הערות מאוד חשוב בסוף הפרק, תתייחסו בבקשה❣️ (ואם מישהי מזהה את השיר למעלה שתגיד ואתחתן איתה:').)
-
"מה לעזאזל? מה אתה עושה פה?!"
ציפיתי שיענה, שיסביר לי איך לעזאזל מצא אותי ואיך הרשה לעצמו להתערב בשיח שלי עם אותו מוכר-
אך כל מה שעשה זה להביט עמוק בעיניי במעט איום שלא הצלחתי להכיל.
אז הסטתי את מבטי כמו הפחדן שאני.
"באתי לאסוף אותך כמו שקבענו." הוא ענה לבסוף, מסיט את מבטי חזרה אליו בכעס רדוד.
גורם לי לצחוק בהפתעה,
"לא קבעתי איתך שום דבר, פשוט לך מפה." דרשתי והוא גיחך לו, זורק מבט חד למוכר וחוזר להסתכל עלי,
"מה התכוונת לעשות? לקחת את המספר?"
"אני באמת לא מבין למה זה בדיוק עניינך אבל כן." אמרתי בביטחון שנכבה מהר אחרי רצף השיהוקים שיצאו מפי וחשפו אותי.
"שמעת את זה?" ג'ונגקוק פנה למוכר שהרגיש נבוך להישאר שם, "שיהוקים, יודע מה זה אומר?!"
"שהוא משקר."
"שהוא משקר, בדיוק!" ג'ונגקוק חזר אחריו ואז אחז בידי בחוזקה לא ברורה,
"אז אני אחזור על זה שוב, כדאי מאוד שבפעם הבאה תבדוק אם הוא פנוי." הוא ירה בכעס ומשך אותי משם כאילו והתכוונתי לברוח.
"אה! תעזוב לי את היד!"
"סתם ת'פה פינוקיו."
"אני אתקשר למשטרה יא טמבל!" שוב שיהקתי והוא גיחך בסיפוק,
"אני מתחיל להבין למה קשה להיות פינוקיו."
באותם רגעים פשוט שתקתי, הוא לקח אותי למקום שאני וג'ימין ישבנו בו ויכולתי לראות אותו, יחד עם יונגי מדברים.
בערך.
"תגיד יא חתיכת נבלה!" הצעקה של ג'ימין משכה תשומת לב ואני נשארתי שקט,
"לא אמרת שתביא איתך גלידה?!"
הוא בן של אלף קונכיות.
"רגע מה?!" קראתי בקול וג'ימין הסתובב אליי בתמימות מזוייפת,
"היי טאה טאה!"
"אל תגיד לי-'היי טאהטאה'! אתה אמרת להם איפה אנחנו?!" האדמתי מכעס ויכולתי להרגיש איך האחיזה של השכן מתהדקת בידי יותר, מקווה למנוע ממני לקחת לגמד את החיים.
"מה? לא! אני אמרתי רק ליונגי!"
"ג'ונגקוק אני נשבע שאם לא תוריד את היד עכשיו אתה תיהיה מעורב במכות שאני הולך לבצע." אמרתי בלי הפסקה,
לא משהק.
"תרגע פינוקיו..." הוא חייך וליטף את ידי.
"אני נשבע בחיי שלא ידעתי שהוא גם יבוא!" ג'ימין הגיש לידי הפנויה את הטלפון ויכולתי לקרוא את השיחה שריככה אותו מעט ולכן הסכים לדבר,
אה וכמובן גם בשביל הגלידה.
"עוף מפה ג'ונגקוק." ג'ימין קם והתקרב כדי לשחרר ולקחת אותי, אך יונגי עצר אותו.
"תן להם לדבר."
"אני ממש לא אתן לחרא הזה לדבר איתו."
"רגע מי החרא?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה, או ככה לפחות חשבתי,
"אתה." הגמד ענה כמו השיט שהוא.
"אמן תאכל שיט." איחלתי,
"אמן תאכל פליצה."
"זה לא הגיוני בכלל, שואפים את זה."
"אני עוד שניה אתן לך לשאוף את שלי." לקח לי כמה שניות להבין וכשהבנתי סימנתי בידי את הרצון להקיא.
"בכל מקרה, אני וטאהיונג הולכים." ג'ונגקוק הודיע ומשך אותי איתו, גורם לי לצעוק לעזרה אך ג'ימין כמוני היה תפוס בידי יונגי.
"טאהההה!!"
"ג'ימיןןן!"
"אני אחזיר אותך עוד שעתיים, אל תדאג." ג'ונגקוק גילגל את עיניו בעייפות ודחק בי להכנס למכונית, מתחיל לנסוע ברגע שהצליח.
הסתכלתי עליו בעודו מביט בכביש ונוסע ב-כה קלילות. שיערו השחור היה מעט רטוב וחולצתו הייתה בצבע עיניו, שחורה.
'הוא... נראה טוב.' חשבתי בחוסר איפוק.
"אתה יכול להחזיר אותי?" שאלתי בנימוס אבל ידעתי שבשניה שאוכל אבעט ואברח ממנו,
"לא."
"אני ביקשתי יפה!"
"התשובה עדיין לא."
"אני שונא אותך." התאפקתי ישר אחרי השיהוק הראשון, התאפקתי,
התאפקתי,
והתאפקתי, הוא בוחן אותי, מחכה שאשהק שוב.
"אתה מתחיל להאדים..." הוא לחש שכבר לא הצלחתי לנשום, מרים את אגודלו אל שפתי ולוחץ קלות,
משחרר את השהוקים שהצלחתי לאפק בשניות ספורות, גורם לו לתחושת הקלה.
"אני באמת," שיהקתי, "שונא אותך!"
"תפסיק לשקר, השיהוקים לא מציקים לך?"
"בבקשה תן לי ללכת." ביקשתי שוב והוא עצר בצד, מסתובב אלי ומביט ישר לעיני,
"לא פינוקיו."
"אני-" חשבתי למספר שניות ופתחתי את הדלת, מחליט לנצל את זה שעצר אך הוא תפס במכנסי והחזיר אותי חזרה.
"אולי פשוט תסמוך עלי?" הקול המתחנן שלו עם הבקשה ההזויה שלו גרמה לי לצחקק,
"השארת אותי לבד, התנהגת כמו חרא."
"אני יודע, אבל תסמוך עלי."
"ג'ימין לא יסלח לי בחיים." לחשתי כאות אישור והוא חייך, נוסע לפני שאתחרט למקום שלא הצלחתי לזהות, מחוץ לעיר.
"אוקי צא."
נ.מ ג'ונגקוק
"וואו, לאן הגענו?" טאהיונג שאל בסקרנות, חוקר את הסביבה עם עיניו והולך לידי באיטיות. כימעט ואוחז בי.
"לבית הישן שלי."
"בית ישן?" הוא שאל אותי ועיניו נצצו בהתרגשות- אבל הוא מיהר למתן את עצמו כי לא רצה שארגיש שסלח לי.
הנהנתי לעברו והושטתי את ידי אליו,
"אני אוביל אותנו." הסברתי אך הוא רק סימן עם ידו- אחרייך וסירב לתפוס בי.
"טאה..." לחשתי ולקחתי אותנו לעבר הבית.
"מיייייי שםםםםםםם??" הקול הילדותי והצועק נשמע וטאהיונג קיפץ במקומו,
"תגיד שאתה תגיד שאתה!" הוא דרש בציפייה.
"אני רוצה לפתוחחח!" קול נוסף נשמע,
"אבל אני הגעתי לפה קודם!"
"אבל אני רוצהה! אמאאא!!" נאנחתי בקול, לא מאמין שהקטנים האלה עדיין רבים על זה,
"פשוט תפתחו, זה ג'ונגקוק."
"אח גדול!" הם צעקו פה אחד ופתחו, ממהרים לרוץ בין רגליי ולחבק אותי בצורה שגרמה לי להישען על הדלת במעידה.
"כאלה חמודים!" טאהיונג קרא בהתרגשות.
מפתיע אותם.
"יש פה זר! לתקוף!" האח הגדול יותר בן החמש פקד והאח הקטן יותר שהיה בן שלוש הקשיב ורץ לטאהיונג באיום.
"קבל את זה! ואת זה! גם את זה!" המכות שהנחית גרמו לו לצחקק וליפול על הרצפה,
"היי היי! תעזוב אותו." דרשתי והוא הקשיב.
"עכשיו תתנצלו שניכם." הם הביטו עליו מספר שניות במבט בוחן,
"סליחה" + "אני גם רוצה פנים יפות ככה!" הגדול יותר הצביע על טאהיונג שהובך,
"כן גם אני!" הקטן הצטרף.
"אתם לא צריכים, אתם יותר יפים ככה!" פינוקיו הושיט את ידו אליי על מנת שאעזור לו לקום- כך עשיתי,
אך לא ניתקתי את הידיים מאז- וגם הוא לא.
"לא! אני רוצה להיות יפה כמוך!"
הם היו דומים לי, הקטנים. לשניהם היה שיער כהה כמוני ועיניים שחורות, נקודת חן איפשהו בפנים וחיוך שבעבר כינו כארנבי.
הם היו ילדים יפים.
"אתם לא רוצים להיות יפים כמוני?" שאלתי בטון נעלב והם ציחקקו, לוקחים את טאהיונג ממני ומכניסים אותו לבית.
"אמא! ג'ונגקוקי פה!"
"אני רציתי להגיד לה!"
"אבל אני כבר אמרתי!"
"אבל אבל- אמאא!" הקטן רץ בבכי ואמא שלי תוך שניות ספורות הגיעה לסלון,
"היי!" היא חיבקה אותי בהתרגשות ואז פנתה לטאהיונג בסקרנות, בוחנת אותו.
"היי בחור, מי אתה?"
"א-אני טאהיונג, קים טאהיונג." הוא קד מעט והתיישר, זז בלחץ תחת מבטה הבוחן.
"אמא, אכפת לך להפסיק להלחיץ אותו?" ביקשתי והיא הופתעה,
"ממני אתה נלחץ? אני אמא מגניבה!"
"לא גברתי, זה בסדר." הוא חייך בנימוס.
"אני מחבבת אותך, רוצה להיות הבן שלי במקום ג'ונגקוק?" היא שאלה והוא צחק, מסמן איקס עם ידיו ומשתחרר מעט.
"דיברת עם אבא?" שיניתי נושא והיא נידנדה לשלילה, "הוא יוצא לדייט עם מישהו היום."
שלוש...שתיים...אחת-
"כשאת אומרת מישהו..." טאהיונג עצר,
"לא משנה, מצטער." הוא נשך את שפתו ומשך בחולצתי, רומז לי להציל אותו מהמבוכה.
"טוב אמא הוא מובך-" נקטעתי-
"אני לא מובך!" אך הוא מיד התחיל לשהק ועיניה של אימי התעוררו אף יותר,
"בבקשה, תשקר לי שניה!" היא ביקשה.
"את וג'ונגקוק דומים מאוד," הוא ציחקק, נזכר במפגש הראשון שלנו,
"אני פיל." הוא שיהק ואמא שלי קפצה בהתרגשות.
"אתה פינוקיו!"
"כן גברתי." הוא חייך,
"תמיד רציתי פינוקיו בסביבה!" הפעם הוא ציחקק אך השתתק מהמשפט הבא, לא מצפה לזה בדיוק כמוני.
"אין לי בת לשדך לך אבל," חייכה,
"רוצה להתחתן עם ג'ונגקוק?"
-
כמה הערות חשובות.
א. אני ממש מתנצלת שהעלתי רק היום אבל השבוע הזה התחיל בצורה מאוד קשה ואני לא יודעת אם אעלה עוד פרק השבוע :(
ב. אני יודעת שהסיפור הומוריסטי אבל העלילה הולכת להתקדם יותר ככה שהפרקים לא יהיו *רק* עם הומור.
ג. שמתם לב שלסיפור קוראים פינוקיו אבל זה לא מתעסק רק בתסמונת? זה כי לתסמונת פינוקיו הולך להיות רגע מאוד חשוב❣️
ד. אני צריכה שתבינו שזה רק סיפור ולכן אל תקחו את הדמויות ברצינות מידי, אל תשנאו או תאהבו יותר את הממברים בגלל הסיפור- זה גורם לי להרגיש רע :/
ודבר אחרון! אני מודה לכם על התמיכה בסיפור אבל בבקשה אל תלחיצו אותי בפרטי או בתגובות לעלות פרק, זה לא עוזר ורק מלחיץ אותי יותר❤️
חג שמח(?)!!❤️