר לך ששברתי משהו ואני מפחד על חיי?"
"מה פאקינג שברת? תגיד לי!"
"אני אגיד לך! אבל אני בוחר להשתמש בסטופ השני שלי ישר אחרי!" פוסי, זה מה שהוא.
"מאשר."
"שברתי לג'ונגקוק את הטלפון."
"שברת לג'ונגקוק את הטלפון?"
"זה בדיוק מה שאמרתי שעשיתי, טאהיונג."
"אז אתה רוצה בעצם להגיד לי ששברת לבן זוג הטרי שלי את הטלפון?" שאלתי והוא הינהן בעזרת עיני הכלבלב שלו.
"בטעות לפחות?" ריסנתי את עצמי,
"פחה! אני ג'ימין המלך, אני לא עושה טעויות."
"באסה שאי אפשר להגיד את זה על אמא שלך." מילמלתי לפני שאחזתי בכתפיו בכעס,
"למה עשית את זה?"
"חשבתי שהוא בגד בך."
"למה שתחשוב ככה?"
"כי הוא שלח למישהו לבבות." נחנקתי,
"כן אה? גם אני הגבתי ככה." ג'ימין שילב את ידיו בעצבים אך ישר העלה חיוך על פניו,
"אבל הוא שלח את זה ליונגי עם תמונה שלך, הוא כזה קיטשי ומתוק!"
חיוך מוסמק עלה על פניי, יורד מהר.
"רגע, אז אם זה מה שעשה- למה שברת לו את הטלפון?" הפעם לחשתי והלכתי לאסוף את הטלפון המנופץ בידיי,
"אה, זה כי יש לו וי כחול ופחדתי שהוא ידע שנכנסתי לו לצ'אט, בכל זאת... הוא הרקולס!"
נעצתי בחבר הכי טוב שלי מבט חד,
מקווה לראות קמצוץ קטן של צחוק וצרחה שעבד עלי אך זה לא קרה.
"מה אנחנו נעשה טאה?"
"אנחנו? אנחנו לא נעשה כלום, אני הולך לנשק אותו ולהגיד לו אני החלטתי לנתק איתך קשר, אחרי שהוא ירצח אותך תבוא לחפש אותי גמד."
שיהקתי, הוא צחק ואני המשכתי לשהק.
"אני הולך לספר לו מה עשית!" צרחתי ורצתי לחדר, ג'ימין מועד מאחורי ומנסה להשיג אותי,
"קוקיקוקקק!"
"לא טאה! בבקשה!"
"קוקיקוקקקקקק!!"
"לאאאאא!!!"
"ג'ונגקוק, קוקיקוק!"
"טאהה לא! אל תספר לו!"
"קוקיק- רגע מה אתה עושה?" שנינו נעצרנו ליד הדלת, מסתכלים על דירה 12 שהיה עם גבות מעוקלות פנימה ועיניים עצומות.
"אני לא מאמין שלא נתת לי נשיקה."
-
101, מדא
אני מזניחה? סליחה:((
יש לי בגרות ביום שני והרבה עבודות להגיש בימים הקרובים לכן הפרקים האחרונים יעלו באיטיות יותר ואין לי מה לעשות עם זה:((
בכל מקרה אני יודעת שאתם מבינים❤️
ומה שאכתוב פה ממש לא חובה לקריאה.
המקרה שקרה בארצות הברית, הרצח של הבחור השחור על ידי המשטרה.
אני לא אחפור מידי על הנושא כי ה-'רצח על רקע גזעני' כבר היה פה בקיץ שעבר.
פשוט אגיד, אני אתיופית, אני שחורה. אני לא יכולה בכלל להתחיל להסביר לכם כמה מוות של מישהו בגלל צבע שבא מאותו גוון שלך זה כואב כי... לכו תבטיחו לי שלא אהיה הבאה.
אני לא מצפה ממכם לתמוך בנו אבל בכנות עכשיו- אם הייתם מהישראלים שאמרו-'את התמיכה שלנו איבדתם בגלל ההפגנה' אבל עכשיו תומכים בהפגנות בחול- זה צבוע. כי שם ההפגנות הרבה יותר קשות מסתם חסימות כביש ובכל זאת, איכשהו, כל ההישראלים רצים לתמוך בהפגנות שם.
מצד אחד אני הכי שמחה לראות שיש אנשים שמזדהים עם הכאב שלנו- אך מצד שני אני מרגישה שהכל פה צבוע מידי.
תודה בכל אופן❤️