לפרוטוקול, אם אני נכשלת במבחן המתקרב במתמטיקה, זה בגלל הפרק הזה.
והבהרה קטנה: אני מתעלמת בסיפור הזה מכל מה שקרה בספרים של ריק ריירדן שיצאו אחרי סדרת גיבורי האולימפוס (שאותם כבר לא טרחתי לקרוא). מבחינתי גורלו של אפולו לא קרה, קאפיש?
~~~~~~~~~
Memories
It's gon' take some gettin' used to
Memories
Feel the pain when it hits you
Memories
Don't you ever let them fool you
Memories, Thutmose -
האגרוף שפייפר תקעה בליאו היה חזק מספיק כדי לגרום לו למעוד.
"אווץ'," הוא התלונן כשהתייצב, משפשף את זרועו הפגועה. "למה זה הגיע לי?"
עיניה של פייפר הבריקו, זועמות ומלאות דמעות. "כי גרמת לכולנו ליילל כמו תינוקות במשך חודשים!" ואז היא התנפלה עליו בחיבוק, גורמת לכולם לפרוץ בצחוק כשהמתח בחדר סוף סוף השתחרר. "וזה כי אתה בחיים, חתיכת דפוק," אמרה לתוך החולצה שלו בקול רטוב. ליאו ליטף את גבה במבוכה.
"כן, מצטער על זה. לקח לנו קצת זמן למצוא דרך לצאת מאוגיגיה."
"אחי," אמר ג'ייסון, חיוך זורח על פניו, וטפח על גבו של ליאו. "אתה לא צריך להצטער על כלום. אתה כאן."
"אנחנו צריכים לחגוג," אמרה הייזל, ידה עדיין לופתת בחוזקה את זרועו של פרנק פעור הפה. נראה ששניהם עוד לא התגברו על ההלם.
"אפשר לעשות מסיבה," הציעה אנבת', התרגשות שלא הרבה ידעו לזהות משתקפת מעיניה בעודה סורקת את ליאו שוב ושוב.
פרסי הינהן במרץ, מתעלם מהפעימות בראשו שהתחזקו עם התנועה. אז הוא התעורר עם כאב ראש ביום השלישי ברציפות, אז מה - זה היה שום דבר לעומת החזרה לחיים של ליאו, והוא היה נחוש להתעלם מזה. "הו, כן. הלילה, כאן במחנה, כניסה פתוחה לכולם. אפילו כירון לא יצליח לעצור את זה."
ליאו גיחך בעודו מסיט את שיערה של פייפר מפניו. "אתם יודעים שאני תמיד בעד מסיבות, אבל האמת שחשבתי לבלות את הלילה הראשון שלי בחזרה בעולם החיים איתכם. רק איתכם. לזכר הימים הטובים, אתם יודעים."
פייפר פלטה יפחה קטנה, זרועותיה מתהדקות סביבו, וליאו השתנק.
"אממ, פייפס? אני קצת נחנק כאן -"
חיוך רחב עם ניצוץ מרושע נפרש על פניו של פרסי. "חיבוק קבוצתי!" הכריז, וכולם התנפלו על חברם המת-לשעבר בקריאות התלהבות.
פרסי פרץ בצחוק כשליאו גנח בהשלמה מזויפת עם גורלו המר, אבל לא פיספס את האושר שקרן מעיני בן הפייסטוס כששישתם מחצו אותו ביניהם.
הראש של פרסי המשיך לפעום, אבל אף אחד מלבדו לא ידע.
אף אחד חוץ מהארי.
"וזה נמשך כבר יותר חמישה ימים?! פרסי, מוח אצה שכמותך, היית צריך להגיד משהו!"
פרסי גנח בעייפות. "את לא יכולה לעשות שום דבר לגבי זה בכל מקרה. מה זה משנה אם הייתי אומר או לא?"
הוא יכל להרגיש במבט החורך שהיא נעצה בו גם בלי לפקוח את עיניו. "אני הולכת להתעלם ממה שאמרת עכשיו כי שנינו יודעים טוב מאוד שאני יכולה לעשות הרבה דברים כשאני רוצה להשיג משהו."
פרסי קבר את פניו בכרית שלו, רוטן. "קיוויתי שזה יעבור לבד."
היא נשפה במורת רוח. "ובבירור זה לא קרה. מתי חשבת לספר לי על זה?"
"אלים, אנבת', אלה רק כאבי ראש. והרגע סיפרתי לך, לא?"
"רק כי רצית שאני אתן לך להמשיך לישון, מה שלא הולך לקרות," ענתה בזעף. פרסי נאנק. "קום. אתה הולך לספר לי מה בדיוק עובר עליך, ועכשיו."
"את רצינית?" מילמל בייאוש, עדיין מסרב לפקוח את עיניו.
"לגמרי. פרסי." קולה התקרב, הפך שקט ורציני. פרסי פקח עין אחת בעל כורחו וגילה אותה רוכנת ליד מיטתו, הבעת פניה קודרת. "אני יודעת שהייתה פה הרבה התרגשות לאחרונה, עם החזרה של ליאו והכל, אבל אי אפשר להתעלם מדברים אחרים בגלל זה. בימים האחרונים נראית עייף מהרגיל. עכשיו אתה אומר שאתה מתעורר עם כאבי ראש באופן קבוע. אנחנו חצויים, לא אנשים רגילים - לדברים האלה יש משמעות. אם משהו לא בסדר - אנחנו חייבים להיות מוכנים."
פרסי הזדקף, מצחו מתקמט, ושלח יד לאחוז בידה. הראש שלו כאב, אבל לא כאב מספיק כדי שהיא תיראה כל כך מודאגת. "היי, הכל בסדר. זה לא סיפור גדול, בטח חטפתי איזה וירוס ו... מה?" הוא שאל כשהיא ניענעה בראשה.
"אולי זה וירוס," אמרה, נימה דקה של מתח בקולה. "ואולי זה לא. אבל זה כבר נהיה מוזר."
פרסי הביט בה בבלבול. היא שפשפה את מצחה בהבעה מוטרדת. "כשדיברתי עם פייפר אתמול היא אמרה לי שהראש שלה כואב. והיום בבוקר גם אני התעוררתי עם כאב ראש."
עיניו של פרסי נפערו. הארי הרגיש איך הלב שלו קופץ בחזהו. "היום? עכשיו?"
"כן, מוח אצה." היא לחצה את ידו ונאנחה. "אני מקווה שאנחנו לא בצרות."
מגעו הקר של החלק המתכתי של הסטטוסקופ על חזהו של פרסי גרם לו לרצות להתכווץ, אבל הוא החזיק את עצמו ביציבות במקומו, ונשם עמוק. ליבו פעם בסינכרון עם הכאב בין רקותיו.
לאחר כמה רגעים וויל נסוג ממנו, לוקח את המגע המקפיא איתו. "אתה תקין לגמרי. כולכם בסדר גמור, מבחינה פיזית," אמר לחמשת הנוכחים האחרים במרפאה בעודו מתיישב בכיסאו ומוציא את אוזניות הסטטוסקופ מאוזניו.
"אז אין לדבר הזה הסבר?" שאל ליאו בתסכול, ידיו מעסות את רקותיו.
"לא משהו שהצלחתי למצוא," ענה וויל. קולו היה רגוע, מרגיע, אבל הקמט בין עיניו הסגיר את דאגתו. "בואו נעבור שוב על מה שידוע לנו. כולכם התחלתם להתעורר עם כאבי ראש בימים האחרונים, בלי סיבה נראית לעין, כן? והכאב תמיד מתפוגג תוך כמה שעות אבל תמיד חוזר למחרת."
"בהתחלה זה לקח רק כמה שעות," אמרה פייפר, עיניה מכווצות. "עם הזמן זה התארך. אתמול עדיין כאב לי הראש כשהלכתי לישון."
"כנ"ל," מילמל פרסי ושיפשף את ראשו.
"ואצל כל השאר זה גם ככה? לא?" שאל וויל למראה ניענועי הראש מצד אנבת', ג'ייסון וליאו. "טוב, כאבי הראש שלכם גם התחילו מאוחר יותר. אולי זה מתחזק אצל כולכם לאט לאט."
"תענוג," רטן ליאו. וויל התעלם.
"בסדר גמור." הוא שירבט לעצמו משהו על פיסת נייר. "ואין עוד שום תסמין אחר? אף אחד לא חווה שום כאב אחר, או בעצם כל תחושה מוזרה אחרת בימים האחרונים?"
פרסי ניענע בראשו, בסנכרון עם אנבת' וג'ייסון. ליאו רטן שוב, "לא ככה דמיינתי את החזרה שלי לעולם החיים," ופייפר הניחה יד על זרועו, אבל אף אחד מהם לא ענה לשאלתו של וויל.
"בסדר גמור," אמר וויל שוב, ופרסי קצת רצה לעשות פרצוף כי המצב לא בדיוק הרגיש בסדר גמור. "למישהו יש משהו אחר שהוא רוצה להגיד? משהו משונה ששמתם לב אליו? אנחנו צריכים לדעת הכל כדי לנסות להגיע להסבר אפשרי, אז אל תחסכו בפרטים. גם דברים קטנים."
שתיקה השתררה בחדר למשך רגע, כל אחד שקוע במחשבותיו, סוקר את הימים האחרונים בראשו. פרסי קטע את הדממה.
"מה לגבי חלומות?" שאל בפתאומיות.
"אם גם חלומות יכולים להיות קשורים? כן, בהחלט. למה, ראית משהו?"
"לא, לא היו לי חלומות לאחרונה," הבהיר פרסי. "התכוונתי אם למישהו מכם היה," שאל את המטופלים האחרים שבחדר.
"מאז שהתחילו כאבי הראש? לי לא," ענתה אנבת' במצח מקומט, והשלושה האחרים הצטרפו אליה בהסכמה. פרסי לעס את שפתו התחתונה.
"למה אתה שואל, פרסי?" שאל אותו וויל.
"כי שמתי לב למשהו. כשאני מתעורר, עם כאבי הראש, אני גם מרגיש עייף. אני לא יודע אם זה קשור, אבל אני תמיד קם עייף אחרי שאני חולם על דברים שקשורים למסעות חיפושים וכאלה - לא חלומות רגילים, אתם יודעים. אז... הסיכוי קלוש, אבל אולי זה קשור איכשהו?"
וויל הביט בו בריכוז. "אולי אתם חולמים ולא זוכרים את החלומות. אולי זה מה שעושה לכם את כאבי הראש, אפילו."
"היי," התערב ג'ייסון, תמיד קול ההיגיון. "אנחנו לא קופצים למסקנות?"
"אלה רק השערות. השערות הגיוניות למדי, יש לציין," המהם וויל, נראה כאילו הוא מדבר לעצמו. "למעשה, עכשיו כשאתה מזכיר את זה, זה נשמע כמו הסבר סביר למה שקורה כאן. חלומות ידועים בהשפעה שלהם על ה -"
"היי!" קרא קול חדש מעבר השידה שליד וויל, גורם לו ולפייפר שעמדה מעברה השני של השידה לקפוץ. "וויל! וג'ייסון? היי, מה אתה עושה במרפאה? הכל בסדר?"
"כן, אל תדאג, וטוב לראות אותך," ג'ייסון חייך אל כוס המים שעמדה על השידה, שקרני השמש שחדרו דרך החלון פגעו בה וגרמו להופעת קשת קטנה על שפתה.
פרסי דחף את ראשו אל שדה הראייה המצומצם של הכוס. "היי, ניקו," חייך אל בן דוד שהשתקף ממנה. "איך רומא החדשה?"
"היי, פרס. כרגיל. שמחה שהפראיטור שלה חזר, אני חושב. הגענו לכאן רק לפני שעה וריינה כבר הספיקה לקחת את פרנק בשבי."
"טיפוסי," מילמלה אנבת' בחיבה.
היה קשה לראות דרך הכוס הקטנה, אבל נראה שניקו מקמט את מצחו. "זאת הייתה אנבת'?"
היא רכנה קדימה לצד פרסי וחייכה. "בכבודי ובעצמי. מה אתה עושה כאן, ניקס?"
"אני מחפש את וויל. מה אתם עושים כאן? מישהו נפצע?"
"לא, לא, רק ניתקלנו בבעיה קטנה," מיהר וויל להרגיע, רוכן קדימה כדי להיראות גם הוא. "כאבי ראש התחילו להתפשט במחנה החצויים, ואני מקווה שגם הפסיקו. ניסינו לראות אם יש תסמינים נוספים כלשהם. מה קורה איתך? הכל בסדר?"
השתקפותו של ניקו נראתה קודרת. "האמת שזאת בדיוק הסיבה שחיפשתי אותך. קמתי הבוקר עם כאב ראש. כשסיפרתי על זה להייזל ופרנק, שניהם סיפרו לי שגם להם כואב הראש כבר כמה ימים."
העיניים של וויל נפערו. "ניקו! היית אמור להגיד לי על זה לפני שאתה עושה מסע בצללים עם עוד שני אנשים למדינה אחרת!"
ניקו הביט הצידה ומשך בכתפיו, נראה נבוך. "חשבתי שזה סתם כאב ראש וזה יעבור לבד. גם הייזל ופרנק לא חשבו שזה עניין של ממש עד שהבנו שכולנו מרגישים את זה; הם אפילו לא סיפרו אחד לשני."
וויל הביט מעלה לעבר התקרה וניענע בראשו בייאוש. פרסי הסתובב אל אנבת', שכבר הביטה בו במורת רוח, וחייך את החיוך הכי מקסים שלו.
"רואה, אני בסך הכל כמו כולם," אמר לה במתיקות.
היא הזדעפה. "נכון. כי כולם טיפשים."
הוא צחק, והצחוק הידהד בו ביחד עם הפעימות בראשו, אבל הוא התעלם. הכל היה בסדר, בסך הכל. כאבי ראש הם לא סוף העולם.
"ניקו," אמר וויל בטון רציני, מחזיר אליו את תשומת ליבם של כל הנוכחים. "אתה חושב שאתה מסוגל לעשות עוד מסע בצללים? תענה בכנות."
ניקו נראה מהוסס. "אולי, אחרי האוכל... למה?"
"כי אני רוצה את כולכם כאן." וויל הביט בו בקדירות. "את כל מי שהתעורר עם כאב ראש לאחרונה. אין לחץ, אל תעשה את המסע בצללים היום אם אתה צריך עוד מנוחה, אבל בקרוב. ותביא איתך את הייזל ופרנק. אם ריינה תביע התנגדות תן לי לדבר איתה. אני צריך שכולכם תישארו פה, איפה שאני יכול לדעת מיד על כל שינוי קטן. אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה כאן."
והארי היה העד היחיד לאיך שכל הקלילות שפרסי הרגיש התנקזה ממנו במילים אלה, לא משאירה מאחוריה דבר מלבד רצינות וחשש. כי אולי אלה רק כאבי ראש עכשיו, אבל מי יודע לגבי סוף העולם. הוא הרי כבר התחיל מדברים קטנים יותר בעבר, כמו דימום לא מורגש באף.
כמו כל המסיבות במחנה, המסיבה שהם בסופו של דבר אירגנו לכבוד שובו של ליאו דמתה באופן מטריד לשדה קרב. בשני האירועים היו מעורבים חצויים מתרוצצים מכל עבר, צרחות שהפעם גברו אפילו על המוזיקה, כלי נשק מגוונים ובלגן אטומי. לפחות את המסיבות דיוניסוס אהב, אז הייתה להם אספקה אינסופית של קולה וגם את נוכחותו של אל ביניהם - משהו שתמיד מומלץ שיהיה בקרבת מקום, למקרה שענק אקראי יחליט לתקוף אותם בפתאומיות. אף פעם אי אפשר לדעת, בעולם שלהם.
"אז." פרסי נחת בכיסא ליד ג'ייסון, אבריו נשפכים מסביבו כמו שקי חול. הוא הרגיש מסוחרר מעט. "מקדשים, מה?"
ג'ייסון שיפשף את מצחו ושלח אליו חיוך. "ממ. זאת התוכנית."
פרסי טפח על ראשו הבלונדיני של חברו בתנועה מסורבלת. "תוכנית טובה."
ג'ייסון הסיר את היד המגושמת מראשו וניענע בו בחיבה. "מה איתך? יש לך תוכנית באופק?"
העיניים של פרסי נדדו על פני חבורות החצויים המשתוללים מולם עד שאיתרו ראש בלונדיני אחר. אנבת' הייתה שקועה בשיחה עם קלאריס ופרנק בצדה השני של המדורה, אי קטן של שקט יחסי בתוך ים ההיאבקויות והצרחות שהקיפו אותם.
"לגמור את התיכון, קודם כל," אמר פרסי באנחה. "עם כל הצער שבדבר. ואז רומא החדשה עם אנבת'."
"תהיה בקשר רציף עם הייזל ופרנק," אמר ג'ייסון, מנסה לעודד אותו. הוא כבר ידע מה העיק עליו.
"אבל לא איתך, או עם ניקו, או ליאו או פייפר," פרסי גנח, ראשו נשמט לאחור. הפעימות בראשו היו חיוורות, כמעט חלשות מכדי שירגיש, אבל עדיין נוכחות ברקע. והוא הרגיש עייף. "זה הולך להיות הדבר הכי מטומטם שאי פעם אמרתי, אבל אני מתגעגע לימים שבהם גרנו כולנו בספינה מעופפת ונאלצנו להילחם על חיינו כל שעה עגולה בערך."
ג'ייסון צחק. "תיזהר, שאף אל לא ישמע אותך," נזף בשעשוע, ואז הרצין מעט. הוא הרים את ידו, שמסתבר שהחזיקה פחית קולה, והביט בה כאילו התשובות לסודות היקום נמצאות בתוכה. "אבל זה לאו דווקא הולך להיות רע. זאת אומרת, אנחנו יכולים לשמור על קשר טוב, אם נתאמץ."
פרסי קטף את הפחית מידו מבלי אפילו להסתכל עליה ולקח לגימה ארוכה. "אני חושב שתאליה אמרה לי את זה פעם, ואני שומע ממנה פעם בחודש אם יש לי מזל," אמר בעגמומיות. ג'ייסון לא ענה.
פרסי גנח שוב. הוא סובב את ראשו אל עבר בן דודו וצימצם את עיניו בניסיון מותש לחקות מבט מאיים. "מה קרה? אם היא עשתה לך משהו אני הולך לגרור אותה לפה כל הדרך מדרום אמריקה כדי שתתנצל."
"לא," ג'ייסון אמר, שקט עכשיו. "זה לא זה. פשוט... חשבתי על זה. על כל מה שקורה עכשיו. תאליה ואני... היינו אמורים לבלות ביחד, רק אנחנו במשך כמה ימים אחרי שהיא תחזור עם הציידות. אבל עם העניין הזה שצץ... אני מקווה שאנחנו לא נשאבים לעוד איזה מסע הרה גורל."
"גם אני. אלים, אני מקווה שאני אמשיך להתגעגע לימים ההם ולא נצטרך לחוות אותם מחדש. להיות ביחד היה נחמד, אבל הסכנה המתמדת קצת הרסה את הכיף," גיחך פרסי בחולשה. ג'ייסון שלח אליו חצי חיוך מודאג, ופרסי הזדקף, מנסה לנער את הכאב המערפל מראשו.
"תראה, אל תדאג. אני בטוח שהתוכניות שלנו לעתיד עוד יתממשו והכל. אלה רק כאבי ראש, נכון?"
"נכון," הסכים ג'ייסון, נחישות בקולו, אבל לא פרסי ולא הארי פיספסו את החשש שעדיין השתקף מעיניו.
לעזאזל איתם. הם הפכו כל כך פרנואידים שאפילו כאבי ראש אקראיים הצליחו לערער אותם. לא שאפשר להאשים אותם, אחרי חיים שלמים שלימדו אותם שאין דבר כזה להיות זהיר מידי.
"אז, אה, חלמתי הלילה," אמר פרסי בהיסוס, והרגיש גם מבלי להסתכל בזוג עיניים סוערות שננעצו בו כמו עיניו של נץ שמצא את הטרף שלו.
"על מה?" שאלה אנבת' בשקט, זונחת את השיחה שלה עם פייפר מיד. גם בת אפרודיטה הביטה בו כמחכה למוצא פיו.
"הייתי במן... מערה כזאת. היה שם חשוך, ובקושי הצלחתי לראות משהו, חוץ מ..." פרסי עצר וליחך את שפתיו. הארי הרגיש עד כמה הוא לא רצה לדבר על זה, אבל הכריח את עצמו. "חוץ ממן בריכה כזאת שהייתה שם, באמצע המערה. היא לא הייתה גדולה, קטנה יותר משולחן פינג פונג לדוגמא, והיא הייתה עגולה לגמרי. עיגול מושלם." פרסי משך בחוט שנפרם מקצה חולצתו בהיסח הדעת. "המים שהיו בתוכה זהרו."
"מה זאת אומרת, זהרו?" שאלה פייפר בבילבול.
הוא משך בכתפיו בחוסר אונים. "זהרו. אלה היו מים רגילים לכל דבר, כך לפחות נראו, רק שהם לא היו לגמרי שקופים אלא קצת לבנים, קצת כחולים, והם זהרו. הפיצו אור."
"היה עוד משהו?" שאלה אנבת' בריכוז.
פרסי התלבט מה עוד להגיד. החלום היה מעורפל, תמונות וצלילים ותחושות מתערבבים זה בזה, חומקים מזכרונו בקלות מעצבנת. היו דברים נוספים שהוא זכר, אבל אם להיות כנה הוא לא רצה לדבר עליהם, והוא התחבט עם עצמו במשך רגע אם לספר להן שהבריכה נראתה אינסופית, ממשיכה עוד ועוד מטה ללא קרקעית נראית לעין, או אם להגיד שכשהוא עמד על שפתה והביט מטה אליה הוא הרגיש מסוחרר, טובע, חסר אונים - תחושות שבנו של פוסידון לא אמור להרגיש כשהוא מביט בממלכתו של אביו.
אבל הראש שלו כאב והוא הרגיש עייף ומטושטש, אז הוא הגיע ישר לעיקר. "שמעתי מתוכה צעקות," אמר, מצחו מתקמט. "יללות. זעקות שבר. מישהו - נמצא שם, בתוך הבריכה הזאת. והוא לא רוצה להיות שם."
שקט השתרר ביניהם למשך רגע, אף אחד לא יודע מה לומר, ואז אנבת' תפסה בזרועו של פרסי באחיזת ברזל והחלה לצעוד בנחישות לעבר המרפאה. "אתה הולך להגיד לוויל את כל מה שאמרת לנו עכשיו."
פרסי גנח, אבל לא הצליח לרסן חיוך. "כן, המפקדת."
היללות גרמו לפרסי ללחוץ את כפות ידיו לאוזניו, אבל ללא הועיל - הוא לא באמת היה שם והוא לא באמת היה מסוגל לחסום את הצלילים. זה היה רק חלום, והוא וגם הארי היו מודעים לכך בבהירות. זה לא גרם לרצון של פרסי להימלט משם להתמעט.
הפעם הוא הצליח להפריד חלקים קטנים מהזעקות למילים, הצליח לזהות "עזרו לי," ו"בבקשה," ו"תנו לי לצאת מכאן," בתוך סבך הצעקות. היה קשה להבין משהו בחלומות האלה; הם תמיד הרגישו כאילו פרסי שם אבל לא בדיוק, קרוב אבל רחוק, רואה ושומע אבל לא קולט דבר. כאילו הראש שלו מתחת למים, אבל בלי האפשרות להשתמש ביכולות שקיבל מאביו כדי לחדד את חושיו.
הזעקות נמשכו, קורעות לב ואוזן, ופרסי המשיך לא להבין.
"היי," קרא בייאוש. "היי! מי - מי שם?"
אבל גם קולו נשמע כאילו היה מתחת למים, מעורפל ומרוחק. הוא לא חדר דרך היללות, שהמשיכו ללא הפרעה.
פרסי נאנח, מרגיש כלוא וחסר אונים. כמו היללות, גם הוא ייחל לברוח משם.
הארי צפה באנבת' עוצרת עם הטוסט שלה באוויר לפניה כדי לפהק, ואז מניחה אותו בחזרה על הצלחת שלה מבלי לנגוס בו כלל כדי לשפשף את עיניה. שפתיו של פרסי התהדקו, תחושה לא טובה שהארי היה העד היחיד לה מתערבלת בקרבו. הראש שלו, כמובן, כאב.
"לילה גרוע?" שאל בקלילות שהוא לא בדיוק הרגיש.
אנבת' הינהנה, פיה מתעקם במרירות מסוימת. "גרוע זה הרגיל החדש, לא?" היא התבדחה, ואז נאנחה, נראית עייפה עוד יותר. "לפחות בחייו של החצוי הממוצע."
"לא הייתי קורא לך ממוצעת," העיר פרסי ביובש, ואז הרצין בדאגה. "סיוטים, כן?"
"מה עוד זה יכול להיות?"
"אבל לא על טרטרוס."
אנבת' הרימה את עיניה מארוחת הבוקר שלה, הישירה אליו את מבטה. היום עיניה נראו בהירות מהרגיל. "לא, לא על טרטרוס. גם אתה...?"
פרסי גנח, כתפיו נשמטות. "כן, גם אני חלמתי על זה. הצלחת להבין משהו?"
היא ניענעה בראשה. ידיה נחו משני צידיה בהתעלמות מוחלטת מהטוסט שלה, כאילו היא זנחה לגמרי את הניסיון לאכול ארוחת בוקר. "אתה?"
"קצת," הודה, משפשף את מצחו. "כמעט ולא. זה מוזר. תמיד כשאני חולם על המערה הזאת אני מרגיש כבול, כאילו משהו קושר אותי אליה - מונע ממני להמשיך הלאה או לחלום על משהו אחר. אבל באותו זמן... זה כאילו הקשר רופף מידי. כאילו אני לא לגמרי שם, לא מספיק כדי לדבר או להקשיב באמת."
אנבת' הביטה בו, דאגה בעיניה השקטות. "כן. זה בדיוק איך שזה מרגיש."
שניהם השתתקו אז, לא מדברים וגם לא אוכלים, רק יושבים אחד מול השני בשקט. במתח. הם כבר לא טרחו להעמיד פנים שהכל יהיה בסדר, שאלה רק כאבי ראש, כי זה כבר היה ברור שזה לא המקרה. משהו עמד לקרות.
החלום היה שונה הפעם. הצבעים עזים יותר. הקולות ברורים יותר. פרסי הרגיש נוכח במערה בפעם הראשונה.
"היי!" צעק, מנסה בכל כוחו להתגבר על היללות. "היי!"
והזעקות דממו באחת.
פרסי נשם, פנימה והחוצה, שואף אליו את השקט הרועם הזה שמילא את המערה פתאום. הקול שעלה מן הבריכה נותר שקט לגמרי.
בסופו של דבר פרסי פצה את פיו. "אתה - אתה קראת לי לכאן," אמר, מהוסס ובטוח בעצמו באותו זמן.
הקול נותר שקט למשך רגע קצר, ואז השמיע צליל רועם, כמו נהמת אישור נמוכה. "לא ידעתי כי הצלחתי להביא לנוכחותך המלאה. סלח לי, גיבור," אמר, קולו מהדהד כמו רעם סביב פרסי.
"זה בסדר," אמר פרסי באוטומטיות, ואז אסף את עצמו והזדקף. הוא לא ידע שום דבר עדיין; אסור להתנהג בפזיזות. "למה הבאת אותי לפה?" שאל בזהירות.
הקול רעם שוב. "אני זקוק לעזרתך. עלה בדעתי שלא אצליח לזמן את כל כולך לכאן, וניסיוני לתקשר עימך יכשל. קיוויתי שתשמע אותי אם אזעק חזק מספיק."
"אני שומע אותך עכשיו," אישר פרסי, והביט סביבו. המערה כולה נראתה מוארת יותר מתמיד. "נראה שהצלחת להביא אותי הנה. מה אתה צריך ממני?"
רגע של שקט עבר באוויר, ואז - "האם תרשה לי לספר לך על עצמי טרם אציג את בקשתי?"
פרסי מיצמץ. "אמ. בטח, למה לא."
"ראשית אומר לך שאני זקן מאוד. לא זקן כמו אביך, אבל שנת הולדתי מרוחקת מההווה ביותר משני אלפים של שנים."
"וואו," פלט פרסי, ואז צימצם את עיניו. "איך אתה יודע מי זה אבא שלי?"
צחוק עמוק הידהד סביבו. "איך אוכל שלא? שמך יצא למרחקים, בן פוסידון. אומנם אני כלוא כאן כבר זמן רב, אך מאז ומעולם השארתי עין אחת פקוחה על עולם בני התמותה. כך ידעתי שיתכן שליבך הטוב יקשיב לתחנוניי. אין לי אחר לפנות אליו מלבדך, גיבור."
פרסי קימט את מצחו. "כמה זמן אתה נמצא כאן?"
"מאות ואלפי שנים, נערי. מרבית חיי."
"ואף אחד לא ניסה לחלץ אותך?"
"אהובי מתים זה זמן רב," אמר הקול, רך. "נרצחו באכזריות על ידי זה אשר כלא אותי כאן. ואף אם עוד היו בין החיים, לא היה בידם לשחרר אותי מכבליי. רק כוח חזק ביותר יהיה מסוגל לכך."
"למה - מי כלא אותך כאן? והרג את הקרובים שלך? ולמה?"
הקול נאנח, כאב כה גולמי - מהסוג שפרסי שמע בעבר פעמים ספורות בלבד - מצלצל בו בבירור. "האחד הידוע בכינוי האדון הלבן הוא האחראי לכאבי. לא תמיד היה כזה; בילדותו היה נער טוב. תאוותו לכוח היא זאת שעיוותה את דרכו בצורה כה נוראה. הוא ניסה להפוך סדרי עולם על אף שידע שלא אתן לא, ואכן יצאתי בעקבותיו." הסבל בקולו גרם לפרסי לעוות את פניו. "בני ביתי הם ששילמו את המחיר."
"וגם אתה," אמר פרסי, בוחן את הבריכה הזוהרת בעיניים מכווצות. "מי זה האדון הלבן הזה? מה הוא רצה?"
"את האולימפוס, כמובן. הוא האמין שבכוחו לקחת את כיסם של האלים, להחליף את שלטונם בשלו כפי שהם החליפו את שלטון הטיטאנים בשלטונם. ועודו מאמין, יש לומר."
"מה? רגע, גם הוא עדיין בחיים?"
"בדומה לי, ואף יותר ממני, הוא אינו בן תמותה רגיל. האדון הלבן הוא בעל כוח שאין לשערו, גיבור. הוא אומנם נחלש עם יצירת הכלא הזה בשבילי, אך אין זה מספיק על מנת לעצור אותו לעד. לכן קריאתי לעזרתך כה דחופה. לאחרונה הרגשתי בנוכחותו מתחזקת שוב בין בני התמותה."
פרסי הרגיש דרוך, מוכן לפעולה. "הוא חוזר."
"אכן."
"והוא הולך לנסות לתקוף את האלים שוב?"
הקול נשף סביבו ברכות. "נראה שתפסת את העניין, נערי."
פרסי התנועע מצד לצד, לא בטוח מה לעשות. "זה מה שאתה רוצה ממני? שאלחם בו?"
"לא, גיבור קטן, כלל לא," באה התשובה, שעשוע וחיבה שזורים בה. "לחמת במספיק קרבות של אחרים, הלא כן? זוהי המלחמה שלי. כל שאני מבקש ממך הוא את החופש להילחם בה."
"אתה רוצה שאני אשחרר אותך," תירגם פרסי.
"זוהי כוונתי, ידידי. זוהי תקוותנו האחרונה במערכה נגד האדון הלבן."
פרסי התלבט. מצד אחד, הדובר ממעמקי הבריכה נשמע כמו מישהו הגון, מישהו שפרסי אפילו ישמח לשחרר. מצד שני... "אני לא רוצה להעליב אותך או משהו כזה, אבל למה לי לסמוך עליך? יכול להיות שכל מה שאתה אומר לי הוא שקר."
הקול הימהם, קליל כמקודם. "אמת בדבריך, נערי. שאל את הקנטאור, מורה הגיבורים - כירון שמו, אם זכרוני אינו מטעני. שאל אותו על הרוצח הלבן והאזן כשהוא יאמת את דבריי. מבטיח אני לך, כי כל אשר אמרתי לך אמת לאמיתה הוא."
פרסי שקל את הדברים. "בסדר," אמר לבסוף, מושך בכתפיו. כירון כבר ידע מה לעשות. "אז אם אתה באמת דובר אמת, מה אתה צריך ממני? איך אני אמור לשחרר אותך?"
"אין בחזקתי תשובה ברורה, לצערי. מימי כלאי מכושפים הם. ידרש כוח עצום על מנת לפנות אותם מעליי."
"אולי אני אוכל להזיז אותם איכשהו, בעזרת הכוחות של אבא שלי," הציע פרסי, מביט בבריכה האינסופית שעל שפתה עמד.
הקול הימהם ברחבי המערה. "לא, לא, נערי. הכלא הזה חזק מכוחו של חצוי-דם יחיד, ואיני רוצה שתתיש את עצמך בצורה זאת. בוודאי ישנה דרך אחרת."
"אז... אולי אני אבוא לכאן," אמר פרסי, מצחו מקומט.
"כן, אנא ממך," ביקש הקול. "בוא. ארח לי חברה. כוחי תש מלזמן אותך לכאן בזמן שנתך, ואני זקוק לעזרתך. עזרתם של חבריך נחוצה גם היא."
"מה אתה צריך מהם?"
"יחדיו, כוחכם יכול להיות רב מספיק לפרוץ את כלאי," הסביר הקול, כמיהה שזורה בו. "לטובתי, ולטובת האלים שבאולימפוס, אנא, עזרו לי."
"אעשה כמיטב יכולתי," אמר פרסי, אם כי הקפיד לא להתחייב לשום דבר. עדיין.
"אם כך, אתן לך לנוח כעת," הרעים הקול. ראייתו של פרסי החלה להטשטש. "מודה אני לך, גיבור קטן."
"רגע! איך קוראים לך?" קרא פרסי בסקרנות, מתאמץ לשמוע מעל המסך הבלתי נראה שכאילו כיסה את אוזניו פתאום. הוא הרגיש כאילו הוא שוקע מתחת למים שוב.
"ניקודאמוס," ענה הקול העמוק, בקושי מצליח לחדור את המעטה סביב פרסי.
ואז הכל החשיך.
פרסי התעורר.
~~~~~~~~~~~~~~
הארי התעורר.
רון הביט בו מלמעלה, הלום רעם, ידיו עוד מנערות את כתפיו של הארי. "בשם התחתונים המכושפים של מרלין, כמה קשה להעיר אותך! מהר, אנחנו חייבים לזוז." והוא שמט את הארי ונסוג ממנו במהירות, כמעט רץ אל הארון שלו.
הארי קימט את מצחו והתיישב, משפשף את מצחו. שאריות מכאב הראש המתמשך של פרסי עקבו אחריו מהחלומות למציאות, עדינות אך מורגשות. "על מה אתה מדבר?" עיניו נעצרו על השעון שנח על השידה ליד מיטתו. "רון, אנחנו מקדימים בחצי שעה."
רון היה שקוע עד הכתפיים בתוך הארון שלו. "האמת שאנחנו מאחרים. הגיע פטרונוס ממקגרגור; הוא דרש את נוכחותנו המיידית בכיפה. זה היה לפני חמש דקות." הג'ינג'י חילץ את עצמו מערימות הבגדים שלו, חולצה ומכנסיים שהוא הצליח איכשהו לדוג מתוך ים הבלגן שנקרא הארון של רון אחוזים בידיו. "היי! תזיז את עצמך ותתחיל להתלבש כבר, אני רציני לגבי האיחור! מקגרגור נשמע כמעט כועס, ואתה יודע שאיתו זה אומר שהוא על גבול הרצחני."
הארי גנח, אבל קם על רגליו בצייתנות. הוא לא היה עייף אחרי שעבר עליו לילה יחסית ארוך של שינה רצופה, וכאב הראש העדין שפעם בין רקותיו הלך והפך לתחושה מטושטשת ברקע עם כל רגע שעבר. אפילו עם הבלבול שעדיין הציף אותו בעקבות מבול הזכרונות האינטנסיבי שמילא את הלילה שלו, הוא הרגיש רענן ומוכן להסתערות.
אז הוא הסתער. על השירותים. אבל היי, להשיג אותם לפני רון זאת גם מטרה נעלה, לא?
"לא!" צעק אחריו רון במחאה מלאת תרעומת. "אפילו לא קרוב, פוטר!"
הארי ציחקק ונעל אחריו את הדלת.
~~~~~~~~~~~~~~
"איבדנו חומה נוספת," היה הדבר הראשון שמנסן אמרה כשהיא ראתה אותם, נועצת בהם מבטים קפואים ומאשימים, כאילו לעצור את החצוי החדש שתקף לפני שהם אפילו התעוררו היה באחריותם הבלעדית.
"שמענו, המפקדת," מילמל רון, מדשדש לעצירה מולה ומול סגנה שלוב הידיים. הארי נעמד לידו וסקר את רחבי הכיפה סביבם. הרמיוני לא נראתה בשום מקום.
היער הסובב את הכיפה לא נראה הרוס כמו שהוא בדרך כלל נראה אחרי תקיפה של אחד מהחצויים, אבל גם לא נראה כאילו לא עבר עליו משהו. השריפה שנדלקה בו כבר כובתה, אבל חלקים מהשטח נותרו שרופים, וחלקים אחרים ממנו נרמסו כליל. צוות של קוסמים עבד עכשיו על שיקומם. הארי דמיין בעיני רוחו דרקון בגודל מלא דואה מעל הכיפה, שואג אש ומשטח עצים תחת כפות רגליו, וכמעט הצטער שהוא לא היה שם לראות את זה. הוא אפילו לא ידע שפרנק יודע להפוך לדרקון.
"לא מעניין אותי אם שמעתם," הצליפה מנסן בחומרה. "אני בטוחה שאם הייתי כל אחד אחר זה היה מספיק, והייתם מקבלים את כל ההנחות שבעולם, אבל הימים האלה נגמרו. אתם בצוות שלי עכשיו. אני מצפה לאחריות ואני מצפה לתושיה ואני מצפה שתעמדו בציפיות, כמו כולנו. זאת הפעם האחרונה שדבר כזה קורה, הבנתם? כי אם לא אתם עפים מכאן, ולא אכפת לי מאיפה באה הפקודה להכניס אותכם."
היא הייתה קפואה וחסרת הבעה כתמיד, אבל לא היה ניתן לטעות במבט בעיניה, שהיה ממוקד בהארי במיוחד. המפקדת רתחה. הוא הרגיש את עצמו מזדקף ומהנהן בנוקשות, מישיר אליה מבט מבלי אפילו להתכוון לכך. כי ככה הוא הגיב, כשהוצב בפניו אתגר. הוא סירב לוותר. היא חושבת שהוא לא מסוגל לעמוד בדרישות שלה? אין בעיה. הוא יתעלה עליהן.
היא בחנה את הפנים של שניהם, הידקה את שפתיה החיוורות בחוסר שביעות רצון בולט, והסתובבה על עקביה ללא מילה נוספת. מקגרגור עקב אחריה מבלי לשלוח אליהם מבט שני, גבו נוקשה. הארי ורון נותרו לבדם.
"מה עובר עליה?" סינן רון. הארי ניענע בראשו.
"תהרוג אותי אם אני יודע. זאת אומרת, היא בטח לחוצה - זוכר את העניין עם מרקוס? הוא בטח יורד לה לחיים. אבל זה לא ההסבר היחיד. בבירור יש לה משהו נגדנו, היא התנגדה להצטרפות שלנו לצוות עוד מההתחלה."
"להצטרפות שלך באופן מיוחד," מילמל רון, ובחן אותו במצח מקומט. "אחי, מה כבר עשית לה?"
הארי הזעיף את פניו. "שום דבר! מה אתה עשית לה? אין שום הסבר הגיוני למה שקורה כאן."
"בטח יש משהו," התנגד רון. "אני לא אומר שזה באשמתך, רק - מעניין מה מפריע לה. זה התחיל עוד כשפגשנו אותה בפעם הראשונה, אז אני מניח שזה קשור למלחמה או לפרסום שלך או משהו כזה."
הארי גילגל את עיניו. "כן, טוב, אין לי מושג. זה מעצבן. דווקא אנשים כמו מרקוס מתלהבים מהשם שלי מספיק כדי להציע לי עבודה, אבל המפקדים הנורמליים - וכן, אני מעדיף אותה על פניו, אין שאלה בכלל -"
"ברור."
"- דווקא המפקדים הנורמליים מנסים למצוא כל הזדמנות להעיף אותי. בחיי שהשם שלי הוא קללה."
"טוב, אל תלך רחוק מידי," אמר רון בנחרה, ואז התמקד בבמה שבמרכז הכיפה. "בוא, אני רוצה לראות את פרנק הזה. אני לא מאמין שהיה פה דרקון ופיספסנו את זה. דרך אגב, אם אנחנו הולכים למצוא דוב גריזלי מחכה לנו בתוך התא אני הולך לכעוס מאוד. או יותר גרוע, עכביש ענקי." רון נרעד. זה לא מנע ממנו להמשיך לגרור את הארי אחריו אל עבר הצינוק.
"בסדר, בסדר, אני בא," אמר הארי, חצי רוטן חצי צוחק, והשתחרר מאחיזתו של חברו. הם בדיוק הגיעו לבמה כשקולה של הרמיוני עצר אותם.
"הארי! רון! חכו!" היא קראה אחריהם, מתנשפת, והם הסתובבו אליה בדיוק כשהיא נעצרה לידם. "מה קורה? מה פיספסתי? למה היער עובר שיקום? אל תגידו לי שהייתה עוד תקיפה. הייתה אחת רק לפני יומיים!" ירתה אליהם, בולעת אוויר בין המילים.
הארי ורון החליפו מבט ביניהם ואז הינהנו אליה בקצב אחיד. "פרנק הפך לדרקון," הכריז רון בהתלהבות מוסווית בקושי.
"סליחה?"
רון והארי פצחו בתמצות חפוז של מה שמקגרגור אמר להם רק דקות ספורות קודם לכן. עד שסיימו הרמיוני הצליחה לייצב את נשימתה ומבט מודאג הופיע על פניה.
"ברצינות עכשיו - זה מוזר. עברו בקושי יומיים מאז שפייפר הופיעה כאן. אם תשוו את זה להתחלה - הזמן שעבר בין ההגעה של פרסי להגעה של הייזל היה קרוב יותר לשבוע."
"הם מאיצים את הקצב," הבין הארי, ואז הידק את לסתו. "לעזאזל."
"בדיוק," אמרה הרמיוני, ואז עיניה התמקדו בבמה שניצבה לידם. "רגע, אתם רוצים להיכנס אל פרסי עכשיו? קיוויתי שתוכל לספר לנו על החלומות שלך קודם, הארי."
והארי הרגיש כאילו דלי של מי קרח התהפך על ראשו. החלומות! איך לא חשב על זה קודם? התחשק לו לסתור לעצמו.
"צודקת," אמר מיד, מאתר בעיניו שולחן פנוי ומתחיל לצעוד אליו בנחישות. "קדימה, בואו."
"היי!" קרא רון במחאה. "אבל רציתי לראות את -"
"פרנק עדיין יהיה שם בעוד עשר דקות, רון, אז תזיז את עצמך לכאן ושב. זה הולך לקחת זמן."
הארי חיכה עד ששני חבריו התמקמו ליד השולחן, ואז שילב את אצבעותיו זו בזו ונשען קדימה מולם.
"אז ככה."
והוא התחיל לספר להם את כל מה שעבר על פרסי בחמשת החודשים שבאו אחרי המלחמה עם גאיה והענקים.