התעוררתי באמצע הלילה ממש צמא, אז ירדתי למטה למטבח לשתות מים.
פתחתי את המקרר והוצאתי את הבקבוק מים הראשון שראיתי, לא באמת הסתכלתי יותר מידי... אני היחיד ששותה מים בכל מקרה... תיפסתי על השייש, הצאתי כוס מהארון וקפצתי בחזרה לרצפה.
מזגתי לעצמי מים לכוס והתחלתי לשתות.
"טעם מוזר.... מימיני לא אוהב" מילמלתי לעצמי והמשכתי לשתות כי בכל מקרה הייתי צמא.
כשסיימתי את כל הכוס התחלתי להשתעל משהו שרף לי בגרון... מים לא עובדים ככה.. הייתי מבולבל אבל גם עייף כי זה אמצע הלילה. מזגתי לעצמי עוד כוס כי עדיין הייתי צמא הפעם מזגתי קצת פחות.. וגם שתיתי את זה לאט יותר.
הראש שלי התחיל להסתובב בלגימה הראשונה שלי מהכוס השניה. הכוס נפלה לי מהיד ואני נפלתי על הרצפה כמה שניות אחר כך. החזקתי את הראש שלי וכל המטבח התחיל להסתובב סביבי נלחצתי והתחלתי לבכות.
"מאסטר~~" בכיתי בשקט, יונגי ירד מדרגות ובקושי יכולתי לראות את הפנים שלו.
"מימיני! מימיני!" הקול של יונגי הידהד לי בראש הרגשתי שהוא תופס אותי בכתפיים ומנסה לנער אותי טיפה כדי שאני אוכל לצאת מזה.
הוא הרים אותי אליו ולקח אותי מהר לשתוף פנים במים קרים שזה קצת עזר לי. התחלתי לראות יותר טוב אבל עדיין לא יכלתי לדבר או להבין מה יונגי אומר לי.
יונגי התחיל לצעוק עלי אני כן שמעתי אותו אז אני כן התחלתי לבכות אבל לא הבנתי שום דבר.
היד שלי זזה לאט לכיוון העין שלי ניסיתי לנגב לעצמי את העין אבל זה היה קשה, הרגשתי כאליו מישהו מושך את היד שלי למטה.
יונגי הניח כוס מול הפה שלי וידעתי שאני צריך לשתות את זה שתיתי את מה שהוא הביא לי וזה היה מים.
הרגשתי הרבה יותר טוב והתחלתי להבין את כל הצעקות של יונגי.
רובם היו עונשים, כמו לשבת בפניה למשך כל היום, בלי משחקים, בלי נשיקות, בלי חיבוקים, בלי כירבולים, יונגי לא ירים אותי וכל זה למשך כל היום. וכשקוקי וטאהיונג יגיעו אני יכול להגיד להם רק שלום ואז אני אצטך לחזור לחדר.
התחלתי לבכות אפילו יותר מכל העונשים האלה למרות שאני בכלל לא הבנתי למה... סך הכל רציתי לשתות מים... קיבלתי את העונשים של יונגי ואני לא התווכחתי איתו אבל הייתי עצוב שאלה העונשים שלי...
יונגי הניח אותי על הרצפה וכשהשליטה על גוף שלי חזרה הבנתי שהאוזניים שלי למטה ממש וזנב שלי היה רפוף מאוד. לא אמרתי כלום ופשוט בהיתי ביונגי הולך בחזרה למיטה.
הלכתי אחריו והתיישבתי על הרצפה בפינה הרחוקה של החדר העיניים שלי נסגרו מעצמן ונרדמתי.
התעוררתי שוב בבוקר והייתי עטוף בשמיכה, הייתה צלחת של אוכל מולי אכלתי את מה שהיה בצלחת כי הייתי ממש רעב. זחלתי על ארבע בשקט עד שהגעתי לתיק שלי והוצאתי משם את המחבקת ציורים שלי ועיפרונות צבעוניים..
עליתי על המיטה מהר ולקחתי משם את הדובי שלי. חזרתי לפינה והסתובבתי עם הראש לקיר חיבקתי את הדובי שלי כאילו הוא יונגי ונאנחתי. הדבר הכי מעצבן זה שהוא אפילו לא נתן לי להסביר את עצמי... התחלתי לבכות בכי חלש בזמן שאני מצייר כל מיני דמויות שאני זוכר מהחלומות הטובים שלי וזה עזר לי להרגע קצת.
"היי בייבי..." יונגי נכנס לחדר והתיישב על הרצפה לידי "סליחה שהשארתי אותך לבד בבית לכמה זמן פשוט הלכתי לקנות לך שטיח כדי שלא יהיה לך קר..." יונגי פרס את השטיח על הרצפה נעמדתי והלכתי טיפה אחורה ואז הוא שם את השטיח בפינה, חזרתי לשבת על הרצפה והתעטפתי בשמיכה.
"איך אתה מרגיש קיטן?" יונגי העביר את היד שלו בשיער שלי בעדינות.
"עצוב..." מילמלתי.
"למה? אני ממש גאה בך אתה לוקח את העונש כמו ביג בוי.. אין סיבה להיות עצובים זה נגמר מחר..."
"אבל מימיני לא התכוון... מימיני רק רצה לשתות מים.. מימיני לא משקר."
"אתה צוחק עלי? בייבי אתה צעקת עלי שאתה שונא אותי ואתה עשית את זה בכוונה כדי לעצבן אותי"
"א-אבל מימיני בחיים לא ישנא את מאסטר! מימיני לא אמר את זה מימיני לא אמר את זה מימיני מצטער!" התחלתי לבכות "מימיני לא יכל לזוז בכלל..."
"קיטן אתה הרמת את היד שלך ועשית לי אצבע שלישית. שרטת לי את הפרצוף.." יונגי המשיך. המשכתי לבכות אפילו יותר בקול והתחלתי לשרוט לעצמי את העור.
"מימיני רע מימיני רע!!! מימיני נורא!!"
"היי היי!! בייבי תפסיק אתה פגוע בעצמך.." יונגי תפס לי את הידיים "אתה הייתה תחת השפה של האלכוהול הכי חזק ביקום כולו בייבי... עלי זה לא משפיע ככה כי זה מיועד לערפדים ורק לערפדים."
"מימיני לא ידע מה הוא אומר~~" בכיתי לתוך השמיכה.
"אני יודע... הכל בסדר עכשיו, אני מצטער שכעסתי עליך... אני פשוט כל כך נלחצתי שיקרה לך משהו יותר גרוע ממה שקרה ואני קצת נעלבתי ממה שאמרת, אבל זה בסדר עכשיו כי אני יודע שזה לא הייתה באמת אתה שדיברת ואני יודע שאתה לא מתכוון לזה..."
"מימיני מצטער~~"
"אני סולח לך באמת קיטן שלי, אתה רוצה להביא למאסטר יון יון חיבוק?"
"אבל יש למימיני עונש..." חיבקתי את הדובי שלי.
"אני מבטל לך את כל העונשים חוץ מזה שאין משחקים היום ואתה לא יכול לדבר אם קוקי וטאהטאה חוץ משלום היום ומחר אתה כן תוכל, אוקיי?" יונגי פתח את הידיים שלו אלי, חיבקתי אותו חזק ובכיתי לו בכתף "דיי בייבי בוי זה נגמר לא צריך לבכות יותר." הוא נאנח ונתן לי נשיקה על הראש.
'אתה חלש מידי יונגי. אתה לא יכול לעמוד בפניו ואתה יודע את זה.. אבל לפעמים רק מספיק האיום של העונש ואז הכל בסדר...' חשבתי לעצמי וחיבקתי את ג׳ימין חזק.
"מימיני אוהב את מאסטר יון יון" הוא אמר "מאוד. ומימיני בחיים לא ישנא את מאסטר יון יון"
"גם אני אוהב אותך מימיני שלי" ציחקקתי והשענתי את הראש שלי אחורה.. "מימיני, אני מאוד גאה בך שסיימת את כל האוכל... "
"מימיני היה רעב. ומימיני ידע שמאסטר הכין את זה בשבילו כי הוא דואג לו."
"נכון" נתתי לו נשיקה קטנה ומרגיעה. "מה אתה רוצה לעשות עכשיו?"
"מימיני רוצה להתכרבל עם מאסטר כי הוא לא התכרבל איתו כמעט כל הלילה..." האוזניים של ג׳ימין התיישרו קצת והיה לו חיוך קטן ומתוק.
הרמתי אותו יחד איתי ונשכבתי על המיטה, כירבלתי את ג׳ימין מתחת לשמיכה וג׳ימין עצם את העיניים שלו.
"אל תרדם קיטן, אני רוצה לדבר איתך" חייכתי אליו ונתתי לו נשיקה קטנה על האף.
אחרי כמה זמן שמענו דפיקה בדלת, ירדתי למטה ופתחתי את הדלת. "היי יונגי היונג התגעגעת אלי?" טאהיונג ציחקק ונכנס פנימה. ג׳אנגקוק נכנס אחריו ואני סגרתי את הדלת.
"איפה מימיני?? " קוקי שאל בהתרגשות.
"מימיני עכשיו בעונש אז אני אלך להביא אותו כדי שהוא יבוא להגיד לכם שלום ואז הוא חוזר לחדר.." התחלתי לעלות במדרגות וכבר ראיתי את הראש שלו מציץ דרך חריץ קטן כדי לשמוע את מי נכנס. החזקתי לו את היד וירדתי יחד איתו למטה.
"קוקיייי" ג׳ימין קרא בשמחה והלך לחבק אותו בזמן שאני עדיין מחזיק לו את היד טאהיונג נתן לג׳ימין חיבוק קטן וליטף לו את השיער.
"לאיזה בעיות הכנסת את עצמך עכשיו גור?" טאהיונג התקופף אליו קצת, ג׳ימין לא אמר כלום והוא פשוט רץ להתחבא מאחורי.
הוא התחיל לבכות בשקט לתוך הגב שלי, הסתובבתי אליו ונאנחתי "ששש תרגע.. טאה רק שאל. אם אתה לא רוצה שאני אגיד אני לא אגיד שום דבר."
"מימיני לא רוצה שתגיד~" הוא לחש לי בבכי, נאנחתי והסתובבתי בחזרה לטאהיונג ולג׳אנגקוק.
"אני מצטער מימיני לא התכוונתי לפגוע בך" טאהיונג אמר קצת מבולבל וג׳אנגקוק היה נראה קצת מודאג בגלל האוזניים של ג׳ימין שהם היו נפולות.
"זה בסדר גמור... אתה לא צריך להתנצל." אמרתי לטאהיונג וחייכתי. הרמתי את ג׳ימין אלי "אני לוקח אותו לחדר, תרגישו בבית אני כבר חוזר" עליתי לחדר שלי והנחתי אותו על המיטה, ג׳ימין כבר הפסיק לבכות אבל הוא עדיין היה עצוב קצת "מה יעודד אותך קיטן?"
"ש-שמאסטר יתן למימיני חלבי" הוא עשה פרצוף עוזב.
"אוקי אז אחרי שהם ילך אני אתן לך חלבי טוב?" ליטפתי לו את השיער.
"כן מאסטר יון יון" הוא מילמל, השכבתי אותו על המיטה וכיסיתי אותו מתחת לשמיכה. פתחתי לו את הטלוויזיה ונתתי לו נשיקה קטנה על הראש.