פרק אחרון💔 הודעה בסוף.
-
"זה היה מהיר." טאהיונג זקף גבה כשג'ונגקוק יצא מהמקלחת לבוש בפיג'מה,
פיג'מה שהייתה בנויה מחולצה שחורה ומכנס קצר שחור.
"תגיד, כל הבגדים שלך ככה? שחורים?"
"לא, יש לי גם לבן." ג'ונגקוק חייך ופינוקיו רק מילמל את ההבטחה שיקח אותו לקנות בגדים עם מעט צבע.
"טוב שנלך אלייך?"
"עקוב אחריי ג'ונגקוק-אה!"
נ.מ ג'ימין.
"לילה טוב גמד." אחרי שטאהיונג כיסה אותי בשמיכה ועל הדרך העיר אותי בלא מודע, שמעתי את הדלת נסגרת ואחרי התלבטות של חצי שעה- קמתי מהמיטה בעייפות.
מעביר את ההמתנה שיחזור בצפייה בטלוויזיה.
"ג'ימין עדיין ישן נכון?" אחרי כימעט שעה שמעתי את הקול של השכן שואל ומתקרב.
"כן, הוא ישן דיי חזק." טאה ענה לו ואני מיהרתי לקום מהספה, ברנדומליות לגמרי מחליט לקחת סוכר ולשפוך בכניסה לבית.
הטמבל הזה בלי נעליים.
"מה אתה עושה?" הדלת נפתחה בזהירות,
"נכנס לבית בשקט." ג'ונגקוק ענה לו.
"למה?"
"כדי לא להעיר את ג'ימין."
"מה? מה אכפת לך מהטמבל הזה?" כימעט קפצתי בעצבים מזויפים אך פשוט שיחקתי את עצמי ישן בספה,
מחכה שהנבלה יכנס כבר.
"היי תראה, ג'ימין ישן בסלון." דירה 12 שם לב וטאהיונג מיד גיחך בהבנה,
"תכנס לבית ראשון."
"אמאשך זונההה!" צעקתי עליו,
"אני מכיר את השטויות שלך יותר מידי טוב!"
"על איזה שטויות מדובר?" ג'ונגקוק עוד לא הבין וישירות נכנס לתוך הבית, נועל נעליים ולכן רק שומע רעשים מתחת לרגליו.
"שפכת סוכר? עלוב שלך." טאהיונג הקניט והלך לעבר המטבח, מביא עגבנייה ומטאטא.
"תנקה את זה," דרש,
"לא!" סירבתי,
"תנקה את זה, עכשיו."
"לאא!!"
"תנקה את זה לפני שאדחוף לך עגבנייה לפה." הוא איים והסתכלתי במבט מתחנן לעבר ג'ונגקוק,
"פינוקיו הוא ינקה, אל תאיים עליו."
"ציקלופ, יש לך חמש שניות." טאהיונג התעלם ואני נאנחתי, לוקח את המטאטא וקם לנקות.
"למה הלכת אליו?" שאלתי והוא ענה בקצרה,
"בשביל חלב."
"שעה בשביל חלב?" פיקפקתי והוא התיישר בלחץ, "הלכתי אליו בשביל חלב."
"זה נשמע סוטה רצח."
"זה גם היה..." הפעם ג'ונגקוק מילמל והטמבל פער את עיניו בהפתעה, חושף את זה שרצה להסתיר ממני משהו.
"מה עשיתם שם?" הנחתי את המטאטא בצד ושילבתי את ידיי בחשד,
"שרק טאה יענה לי." שללתי את האפשרות שישקרו.
"כלום ננס."
"התנשקתם?"
"לא." הוא לא שיהק,
"נגעתם באחד השני?"
"ל-לא." הוא עדיין לא שיהק.
"עשיתם משהו?!" הסבלנות עברה ואני בחנתי את שניהם במעט פחד, אך כל מה ששמתי לב אליו זו הרגל החבושה של טאהיונג.
"נפצעת?!"
"כאילו באמת, למה כולם שואלים שאלות דפוקות?" הוא נאנח ואז אישר שכן.
"איך זה קרה??" המשכתי לדאוג לנבלה והוא רק עשה דבר מה עם הפה, מקרב את פניו אליי ומשחרר גרפס ישר לפנים שלי,
גרפס ארוך ומסריח.
"אתה שואל יותר מידי שאלות וזה לא מתאים לך." הוא חייך ואני התרגזתי יותר,
"אני פארק ג'ימין, אני פאקינג הסימן שאלה!"
"קול חזק בגוף של גמד." טאהיונג הקניט והסתובב לחזור לשבת בספה, הולך ברגליים מעט מפוסקות בגלל הסוכר שנדבק לרגליו וגורם לי לעשות את מה שיתברר כסיבת המוות שלי.
אני אצטרך מקלט לברוח אליו.
"על החיים ועל המוות!" צעקתי והכנסתי את המקל של המטאטא לבין רגליו והרמתי אותו בתנופה, פוגע באיברו וגורם לו להתקפל מכאב:
"אהה!"
"ג'ימין מה לעזאזל?!" ג'ונגקוק נבהל והתכופף לטאהיונג בדאגה,
"אמאשך גמדה!" צעקתי אך גם נסגתי לאחור.
"יא טמבל איך אני מביא ילדים ככה?!"
"איזה ילדים אתה גיי!" השבתי לו והוא לפתע קם, לוקח מדירה 12 את הנעל ורץ לעברי.
"רגע אתה לא פצוע?!" ברחתי ממנו והוא היה נראה עצבני כאילו והפלתי את הזין הזה מהמיטה בשינה. לא קרה.
"אתה עוד שניה תיהיה פצוע גם!"
"-'אתה עוד שניה תיהיה פצוע גם'- קלטת הסקס שלנו." קרצתי בפלירטוט וזרקתי מבט מהיר לג'ונגקוק שהיה נראה לא נינוח אך היה מאופק.
"רגע רגע!" צעקתי וסימנתי עם ידי איקס,
נ.מ ג'ונגקוק
"אני אומר בוא נכריז הפסקת אש לבנתיים ונתארגן למלחמה!" ג'ימין צעק ולמרות שחשבתי שטאהיונג יוותר הוא עצר,
חושב.
"מלחמה עם זוגות?" שאל והופתעתי, מתפלל בלב שאם הם יערבו אותי לפחות אהיה איתו.
"כן, אבל אני עם הרקולס." שיט.
"האמת שאני אוות-" התכוונתי לבטל אך המבט המאוכזב שקיבלתי מפינוקיו גרם לי להסכים באפס כוחות.
"טוב נו."
"איכס, איך ויתרת עלי מהר מידי ג'ון."
"מה?! חשבתי שאתה רצית-" נקטעתי,
"דבר אל היד!"
"שאלוהים יעזור לי." נאנחתי והתיישבתי מולם.
"רגע אז את מי אני מקבל?" אני יודע שהייתי צריך להתרכז במה שטאהיונג אמר, להתרכז בתנועות ולהקשיב לדבריו-
אך כל מה שעשיתי זה לבהות בידו עושה מסאז' בשיא התמימות לאיברו שעדיין כאב.
'אתה לא חושב על כלום, אתה לא חוש-'
"היי קוק, עיניים למעלה." ג'ימין קרא ואני ראיתי איך ציחקק לו בסוטות והעיף את היד של טאהיונג במין מכה.
"תגיד יא חתיכת לוציפר בקטן!" פינוקיו צעק,
"בא-לך להפסיק להרביץ לי?!"
"מי הרביץ לך?!"
"פאקינג אתה!"
"יא חתיכת שקרן!" הפעם אוזניו של דירה 13 הראשון והאהוב מבניהם האדימו, הוא תפס בחולצתו של ג'ימין באיום והביט עמוק אל תוך עיניו.
"פעם אחרונה שאני מזכיר לך את זה." הוא התחיל שקט מידי, מפחיד מידי.
"אני פאקינג פינוקיו." הוא לחש לאוזנו,
"אני לא פאקינג יכול לשקר!"
ג'ימין ניבהל אבל ציחקק ישר אחרי, מלטף את שיערו של השני במין התחנפות רגילה,
"אבל למה לכעוס טאה? צ'יל~"
"לא רצית לדעת מי יהיה איתך?" קטעתי אותם הפעם, לא מסתיר את החוסר נוחות שלי,
"צודק." הגמד להפתעתי התרחק וחייך אלי.
"אולי נשאל את יונגי?" הוא הציע והחל לשחק עם שיערו כמו נערה מתבגרת,
"לא נמאס לך להציק לו? עכשיו בוקר, לא קוראים לו בשביל שיראה אותך חוטף." טאהיונג ענה עדיין בעצבים, לא סולח ולא מוחל.
"אני קורא לו שניה." ג'ימין הוציא את הטלפון,
"אתה ממש לא מעיר אותו בשביל השטויות שלך!!" הטלפון נלקח מג'ימין שלא חיכה והחזיר את זה אליו, ככה מספר דקות.
"תן לו להתקשר, מקסימום לא יענו לו." החזקתי בסוף את פינוקיו בין ידי בזמן שהשני התקשר.
"אתה האויב ג'ונגקוק, ברור שתשתף פעולה!"
"הוא רק מתקשר פינוקיו." שיחררתי אותו אבל הוא בכלל לא התרחק, נשאר באותו המקום,
"אתה. האויב." נעץ מבט.
-"כן ג'ימין?" השתתקנו כששמענו את הקול של יונגי, מופתעים מרמת העומק והצרידות.
"יון יון! רוצה לבוא למלחמה?!" הוא שאל,
-"מלחמה?"
"כן, שברתי לטאהיונגי את כל העסק שם למטה אז הוא נאלץ לסגור אותו עכשיו."
"יא חתיכת טמבל זה נראה לך מצחיק?!"
"שמישהו ינמיך ת'דבר הזה!"
בחיי ראיתי הרבה אנשים אמיצים,
כאלה שפשוט לא עוברים במעבר חציה או סתם כאלה שיורדים למרתף בחושך-
אבל אף אחד,
אף פעם לא היה אמיץ כמו ג'ימין שמנסה את מזלו מול טאהיונג.
אף אחד.
"ג'ונגקוק קח רגע," ג'ימין נתן לי את הטלפון, מתרחק חזרה וממלמל תפילה מומצאת,
"מה אתה עושה?" פינוקיו שאל,
מוכן לבעוט בו ו-'לסגור' את העסק של השני.
"תפילת הדרך בגירסה שלי." ענה,
"למה לעזאזל אתה צריך תפילת הדרך?"
"בשביל הדרך שלי למעלה, לשמיים." הוא השיב והצליח לגרום גם לפינוקיו להשתחרר מעט מהכעס,
"אתה לא עולה למעלה, אתה יורד למטה."
"לגיהנום יענתו?"
"כן, לגיהנום יענתו."
"יענתו יעני יענונו יענתותו?"
"יענונו יעניני יענתו."
"יעניני יענתו יעני יענתותו?"
(-תקראו את זה בקול.-)
"אני לא מתכוון להמשיך את זה גמד." פינוקיו עצר ואז הסתובב אליי, בודק את המבט המשדר חוסר הבנה מצידי וגורם לי לתהות אם הייתי היחידי שלא קלט מה שמע כרגע.
-"מה הם עושים שם?" יונגי פתאום דיבר, מזכיר לנו שהיה בשיחה איתנו עד כה.
"אה יוןיון, שכחנו שאתה כאן!"
-"איזה כיף לי! מה רציתם?" האדישות נשמעה בקולו והנחתי שהיה עייף כמו כל בן אדם נורמלי אחר בשעה הזאת.
אנחנו לא נורמלים בכלל.
"אתה עובד היום?" שאלתי,
-"לא, קרה משהו?"
"אתה יכול לבוא עכשיו?"
-"קרה לך משהו?" הוא שאל אותי עם פיהוק מלווה, נותן לי תקווה.
"חלילה וחס." עניתי בטיפשות.
-"אז אני חוזר לישון." הוא התכוון לנתק אבל ג'ימין צעק; "לאאא!" אחד ארוך והוא חיכה,
"יון יון, בבקשה בבקשה תבוא!"
זה לא שציפיתי שיגיד 'לא' אבל חשבתי שטיפה יחשוב על זה אחרי שהחבר הכי טוב שלו ביקש ממנו קודם, כמו שטאהיונג היה עושה.
אבל אפילו חשיבה לא היה שם.
"בסדר, אני בא." הוא ענה ויכולתי לראות את החיוך שלו בעקבות הצהלות שג'ימין השמיע.
"אבל יש לי תנאי." לפעמים אני שוכח שהם לא אני וטאהיונג ושאם שום דבר שאמור לעצור אותם מלהיות ביחד. לא התסבוכת של הרכושניות ולא הסירוב של החבר הכי טוב שיהיו ביחד, הם לא במצב שלנו.
לכן יכלו לעשות את זה גם בלי מחשבה.
"מה התנאי יון יון?"
"שתצא איתי לדייט השבוע."
"הוו אוקי! על חשבון טאהטאה!"
-
סתם סתם למה שזה יהיה הסוף?
אני יודעת שהייתי אמורה לעלות מחר אבל הוואטפד התחיל לעשות בעיות אז אני מעלה עכשיו בתקווה שיראו.
אני... יודעת שהפרק לא כזה מצחיק אבל אני מרגישה לא טוב וגם חזרתי ללימודים:(
קודם כל- בהצלחה לכולם, מקווה 2020 תפתיע ותשתנה לטובה בשביל כולם!
ודבר שני הספר מתקרב לסיום :/ אני ממש אתגעגע אל הספר הזה😭
ודבר אחרון והכי חשוב- פרקים מעכשיו יעלו בקצב יותר איטי, פעם בשבוע.
אני לא חושבת שאני צריכה ממש להסביר הפעם למה- בכל זאת אני מניחה שכולם פה עמוסים ויבינו את זה אבל אני מתנצלת❤️