נקודת מבט גונגקוק:
פקחתי את עיניי והסתכלתי סביב על כל הבלגן שנותר מהמסיבה, העטיפות הזרוקות על הרצפה ביחד עם הבלונים, הכוסות שתייה והבקבוקים הריקים, הכל מבולגן.
סובבתי את עיניי לצידי וראיתי את טאה ישן על הרצפה ונוחר בחוזקה שראשו נח על קצה הספה. בטוח יתפס לו הגב כשיקום.
רציתי לקום אליו, אבל כרגיל, אני לא יכול. עצב השתלט עליי, רציתי לקום אליו, ללטף את שיערו כשישן, לעשות לו הפתעה ולנקות את הבית ללא עזרתו, אך אני לא יכול. אני לא יכול לקום ובטח שלא לעשות דברים בעצמי.
זה שובר אותי. אני רוצה להיות עצמאי, להיות מסוגל ללכת, להיות מסוגל אפילו לעמוד בלי להשען או להעזר במישהן. למה אני לא יכול? למה זה לא מגיע לי? מה עשיתי רע שמגיע לי כזה עוול? בבקשה תגידו לי. בבקשה תגרמו לראשי להפסיק לשאול את אותן שאלות, אותן שאלות שמכניסות אותי לדיכאון.
נחירה חזקה יצאה מפיו של טאהיונג, גורמת לי לחזור למציאות ולו להחנק מעצמו ולקום במהירות, לא יכולתי שלא לצחוק ממחזה זה וצחוקי נפלט מפי בזמן שהוא הסתכל סביב ושפשף את עיניו בבלבול, עייף.
"בוקר טוב בייבי" אמר ששמע את צחוקי והסתכל עליי בחיוך, "מה מצחיק?" שאל בחיוך והתרומם על רגליו, נאנח בכאב, "לעזאזל הגב שלי" מלמל בכאב ואחז בגבו, "נחרת כל כך חזק שהערת את עצמך" אמרתי בצחוק חזק, מחייך חיוך גדול.
רק הוא יכול לגרום לי לחייך ככה, גם כשליבי חשוך וכואב, גם כשגופי מרגיש ריקני וחסר משמעות, טאה יבוא עם חיוכו ויאיר אותו. יראה לו אור ותקווה. יראה לו מטרה להשאר.
הוא ציחקק והתקדם אליי, "ישנת טוב בייבי?" שאל שליטף את פניי, גורם לצמרמורת לעבור בשורשי גופי ולי להנהנן בחיוך, "אבל היית חסר לי" אמרתי.
"סליחה בייבי, כנראה לא שמתי לב ונרדמתי על הרצפה, שתינו מלא אתמול" אמר שהרים אותי בידיו, כמו כלה וצעד למטבח. "כואב לי הראש בטירוף, אתה רוצה קפה?" שאל שכיווץ את עיניו בכאב.
"שוקו" תיקנתי אותו בחיוך והוא הוריד את עיניו אליי וחייך, מנשק לשפתיי, "שוקו" אמר לבסוף והניח אותי על האי במטבח בזמן שפתח את הארון העליון והוציא משם שתי כוסות זכוכית גדולות ואת אבקת הקפה והסוכר.
"אתה ממש לא אוהב קפה, אה בייבי?" שאל שמזג כפית אחת מכל דבר לתוך כוסו, מחזיר את הדברים למקום וממלא את הכוס במים חמים. "זה מגעיל" עשיתי קולות הקאה והוא ציחקק, מוזג חלב לכוסו.
"ילד תינוק שלי" אמר, גורם לי לחייך ולצחקק מעט, "אתמול כולם הביאו לך מתנות, אהבת אותם?" שאל שהתחיל להכין את השוקו שלי, "אני לא כל כך זוכר מה קרה אתמול, אצטרך לקרוא את הברכות שוב ולזהות מי נתן מה" אמרתי בציחקוק קטן.
"ידעתי שתשכח את כל המסיבה לכן לא הבאתי לך את המתנה במסיבה" אמר בחיוך, גורם לי להסתקרן, "רוצה לראות אותה?" שאל בחיוך ממזרי, גןרם לי להנהנן במהירות. "כן כן! תראה לי!" אמרתי בסקרנות והוא הושיט לי את כוס השוקו שלי, אחזתי בה והסתכלתי עליו בציפייה.
"תשתה, אני אלך להביא אותה" אמר שנשק למצחי וצעד למחוץ למטבח. חיכיתי לו בסקרנות, שותה מהשוקו ומסתכל סביב בציפייה. "תעצום עיניים בייבי" שמעתי אותו אומר ובמהירות עצמתי, מסוקרן כל כך.
שמעתי רעש של גלגלים ולפתע הרגשתי את ידו על שיערי, מזיזה אותו מעיניי, "תפתח" אמר ובשנייה פתחתי את עיניי, מסתכל עליו ואז לידו.
לידו היה כיסא גלגלים חדש, המושב בו ישבני נח היה מעט עבה, הגלגלים היו בצבע שחור והכיסא עצמו בצבע לבן, הוא סובב את הכיסא, חושף את גב הכיסא ששם היה ציור של שתינו, ציור של שתינו מתנשקים ולמטה חתימה שלו, מראה שהציור נעשה על ידיו, הכיסא היה כל כך יפה.
ראיתי מלא כיסאות גלגלים בעבר אך לעולם לא ראיתי כיסא לבן, תמיד ראיתי שחור וכחול, צבעים שבעיניי היו חשוכים כל כך ולא נתנו לי להרגיש מיוחד. גרמו לי לחשוב שזה שאני יושב על כיסא גלגלים זה דבר חשוך, מעורר רחמים. תמיד שנאתי את הכיסא גלגלים עליו ישבתי עד היום.
אבל הכיסא שהיה מולי כרגע, היה בצבע מהמם, צבע לבן, צבע שמאיר בעין. ואם זה לא מספיק, עליו היה ציור שנעשה במיוחד בשבילי, ציור שהשקיעו בו מאמץ. מאמץ בשבילי.
דמעות עלו לעיניי והרמתי את מבטי אל טאה בהלם, "ז-זה.. זה מהמם" אמרתי ובשניות הדמעות זלגו מעיניי. המתנה גרמה לי להרגיש כל כך מיוחד, בחיים לא השקיעו בי מאמץ ככה.
הוא התקדם אליי בחיוך וחיבק אותי בחוזקה, קברתי את פניי בצווארו, מיבב בבכי מהתרגשות, מחבק אותו חזרה בחוזקה. "א-אתה מדהים.." לחשתי לצווארו באושר, "אתה מדהים" התעקש ויכולתי לדמיין את החיוך שמופיע על פניו ברגע זה.
"בוא תשב על זה" אמר שהרים אותי בידיו, מושיב אותי על הכיסא. ישבני הרגיש כאילו פגע בכרית, הסתכלתי עליו בבלבול, "זה כיסא מיוחד, במושב שהישבן שלך נח עליו יש כרית פנימית שתקל על הישבן שלך ולא תכאיב לך, הרי בטוח כאב לך מלא פעמים הישבן בכל הזמן שאתה נמצא על הכיסא." הסביר בחיוך וליטף את שיערי.
"ובנוסף לכרית ישבן יש גם כרית גב בכיסא, ככה שמתי שתישען, על עצם הזנב שלך יהיה כרית שתשמור על גבך ולא יתפס לך הגב" הוסיף בחיוך ואני נשענתי והרגשתי כרית רכה פוגעת בגב התחתון שלי, בדיןק האיזור שתמיד כאב לי בגלל כיסא הגלגלים. "אני אוהב אותך כל כך" אמר בחיוך ודמעות, מחבק אותו חזק והוא ציחקק לאוזני, מלטף את עורפי.
"הציור.. הוא כל כך יפה, ממתי למדת לצייר ככה?" שאלתי שניתקתי את החיבוק והסתכלתי בעיניו בחיוך, "גימין עזר לי מעט עם הציור, הוא לימד אותי לעשות תווי פנים וכל החרא הזה שגורם לציור להראות אמיתי" ציחקק ואני חייכתי, הוא התאמץ כל כך למעני, הוא פשוט מושלם.
"זה מהמם, אתה צריך לצייר יותר" אמרתי בחיוך והסתכלתי בעיניו שנצצו, "כל עוד זה לך, אני אעשה מיליון ציורים" אמר ונישק לשפתיי. "איפה מצאת כיסא גלגלים לבן, אף פעם לא הצלחתי למצוא חוץ מכחול ושחור.." אמרתי בסקרנות, "אני והוסוק נסענו בכל קוריאה כדי למצוא את זה, עד שהגענו לחנות קטנה בגוואנגז'ו, היא הייתה ישנה אבל היו שם מלא כיסאי גלגלים, היה אפילו בצבעים צהוב, ורוד וכל אלה, אבל ידעתי שתתפדח לצאת עם כיסא ורוד אז החלטתי על לבן" הסביר בחיוך ואני חייכתי גם, מסתכל על אהבת חיי בעיניים ומחייך.
-
טאה היה מאחוריי, מחזיק בזרועות הכיסא החדש שלי, מסיע אותי לתוך שערי בית הספר, ידיי רעדו בהתרגשות מהמחשבה שאנשים יראו את הכיסא החדש שלי, חיוך ענק על פניי, הכל
בזכות טאה. הכל בזכותו.
-
"אומייגד איזה כיסא יפה!" צעק גין שנכנסנו לתוך חדרו. הוא רץ אלינו ומחא בכפות ידיו בהתלהבות כמו ילדה קטנה, גורם לי לצחקק, "טאה קנה לי ליום הולדת" אמרתי בחיוך מאושר וגין חייך, מסתכל על טאה ומחבק אותו חזק, כמעט חונק אותו.
"ת-ת-תשחרר!" טפח טאה על גבו של גין במטרה שישחרר את החיבוק, בקושי מצליח לנשום. "אתה כל כך מושלם טאה! מה קוקי שלנו היה עושה בלעדייך?!" אמר גין באושר ושיחרר את החיבוק החונק, גורם לי להסמיק ולצחקק ולטאה לנשום בכבדות, להכניס אוויר לראותיו.
"איפה מצאת כיסא לבן?? אני מחפש לקוקי כבר שנים!" אמר גין בהתלהבות, מסתובב סביב הכיסא ורואה את הציור, מחייך ויורד על רגליו, מסתכל על הציור מקרוב. "אני והוסוק נסענו לגוואנגז'ו, הייתה שם חנות ישנה שמכרה מלא כיסאות גלגלים בצבעים שונים" הסביר טאה בקצרה, מתיישב על מיטת החולים ומסתכל עלינו.
"אתה ציירת את זה??" שאל גין בהלם וטאה הנהנן, "אתה מוכשר טאה! אתה צריך להצטרף למגמת אומנות" הציע גין והתרומם על רגליו, מושיט לי קופסאת מרק בשר בשקית, "אני מצווה עלייך לאכול את זה עד סוף היום" אמר גין שהניח עליי את השקית, גןרם לי להאנח ולהנהנן.
-
"איך אתה מרגיש?" שאל גימין שישב בספה לידי, ישבנו וראינו בובספוג. טאה הלך להוסוק וגימין בא לארח לי חברה, הוא מאוד דואג לי מאז השיחה האחרונה שלנו. הוא רואה שעובר עליי משהו.
"אני בסדר.." מלמלתי בשקט, מסתכל על הכיסא גלגלים החדש שלי שנח ליד הכיסא הישן שלי, רואים את ההבדלים בניהם. הכיסא הישן והכחול שלי חשוך, עצוב, מלא עצב והכיסא החדש שלי מואר, זוהר בעיניים, מלא השקעה, מלא שמחה.
"מה אתה חושב על המתנה של טאה?" שאל גימין שראה שבהיתי בכיסאות, "הוא מדהים. בחיים לא חשבתי שהוא יקנה לי מתנה כזאת" אמרתי בחיוך מלחשוב עליו, "הוא גרם לחולשה הכי גדולה שבי להראות פתאום הדבר הכי יחודי בי, בחיים לא הרגשתי ככה" הסברתי בחיוך ואז הסתכלתי עליו, רואה אותו מחייך.
"אתה רואה שלא הכל רע? גם אם אתה לא יכול ללכת, תמיד יש לנו אותנו שנהפוך את החולשה הזאת לטובה" אמר גימין גורם לי לחייך, "אני יודע, אבל זה עדיין לא משנה את החלום הכי גדול שלי.." מלמלתי וחיוכי ירד מעט.
גימין נאנח, "אני יודע קוקי, אבל אתה חייב לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה, יש לך חברים אמיתיים, יש לך בן זוג שאוהב אותך, יש לך אמא שאוהבת אותך, הנכות זה רק חולשה אחת שהשתלטה על הכל וגרמה לך לשקוע בעצב" אמר שהחזיק בידי.
"אני רוצה ללכת שוב.. באמת.. קשה לי ככה. אני מרגיש מסכן, לא עצמאי, אדם שתמיד זקוק לעזרה. אני מרגיש חסר אונים" אמרתי שדמעות עלו לעיניי, אני רק מתפלל שיום אחד אצליח לקום על רגליי וללכת, גם אם זה לשנייה, גם אם אפול שנייה אחריי זה, רק לראות את עצמי, לבד, מזיז את אחת מרגליי, זה יהיה היום הכי מאושר בחיי. זה יהפוך את חיי למאושרים יותר, זה יהפוך אותי לחזק יותר.
"אני מקווה קוקי, שיום אחד תצליח ללכת שוב" אמר גימין וחיבק אותי.
טוב אז אני קודם אתחיל בהתנצלות.
אני כל כך מצטערת שהזנחתי ככה את הסיפור הזה, בהתחלה רציתי להקפיא אותו כי לא הרגשתי את הרצון להמשיך, לא היו לי רעיונות אבל לא רציתי לעשות את זה כי מצד אחד זאת לא הסיבה שבשבילה התחלתי את הסיפור הזה ומצד שני זה גם לא פייר כלפיכם, לכן אני לא אקפיא.
אני מקווה שהקוראים עדיין נשארו..😪
אוהבת אתכם ומבטיחה לנסות לעלות פרק כמה שיותר מהר💗
אשמח לדעות ותגובות💫
_adi_agassi✌