חצות הלילה הייתה השעה האהובה עלי היום, אהבתי לדעת שכל האנשים הולכים לישון והעולם שקט, לפחות רובו. אהבתי לדעת ולהרגיש שאני לבדי עכשיו, שאף אחד לא יכול להפריע לי. האוויר תמיד היה קריר גם בימי הקיץ, גורם לי להתכרבל במיטה שלי ולהתעטף בחום השמיכה. עיניי בהוו בתקרה הלבנה, פעימות ליבי דפקו על עורי בקצב איטי, שיערי הרטוב נפל על הכרית שהייתה נוחה להפליא והרטיב אותו. האוזניות לרוב היו ממלאות את אוזניי במוזיקה רגועה שניתקה אותי ממחשבותיי והעבירה זרמים נעימים בגופי. אהבתי לשכב ככה ולהאזין למוזיקה שלי, העדפתי שהאוזניות שלי תמיד יהיו על אוזניי, רוצה כמה שפחות לשמוע את האנשים והסביבה הרועשת שמסביבי. העולם היה מקום הומה רעש ומלא באנשים שהרסו אותו כל יום, לכן אהבתי את השעות המאוחרות של הלילה, שעות שייחלתי להם כל לילה. בדרך כלל הייתי שוכב ככה במיטה של חדרי, החדר שאת קירותיו מילאו פוסטרים אינסופיים של להקות רוק, מעליהם מתנוססים חתימתם של כל אותם האנשים שהערצתי, עכשיו כבר לא שמרתי את כל אותם חתיכות נייר שכיסו קירות לבנים, עכשיו כבר לא שכבתי יותר על המיטה הגבוהה שמוקמה במרכז החדר, עכשיו כבר לא ביקרתי בחדר הישן שנשאר נעול וסגור מהרגע שעזבתי אותו. כי עכשיו שום דבר לא כמו שהיה פעם, ואני כבר לא מתנהג כמו שהייתי פעם.
עצמתי את עיניי, המוזיקה השקטה החליפה את להקות הרוק שהרעישו באוזניי, המיטה שמתחתיי כבר לא אותה מיטה ששכבתי עליה פעם, לא מלאה כמו פעם. עברתי לשכב על צידי, מזיז את השמיכה שכיסתה אותי ונותן לאוויר הקר לפגוש בגופי. לקחתי את רגליי ולא נתתי לראשי להתעמק יותר מידי במחשבות על מה שאני עושה. הפיג'מה הדקה שעל גופי חשפה את רגליי, לקחתי את הג'קט שנזרק שעות קודם על השידה שעל יד המיטה, מכסה את עצמי בו ונועל את נעליי שכמו הג'קט היו זורקות ברשלנות על רצפת החדר. התקדמתי אל דלת חדרי, המוזיקה עדיין ממלאת את אוזניי.
I am such a fool for chasing after nothing great
You're such a fool to keep pretending you're loving me
המילים נגעו בלב שלי, העבירו בי צמרמורת קטנה, אך עצרתי את זה, לא יכולתי לתת לעצמי להמשיך לחשוב על מה שקרה, אני חייב להדחיק הכל. דלת החדר נפתחה ואני יצאתי ממנה אל המסדרון. השעה הייתה מאוחרת אבל אני ידעתי שדמאיין עובד עכשיו במשרד שלו, בטח חושב שאני עדיין ישן. צעדיי כמעט לא נשמעו על הרצפה המרוצפת במרצפות לבנות, גופי התהלך בין הקירות הרחבים. הבית של דמאיין היה ענק אך עדיין מרוהט בכל מקום אפשרי כאילו מישהו אמור להשתמש בכל החפצים האלו. בקומה שאני שכנתי היו לפחות 5 חדרי שינה כולל שלי, שאף אחד לחלוטין לא השתמש בהם, אפילו לעוזרות היה מקום משלהם. החדר שלי שכן ליד חדר נוסף ובקיר שמולם שכנו עוד 3 חדרים אחרים, דלתוהין לבנות גם הם וסגורות. במרכזה הקומה היו ספןת אפורות סביב שולחן זכוכית יוקרתי שלא נראה כאילו מישהו אי פעם ישב בו. מתחתיהן היה שטיח גדול ועגול בצבע חום שהתאים לכול המראה. מול הספות היה מעין קיר באמצע המסדרון ששכנה עליו טלויזיה גדולה ושחורה. אני לא חושב שאי פעם השקעתי מחשבה במקום שמסביבי, ולרגע מצאתי אותו ממש יפה. לקחתי את רגליי עכשיו אל מדרון המדרגות שניצב מולי, יורד אל המטבח שנמצא קומה אחת מתחתיי.
הבת היה שקט לגמרי, אפילו השומרים כבר לא הסתובבו בין קירות הבית כמו שהיתי רגיל לראות כבר. לבסוף אחרי שהגעתי למטבח התחלתי לחפש בין הארונות את מה שאני בטוח שדמאיין מחביא הייטב. לבסוף מצאתי את זה, בארונית קטנה ודי גבוהה מעל הכיור הימני ניצב בקבוק וויסקי כמעט ריק שחשבתי שכבר לא אמצא.
בינגו. חייכתי לעצמי. לא ידעתי מה דמאיין יחשוב על זה שאני נוגע לו באלכוהול, אבל אני יודע שתומאס לא הסכים לי לשתות, לא שזה עצר בעדי, אבל משהו בי אומר שגם הגבר שישב בקומה השלישית של הבית במשרדו לא כל כך יאהב את זה. אבל לא היה לי אכפת, לקחתי את הפייה אל שפתיי ורוקנתי את מה שנשאר מהמשקה המשכר אל גרוני. עברה תקופה מאז שהאלכוהול מילא את גופי, אך הטעם הממכר עדיין לא נשכח מראשי. זרקתי את הבקבוק הריק אל הפח שבארונית מתחת לכיור, מנגב את שפתיי ולוקח את רגליי אל הקומה הרביעית של הבית, המקום שבו חדרו של דמאיין היה, (בקומה השלישית היה המשרד שלו ובקומה הרביעית החדר שלו.) המקום שאליו אין לי רשות להכנס בלי הסכמתו. 'כנראה שאצטרך להיות ממש בשקט' חשבתי לעצמי, לא לוקח את האפשרות שאסתבך בצרות בחשבון. רגליי הלכו בצעדים שקטים כמה שאפשר בקומה הכמעט חשוכה לגמרי שדמאיין היה בה, האור ממשרדו בהק מבעד לדלת הסגורה ואני צעדתי בשקט לידה, מגיע לבסוף אל המדרגות שמובילות אל הקומה האחרונה.
ברגע שגופי נכנס אל החדר הענק שניצב מולי לא יכולתי שלא להרגיש בריחו הממכר והמוכר נכנס לאפי ומכניס אותי למעיין אופוריה לא מוסברת , אהבתי את הריח שלו, אהבתי את זה שנוכחותו כאילו הורגשה כאן למרות שבכלל היה רחוק ממני. זה הרגיש כאילו סימן את הטריטוריה שלו, מה שהעצים עוד יותר את הדמות שלו. לקחת נשימה אחרונה ועמוקה אל ראותיי וניגשתי אל השידה שניצבה על יד המיטה שלו, ידעתי ששמר שם את מפתחות הבית והרכב שלו, בנוסף ציפיתי למצוא שם את מפתחות השער של האחוזה ככה שאוכל לצאת מכאן. לא התכוונתי לברוח, אני לא עד כדי כך טיפש בשביל זה, הספיק לי עונש אחד של דמאיין בשביל להבין את זה. אני רק הולך לקחת דברים חשובים מביתו של תומאס, והאמת, שבכלל לא אכפת לי אם יראה אותי שם. הגעת לנקודה בחיים שלי שכבר לא אכפת לי מכלום, אני מנסה כמה שיותר להדחיק הכל, הרי לשבת להעלות את תמונתו של תומאס רוכן מעל הנער הערום במיטה שלנו, המיטה שעד לפניי חודש מילאה את גופנו שהתכרבלו בלילה. אני לא הולך לתת לו את המחשבות האלו, הוא לא שווה שום דבר מהם, ממני. עכשיו אני מבין למה לא חיפש אותי כל התקופה הזו, הוא לא צריך את הנער שבה מהמשפחה המתוסבכת הזו, לא צריך צרות נוספות, דמאיין רק נתן לו הזדמנות להפטר ממני.
מצאתי את מה שרציתי, שלושת המפתחות היו בידי ותוך שתי דקות כבר הייתי מחוץ לאחוזה הענקית, אור הירח מאיר עליי וקור הלילה סוגר עליי כשלגופי רק ג'קט שחור ומכנסי פיג'מה קצרים. לא באמת ידעתי לנהוג, אבל זה לא שלא עשיתי את זה כבר. תומאס היה עשרות פעמים נותן לי לנהוג בשטחים פתוחים או במגרשי חניה ריקים כדי שאוכל ללמוד, אז אני מניח שאני זוכר משהו. לקחתי את מפתחות האוטו אל ידי והתקדמתי אל הרכב השחור הוצב בחניה של האחוזה. לחצתי על כפתור השלט הרחוק והוא פתח המכונית שמולי, לאחר שנכנסתי אל החלל הקר גם הוא, הכנסתי את המפתחות אל המקום המתאים להן ויכולתי לשמוע את המנוע הרועש נדלק וקם אל החיים.
לאחר מספר דקות כבר הייתי על הכביש הראשי בדרך אל הבית של תמאס, מרגיש כאילו אף אחד לא יכול לעצור אותי, זה רק אני והלילה החשוך שירד על העיר. העברתי את המוזיקה אל מערכת השמע של המכונית, מסתבך איתה כמה שניות עד שמצליח סוף סוף למלא את חלל המכונית בבאסים השקטים שהזרימו בי רוגע. פניתי אל הכביש שהוביל אל ביתו של תומאס לאחר נסיעה של חמש עשרה דקות אל שכונתו, אך נזכרתי שאין לי דרך להכנס אל תוך שטח הבית, השומרים בטח לא נמצאים בשער בשעה כזו ולי אין מפתחות שיכולים לפתוח אותו. עצרתי כמה בתים לפנני הבית שלו, מחליט לעשות משהו שלא עלה בדעתי ושלא רציתי לעשות בכלל. לקחתי את הטלפון שהיה בכיס הג'קט שלי אל ידיי ופתחתי אותי, למזלי לא מצאתי הודעות חדשות מדמאיין ככה שניחשתי שהוא עדיין במשרדו ולא ידע שיצאתי מהבית. נכנסתי לשיחתי עם תומאס, רואה ששמו עדיין נשאר בשם החיבה שנהגתי לקרוא לו בו ומיהרתי לשנות אותו. מעבר לכמה הודעות חוזרות ששלח לי מאז מה שקרה הוא לא שלח כלום. הוא בעיקר ביקש לראות אותי ולהסביר הכל, התחנן שאענה לו וגם התקשר אליי אינספור פעמים אך אני כמובן שלא עניתי, הייתי שקוע בבכי ארוך במקלחת הרותחת שלקחתי אחריי העונש של דמאיין. נשכתי את שפתיי ושלחתי את ידיי אל המקלדת לפניי שאתחרט על זה ואעצור את עצמי.
אני מחוץ לבית, תפתח לי את השער אני רוצה לקחת את הדברים שלי
לא ציפיתי שיענה כך שהחלטתי שאם לא יענה ברבע השעה הבאה אאלץ להתקשר אליו.
בנתיים עד שחיכיתי שיענה מיהרתי להתקשר אל ג'ק, אני חייב לו כמה הסברים מעבר לשיחות ריקות התוכן שהעברתי איתו מאז מה שקרה.נכנסתי לאיש הקשר שלו והתקשרתי אליו, יודע שיענה כיוון שבשעות כאלה אני והוא תמיד מסתובבים בחוץ, או במסיבות, ג'ק אף אחד לא ישן בשעה הזו.
'לוגן?'
קולו נשמע בלתי מאמין ובצדק, נעלמתי לו בתקופה האחרונה וכמובן שהוא ראה שחטפו אותי אל תוך המכונית השחורה ומאז לא דיברתי איתו על זה.
'היי ג'ק'
השתדלתי שקולי לא יצא רועד וחלש, כל כך התגעגעתי לשמוע אותו, התגעגעתי אליו.
'לוגן! אתה בסדר, תודה לאל שאתה בסדר, חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב! רציתי ללכת למשטרה אבל הם לא נתנו לי, האנשים האלו באו לבית שלי, הם איימו עליי לוגן אני כל כך מצטער!'
המילים יצאו ממנו בלי שליטה ואני רק חייכתי חיוך עצוב ומחיתי דמעה בודדת שנפלה על פניי. בדקות הבאות ניסיתי להסביר לו הכל בלי להזכיר את דמאיין ואת כל הדברים שעשה לי, ניסיתי לגרום לו כמה שיותר להאמין שאני בסדר ושטוב לי, מה שלא היה נכון, אבל לא רציתי שידאג לי, לא רציתי שישאל שאלות או גרוע מכך, ירחם עליי. לאחר שיחה ארוכה של בעיקר ניסיון לחסום את הדמעות מצידי, החלטנו להפגש הלילה, גם אם רק לזמן קצר אחרי שדמאיין יבין שאני לא בחדרי. סיימתי את השחיה איתו וראיתי לפתע הודעה חדשה מתומאס.
לוגן בייבי בבקשה תתן לי לדבר איתך, בבקשה נסיכה שלי אתה החיים שלי אני לא יכול בלעדייך
המילים המזויפות שלו גרמו לי לצחוק במרירות, הוא באמת חושב שאני עד כדי כך טיפש?
אני לא הבייבי שלך יותר, אני לא הנסיכה שלך, תפתח לי את השער, אני לא רוצה לדבר איתך
שלחתי לו ויצאתי מהרכב בשחור, נועל אותו ומתקדם אל השער הגדול של הבית שלו. לא התפלאתי לראות את דמותו מרחוק, מכשיר הטלפון שלו בידיו והוא מחפש אותי בעיניו.
תהיה חזק לוגן
לקחתי נשימה ארוכה והגעתי אליו, הוא הסתכל אליי בצער, יכולתי לראות את הכאב שלו ממטרים, הוא התחיל להתקדם אליי במהירות, סוגר את הפער בינינו אך אני לא יצרתי קשר עיניים איתו, דוחק את ריחו שמילא את אפי והעלה בי יותר מידי זכרונות שהיו יותר מידי כואבים בשבילי. דחפתי את גופו בחוסר רחמים, נכנס בשער ומתקדם אל דלת הכניסה של הבית, מתעלם מקריאותיו מאחוריי.
"בבקשה לוגן רק פאקינג תדבר איתי!|" בשלב זה כבר היינו בתוך החדר שלי כשאני אוסף בתיק גדול את כל הבגדים שלי והחפצים החשובים שלי שנשארו כאן. המשכתי להתעלם ממנו, מנסה לא להסתכל על המיטה הארורה, אותה מיטה שהכילה את המעשים הנבזיים שלו.
"אני מצטער בייבי, אני כל כך פאקינג מצטער, אני צריך אותך, אני צריך אותך בחזרה אני לא יכול בלעדייך." הוא המשיך לעקוב אחריי גם כשנכנסתי לחדר הארונות וניסיתי למצוא בין עומק הבגדים את השקית שתי השקיות השקופות שהחבאתי שם לפניי יותר מחודש." אמרתי לך לא לקרוא לי ככה!" בשלב הזה כבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, לא יכולתי לשמוע את הקול שלו פולט עוד ועוד שקרים כאילו היית בובה שיכל לשחק לה בחוטים כמה שירצה. הזעם מילא את קולי, הבטתי בו בעיניים מלאות שנאה. האיש שפעם אהבתי, הגבר שסמכתי עלי היה עכשיו האויב שלי.
"שמעתי אנשים מדברים לוגן..שמעתי עליכם.." הוא הביט בי במבט כאב, אבל מה עם הכאב שלי? מה יהיה איתו?
"והיית חייב להאמין להם.." נתתי לו מבט מאוכזב, מאוכזב מזה שהרס הכל, שהרס אותנו. "לא יכולת לסמוך עליי.."
כמעט לחשתי את המילים, מביט בו בעיניים שאמרו הרבה בלי מילים. החזקתי את השקיות בידי, מכניס גם אותן אל התיק שלי.
צעדתי קדימה אל יציאה מחדר הארונות, עומד לעזוב את החלל המתוח, לסיים את המציאות שלי איתו, לעוזב את כל הזכרונות שלי איתו מאחור. "לוגן.." יכולתי לשמוע קול רועד מאחוריי, הוא החזיק לפתע בידי וסובב אותי אליו, פנינו יותר מידי קרובות, אפינו נושמים את אותו אוויר חם בנינו. ידיו אחזו בפניי, מצחו צמוד לשלי. יכולתי לשמוע את נשימותיו הכבדות, להרגיש את דמעותיו על לחיי, יכולתי להרגיש את הכאב שלו.
"תגיד לי שזה לא נגמר.." הוא לחש כנגדי באפיסת כוחות, ידיו אוחזות בי כדי שלא אלך. יכולתי להרגיש את הלב שלי פועם בשבילו, ידעתי מה זה לאבד מישהו בגלל הטעויות שלך, ידעתי מה זה להפסיד את הדבר הכי חשוב לך בעולם. אבל זה היה מאוחר מידי בשבילו, מאוחר מידי בשבילנו. הרמתי אליו את עיניי שעמדו לדמוע בדיוק כמו שלו, הנחתי את ידיו על חזהו, בדיוק מעל ליבו. הפגשתי את שפתינו בפעם האחרונה, החייאתי את האהבה בנינו לרגעים בודדים. "להתראות תומאס."
--------------------------------------
דלת המושב נטרקה לאחר שזרקתי את התיק הגדול שלי לתוכה. הדמעות עדיין היו על פניי, יכולתי להרגיש עדיין את גופי מתייפח מעט, לא מאמין שנשארתי לבד, לא מאמין שהכל קורס אל תוך חיי עכשיו. החזקתי את השקיות בידי, טוחב אותן אל הכיס של הג'ינס שלי שכבר הספקתי להחליף את מכנס הפיג'מה בו. על גופי הנחתי ג'קט גדול שרק כשנח עליי הבנתי שהיה של תומאס, יכולתי לזהות את הריח שלו שנתפס בבד העבה והנעים. חייכתי בעצב ונכנסתי אל דלת הנהג, מפעיל בחזרה את הרכב ומתחיל לנסוע לעבר ביתו של ג'ק כמו שקבעתי איתו. התפלאתי שדמאיין עדיין לא קלט שנעלמתי אך גם הודתי על זה, רציתי לחזור לבית מבלי שידע, רציתי לחסוך את העונש שלי, לכן החלטתי שאקצר את הפגישה שלי עם ג'ק, לא רציתי להסתכן. קצת מצחיק אחרי שלקחתי את המפתחות שלו וברחתי באמצע הלילה מהאחוזה. לאחר מספר דקות הגעתי אל חניית הבית שלו, רואה אותו יושב על קצה המדרכה כשסיגריה קבועה נחה בין שפתיו. כשיצאתי מדלת הנהג יכולתי לראות את המבט המופתע שלו, בטח לא הבין איך נהגתי במכונית. אך זה לא נראה שזה הטריד אותו יותר מידי, הוא ברגע אחד לקח את הסיגריה אל ידו וחיבק אותי הכי חזק שרק יכל. יכולתי להרגיש את הדמעות שלי מתחילות לרדת שוב אך הפעם הם היו דמעות של אושר, דמעות של שמחה, לא היה דבר שרציתי יותר מלראות אותו והנה זה קורה עכשיו. "השותף לפשע שלי חזר." הוא חייך מאוזן לאוזן, בדיוק כמוני. צחקתי בשקט וחטפתי את הסיגריה מידו, שואף את העשן אל ראותיי ומתגעגע לניקוטין שמילא את גופי. "פאקינג התגעגעתי לזה בנאדם." אמרתי לאחר כמה שניות ארוכות, שנינו יושבים עכשיו על קצה המדרכה, מעבירים את הסגריה שעמדה להגמר בנינו. שמחתי שלא פתח את הנושא שוב, ידעתי שיכל לקרוא את המחשבות שלי. כל מה שרציתי היה לעשן ולהרגע יחד עם החבר הכי טוב שלי אחרי כל התקופה הארוכה הזו.
"הבאת את מה שאמרתי לך?" הוא שאל אחריי כמה דקות שקטות שבהן אף אחד לא אמר דבר. הנהנתי בחיוך ושלפתי את שני השקיות מכיסי, זורק אחת אליו ואת השנייה פותח בעצמי לא לפניי שכיביתי את הסגריה על אספלט הכביש.
"סוף סוף חרא אמיתי." הוא העלה על פניו חיוך ממזרי והוציא את הג'וינט שכבר היה מוכן. הוא שלף את המצית השחורה והמוכרת שלו ומדליק בשביל שנינו ומפיל את ראשו לאחור לאחר שהעשן נכנס אל גופו.
הירח התנוסס מעלינו, זה היה רק אנחנו והוא בלילה החשוך והקר, רק הוא היה שותף למעשים שלנו ולא אמר דבר, רק העיר במעט את פנינו יחד עם תאורת הרחוב הקלושה. אחרי כמה דקות גם שני הג'וינטים שהחזקנו בידינו נגמרו, שנינו היינו מרחפים לגמרי, יכולית להרגיש את החומר מרגיע אותי לגמרי ולוקח ממני כל דאגה אפשרית שאפשר. אהבתי את השקט שנתן לי אך עדיין לא לקח ממני את השליטה, בשביל זה ג'ק הביא את האלכוהול האהוב עלינו. אך אני לא יכולתי לשתות הייתי חייב לחזור עכשיו אל האחוזה וגם לנהוג.
"מצטער בנאדם אני חייב לחזור." סירבתי לאחר שהגיש לעברי את הבקבוק השקוף אשר היה עשוי זכוכית.
"קדימה לוגן, אני אנהג, את תשתה, אתה צריך את זה." הוא התרומם על רגליו, מושך גם אותי ונכנס אל דלת הנהג.
"נכנסתי אל המושב לידו, לוקח ממנו את בקבוק האלכוהול אבל עדיין מביט בו בפיקפוק. "ממתי אתה נוהג?" שאלתי בחוסר הבנה אך סמכתי עליו, לוגם מין המשקה המשכר ונאנח אחריי שירד בגרוני.
"אתה לא היחיד שנוהג בלי רשיון."
---------------------
לקחתי את רגליי בכבדות במעלה המדרגות, התיק הגדול בידי כשאני מנסה לעשות כמה שפחות רעש בדרך לחדרי. צעדתי בקומה השנייה, מצליח להכנס אל החדר וסוגר מאחוריי את הדלת. את התיק זרקתי בחדר הארונות, אומר לעצמי שאסדר אותו מחר. פשטתי את בגדי ממני ונשארתי בבוקסר בלבד. האלכוהול סיחרר את גופי ויחד עם הג'וינט שעישנו הגוף שלי כמעט עלה בלהבות. זרקתי את עצמי במיטה, מניח את שלושת המפתחות מתחת לכרית ונרדם כמעט תוך שנייה, אך לפתע שמעתי את דלת חדרי החשוך נפתחת, עיניי שהיו חצי פתוחות יכלו לראות את דמותו של דמאיין עומד בפתח החדר. גופי היה שרוע על המיטה ככה שידיי ורגליי פרוסות ברוחב על המיטה.
"בייבי.." הוא לחש, אך אני לא עניתי, עייף מידי. "לילה טוב אהבה שלי." הוא לחש פעם אחת נוספת וסגר את הדלת בשקט אחריו. ואני תוך כמה שניות מרגיש את החושך כבר לוקח אותי אליו אל תוך שינה עמוקה.
---------------------------------
בבוקר שלמחרת לא יכולתי להתעלם מכאב הראש הנוראי שתקף אותי, התחלתי להזכר בכל ארועי אמש, היציאה מהאחוזה, המפגש עם תומאס וג'ק ולאחר מכן החזרה לבית, נזכרתי איך דמאיין נכנס לחדרי בדיוק שניה אחרי שנפלתי אל המיטה, כמעט תופס אותי.
הקמתי את עצמי מהמיטה, טוב, לפחות ניסיתי, ברגע שרגליי פגעו בקרקע גופי איבד את שיווי משקלו ונפלתי לשבת בחזרה אל המיטה. ראיתי את הבגדים שזרוקים על רצפת החדר ולקחתי משם את מכשיר הטלפון שלי, רואה שהשעה כבר 12 בצהריים ושהסוללה כבר עומדת להגמר. שמתי את הטלפון במטען והתכוונתי לקום שנית אך הדלת נפתחה בלי התראה, מבעדה עומד דמאיין שעמד זקוף, הופעתו מסודרת ונקייה. מה שאני בטוח שאי אפשר להגיד עליי, עיניי כנראה היו אדומות ושיערי פרוע לגמרי.
"תראו מי התעורר." קולו נשמע, אדיש כרגיל וצרוד. הוא התקדם אל המיטה שבה ישבתי, חיוך קטן עולה על פניו כשהתכופף אל ברכיו מולי על הרצפה. ידיו הונחו על רגליי ועיניו הביטו בי מלמטה. "הכל בסדר נסיכה?" הוא הביא בי עכשיו בפרצוף חושד, בוחן את המראה שלי ולאחר מכן את הבגדים שעל הרצפה. הוא התרומם מעט, פניו התקרבו אל שלי וחשבתי שעמד לנשק אותי, שפתיו היו עכשיו כמילמטרים בודדים משלי ואני בלי להרגיש באתי להצמיד אותם אך הוא הלך אחורה, מתרחק ממני. ידו עלתה אל צווארי, מזיזה את ראשי, עיניו בוחנות כל סנטימטר בפניי.
"מישהו כאן פשוט לא מפסיק להכנס לצרות."