אני:"פרק הבא יעלה רק בשבוע הבא."
אתם:"❤️❤️❤️"
אני:"טוב נו, עוד פרק!"
התגובות שלכם עושות אותי מאושרת😍
תהנו אהובים❤️
-
נ.מ יונגי
"לעזאזל, למה הטמבל הזה לא עונה?!"
"אה, אתה עדיין כועס..." לחשתי בתסכול, מאז וטאהיונג עזב עם ג'ונגקוק- ג'ימין לא הפסיק לדבר עליו,
מזכיר וחושב עליו כשאני זה שהיה מולו.
"אה חושב?! לא שמתי לב שאני עוד שניה נשרף מעצבים פה!" הוא צעק ואוזניו בהחלט האדימו בכל שניה שעברה.
"איפה הם לעזאזל?!"
"תרגע ג'ימין."
"הו, 'תרגע ג'ימין'? אתה יודע? העניין הזה שלכם לנסות להרגיע אותי ואת טאה עם המשפט הזה ממש מתחיל לעצבן אותי." הוא חרק בשיניו ונעץ את אצבעו בי, פרצופו כל-כך קרוב לשלי ושפתיו כימעט ונוגעות בשלי.
"אתה באמת מגזים." התקרבתי גם אני, בוחן את הגבולות שכרגע לא עניינו אותו.
"אתה וג'ונגקוק אלה שמגזימים."
"מה?" שאלתי בגיחוך, לא מבין איך אחרי החוסר שקט נפשי שלו יכל להגיד לי את זה.
אך הוא יכל,
הוא הפתיע.
"החבר שלך התעקש להתקרב לטאהיונג בצורה רומנטית ואז ברגע אחד השאיר אותו לבד בבית כשהוא מקיא והייתי צריך להזמין לו רופא," ראיתי דמעות עולות לעיניו,
"ואחרי זה, בלי בושה החלטת לשחק את עצמך גיבור גדול ולהיות בצד שלו למרות שידעת שהוא לא בסדר ו-"
"אתה לא מכיר אותו כמוני, יש לו סיבה."
"אה... יש לו סיבה, כן?" הוא גיחך והתרחק ממני באחת, גורם לקור של העולם לפגוש בפני.
"אתה חושב שאכפת לי?! הוא השאיר את החבר הכי טוב שלי לבד!" הפעם שתקתי,
לא מעז לדבר כשעיניו נשטפות בדמעות.
"ואז מה? אתם באים, מפריעים לניסיון שלנו לעודד את אחד השני ומחליטים לחטוף אותנו כאילו ובאמת יש לכם את הזכות?!"
הדמעות יצאו.
עיניו שידרו לי חוסר אונים וחששתי שאולי תלשתי ממנו את האדם היחידי שיכל לנגב את הדמעות שנוצרו בגללי.
"ו-ואנח-נו מג-מגזימי-ם?" גימגם.
"אני מצטער." משכתי אותו אליו וחיבקתי אותו, מרגיש איך ידיו עטפו אותי חזרה והדמעות חדרו למתחת חולצתי.
"אני באמת מצטער, לא ידעתי שנפגעת ככה."
"א-אני לא אוה-ב," הוא עצר לנשום עמוק,
"אני לא אוהב שהכל ניהיה רציני כל-כך."
"אל תדאג יותר." ניחמתי והוא התרחק ממני, שואל בקול עצוב-
"אפשר לקנות גלידה ולנסוע לטאה? לוודא שהוא חיי?"
"אפשר לעשות רק אחד מהדברים."
"הו... אז אפשר את הגלידה?"
-
נ.מ כללית.
אם טאהיונג היה יכול הוא כנראה היה קובר את עצמו באותם רגעים, אם טאהיונג היה יכול הוא היה רץ לאמא שלו ונכנס חזרה לרחם שלה,
אם טאהיונג היה יכול, הוא כנראה היה מתחבא בחזה של ג'ונגקוק.
אבל טאהיונג לא יכול.
'רוצה להתחתן עם ג'ונגקוק'
הוא לא ידע מה יכל לענות, הרי אם יענה 'לא' הוא... ישקר? ככה פחד,
אך גם לענות:'ברור גברת ג'ון! אני אשמח להתחתן עם הבן הפוגעני שלך. חלום חיי!' לא היה אופציה מבחינתו.
אז הוא עמד שם, מאדים בחוסר אונים.
"אמא..." הקול המובך של דירה 12 נשמעה בברור וטאהיונג הסב את מבטו אליו,
"את לא אמורה להציע לנו לשתות?'
"'כן יופי ג'ון! תעזור לי להתחמק מזה!'
"מה אני המשרתת שלכם? לכו תקחו לבד." פינוקיו כימעט וצרח בהקלה כשהרגיש שהתשחרר מהמצב הזה-
רק שטעה.
"כלומר אחרי שאקבל תשובה."
"אמא!"
"לא זה בסדר, אני לא ממש בגיל לחתונה גברת ג'ון." טאהיונג קד בעדינות ולא הרים את ראשו למשך כמה שניות.
"אמא בבקשה עזבי אותו."
"צחקתי בנוגע לחתונה אבל... לא היית רוצה לנסות לצאת איתו?" הקול העדין של אותה אמא גרמה לטאהיונג להזדקף באיטיות.
מחייכת אליו בקבלה.
"אתה לא צריך לענות על זה." ג'ונגקוק טפח על גבו וזרק מבט מעוצבן לאימו, מתכוון לקחת את טאהיונג משם אך הוא עצר אותו בשילוב ידיים מלא בביטחון.
"מממ, מכירה את זה שאת ממש רוצה משהו אבל את יודעת שזה פשוט לא טוב?" פינוקיו שאל,
"כן, אני מכירה."
"ככה זה גם איתנו." האם והבן השתתקו, מבינים לאט לאט מה שטאהיונג אמר,
מרגישים צביטה בלב.
"אז אני מבינה שבאמת ניסיתם?" היא חייכה חלושות, לא מראה שהייתה מופתעת לגמרי מהעובדה שבנה באמת וניסה להיות בן למרות שבראשה רצו מלא שאלות.
"בערך." ג'ונגקוק ענה בקצרה,
"אבל אני לא בטוח מה היה שם." הוסיף.
"עזבת אותי." טאהיונג ציין, מנסה להרגע כיוון שגברת ג'ון הייתה שם אבל הרגיש טעון יותר מאי-פעם.
"זה נכון קוקי?"
"למה את שואלת? הוא לא יכול לשקר." ענה לאמא שלו, לא מנתק את מבטו מפינוקיו.
"אנחנו נחזור." הוא תפס בידו של השני ומשך אותו לעבר המרפסת הקטנה מעט של ביתו הישן, נשען על הקיר ומשקיף לעבר הנוף.
טאהיונג בחן אותו, מתחיל להצטער שפתח את הנושא מול אימו ומחפש את הביטחון להתנצל בפניו, אך בסוף פשוט ניגש אליו,
מחבק מאחור באדיקות ובפחד שיתרחק.
"אה?" ג'ונגקוק נבהל מהמגע הפתאומי אבל לא זז, מנסה להישאר באותה התנוחה.
"אני מצטער שפתחתי את זה ככה, אני לא סולח לך אבל לא הייתי בסדר... מצטער." הצעיר יותר התנצל והסניף את ריחו הגברי של השני בפעם האחרונה לפני שהתרחק חזרה.
"אתה באמת חושב שאני לא טוב בשבילך?"
"פשוט קמת ועזבת אותי." העצב נשמע הייטב וג'ונגקוק התקרב באיטיות,
"אני מקנא בג'ימין." הודה במבוכה.
"כי?"
"כי הוא יכול לנשק אותך, לקבל את הדאגה שלך ולהתכרבל איתך כמה שהוא רק רוצה." הזיכרון של התמונה עם הנשיקה צצה בראשו,
גורמת לו לנגוס בשפתיו.
"ג'ונגקוק... אני לא יכול להתרחק ממנו בשביל לגרום לך להרגיש טוב, אני לא יכול-"
"אני גם לא ביקשתי ממך! זה פשוט שאני באמת..." טאהיונג חיכה בציפייה להמשך המשפט, מרגיש איך רגליו מתחילות להזיע,
"אני באמת מחבב אותך, אני רכושני אלייך."
נ.מ טאהיונג
אף פעם לא הרגשתי ככה, הרצון לצעוק שזה הדדי אך הפחד הלא מוסבר המשיך להתקיים.
"אני אוהב אותך." התוודתי,
"אני חושב לפחות, אני אף פעם לא הרגשתי ככה לפני." הוספתי במהירות ונשמתי עמוק.
"אבל אני לא מוכן שיעזבו אותי שוב."
"פינוקיו..."
"ואני בכנות גם לא מוכן להתרחק ולהפסיק לעשות דברים עם ג'ימין, זה שנים של היכרות." הסברתי וחיכיתי לתשובתו אבל כל מה שקיבלתי זה נשיקות.
הוא התקרב לפניי ונשק ללחי ימין, ואז ללחי שמאל. עובר ברעידות קלות למצח ואז לסנטר... משחק קצת עם האף ומנשק גם אותו.
מסיים הכל בנשיקה עמוקה בשפתיי.
"מממ-" נאנקתי לתוך הנשימה, מרגיש דמעות חמות כאשר אחזתי בפניו, מנגב אותן בשבילו ומעמיק את הנשיקה כמה שיותר.
הרצון לבכות בער בי גם כשהבנתי שזו הייתה הנשיקת ה-'נשאר רק ידידים מעכשיו' אך לא רציתי שזה יהפוך לזיכרון רע,
אז התאפקתי.
"אל תבכה..."
"אני מצטער שעזבתי אותך." לא האמנתי שלראות את ג'ונגקוק נשבר יקרה, אך זה קרה.
הוא קבר את פניו בצווארי והסניף אותי, מחבק אותי אליו וממשיך להגיד את הסיבה שבגללה עזב,
גורם לי לסלוח.
"העיניים עדיין אדומות?" הוא שאל כשנרגע.
לסכם שנחזור לקשר הרגיל היה נחמד,
לחשוב איך לגרום לג'ימין לסלוח לו היה מאתגר- אבל אפשרי!
אני מקווה לפחות.
"לא, אתה נראה בסדר." אמרתי והוא ציחקק,
"רק בסדר? אני חתיך עולם!" הוא הניף את שיערו בשחצנות ואז צחק בעייפות,
"בוא נלך."
יצאנו אחרי שניפרדנו מהמשפחה שלו לשלום, התאפקתי כל הדרך חזרה למכונית לא לשאול בנוגע לאבא שלו ורק הלכתי לצידו בחיוך שירד בשניה שראיתי גמד עצבני מולי,
מאוד, מאוד עצבני.
"קים פאקינג טאהיונג!"
"היי ג'ימין, איזה יום יפה זה היום!" הוא לא נרגע והתקדם עד אליי, מצמיד את המצח שלו אל שלי.
"היי טמבל,"
"כן ג'ימין?"
"אתה יודע כמה דאגתי לך?"
"כל-כך דאגת שאכלת גלידה?" שאלתי בציחקוק והוא נשך את שפתו,
"איך ידעת שאכלתי גלידה יא מכשף?!"
"אתה אוכל כמו ילד קטן, נקה את הפנים." עקצתי וג'ונגקוק מהרגלו בעט בי מעט כדי שלא אריב.
"פינוקיו-"
"אתה! אל תיגע בו!" ג'ימין התרחק ממני,
"הוא פגעת בך שוב?!" הוא שאל בדאגה ואני נידנדתי לשלילה, תופס בפניו של הגמד בפחד.
"אנחנו סולחים לו."
"אנחנו סולחים לו?"
"כן, אנחנו חברים שלו."
"אנחנו חברים שלו??"
"אני נשבע שאם תחזור אחרי עוד פעם אחת אתה תקבל מכות." נעצתי בו מבט חד והוא ציחקק,
"אני לא יודע מה קרה בזמן הזה- אבל אני ממש לא סולח לו." ג'ימין שילב את ידיו בכעס, מנסה לחשוב מה השתנה אך לא משנה את דעתו.
"יש לו את הסיבה שלו והוא התנצל, תסלח."
"מה יצא לי מזה?"
"אני..." פחדתי להגיד את זה,
"אתן לך לבשל במטבח משהו." הניצוץ בעיניו של ג'ימין הבהיל אותי,
הוא הלך לג'ונגקוק באיום ואני חששתי.
"הרקולס," התחיל,
"אם תפגע בו שוב אני נשבע שאהפוך אותך למתקן שירותים שלי, שומע?!" ג'ונגקוק הינהן באדישות.
"יאללה, בוא נעשה 'שולם שולם לעולם'."
-
טוב אז הגל דרמה הזה עבר הפעם שזה אומר- הדרמה הבאה תיהיה האחרונה?💧 כמה פרקים בודדים לסיום?:(((
פרק הבא הוא פרק 100% הומור לזכר הפרקים ההם:')
סופש מדהים לכם! פרק הבא יעלה בשלישי❣️