היי אהובים!
למי שדילג על ה18+ כפי שהצעתי למי שלא מתאים, אז רובין ומייקל סוף שכבו. ורובין נזכר בפעם הראשונה שלו בה הוא שכב עם אדם זר שלאחר מכן הזמין לו מונית.
בתמונה זה כביכול שון, רק שלשון יש עיניים כחולות, ושיער הרבה יותר בהיר, ממש מקווה ללמוד איך לסדר בפוטושופ או לשכנע מישהי לצייר לי אותו 👀 אבל היא כבר ציירה לי את מייקרובי אז לא נציק לה.
מי שמסיים את הפרק הזה קרא 217 עמודי וורד (בגודל של ספר 438)
מקווה שתאהבו את הפרק ואם אהבתם הכוכב כרגיל מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים.
אוהבת המון
Shiny 🧡
________________________________
מייקל זרק את הקונדום ושב להקיף את גופו הערום של רובין בידיו החסונות. הדבר האחרון שעניין אותו באותו הרגע זה ששניהם דביקים מזרע וזיעה, למעשה הוא אהב את המחשבה על כך שהלכלוך לא משנה כל עוד הם יחד. הוא לא רצה להתנתק ממנו, הוא לא רצה להביא מגבונים ולנקות את הזירה. הוא הרגיש נפלא פיזית ונפשית.
"אני לא מאמין." הוא מלמל בחוסר אמונה. לא משנה כמה פעמים הוא צבט את עצמו -גם תוך כדי האקט- הוא לא הצליח להאמין שהוא לא חולם, שהוא באמת היה בתוך רובין לאחר כמות הפעמים שחלם ואיחל לרגע הזה. הוא הסתכל על רובין ונזכר שזאת הייתה הפעם הראשונה שלו בסקס מבלי משקפי האלכוהול והחל לחשוש שאולי הוא לא אהב את זה ככה. "זה היה לך טוב?" הוא שאל בחצי חשש.
"כן אידיוט." השיב באופן מנומנם ובכך גרם לחיוך להתפרש על שפתיו של מייקל.
"אני עייף." רובין מלמל. מייקל הסתכל עליו והרגיש את הלב שלו מאיץ את קצבו. הוא חשב שרובין מקסים כשהוא לא מצליח להחזיק את עפעפיו למעלה, הפנים שלו היו כנות ובלי המסכות הקבועות שלו.
"אני אלך להביא מגבונים כדי שלא נרדם מלוכלכים לגמרי." מייקל לחש וקם מהמיטה. הוא לא רצה לקום מהמיטה והתרחק מרובין אבל ידע שהוא צריך להתחשב גם בניקיון שלו.
כשהוא חזר הוא מצא את רובין הישן. "עד כדי כך התשתי אותך יפה שלי?" מייקל לחש לעצמו בחיוך. הוא החל לנקות את הזירה: הוא ניגב את רובין בעדינות תוך שהוא מוודא שהוא לא מתעורר, ניגב חלקים מעטים במיטה שהצליחו להתלכלך ולבסוף ניקה את עצמו. הוא זרק את המגבונים לפח ושב חזרה למיטה.
הוא שב לעטוף את רובין בין ידיו והקשיב לנשימותיו העמוקות. "אני אעשה אותך מאושר רובין." לחש. הוא ליטף את תלתליו בעדינות וחייך לעצמו. "אתה כל כך שונא את השיער שלך, אבל זה אחד הדברים הכי יפים בך אידיוט." בעל נקודת החן המשיך לדבר לעצמו עד שהצטרף אליו לארץ החלומות.
___
השמש חדרה לעיניי והפריעה לי להמשיך לישון. פקחתי את עיניי באיטיות והרגשתי כאב בחלק התחתון והאחורי של הגוף שלי. בניגוד לפעם האחרונה בה התעוררתי עם הכאב הזה הרגשתי טוב עם עצמי ובלי ידיעה שאני צריך להתכונן לקראת "צעדת הבושה". לראשונה מאז שהתחלתי להיות פעיל מינית את הכאב האחורי לא ליווה ההנגאובר.
ניסיתי להימתח אך קיבלתי מהר מאוד תזכורות לכך שכשאני ישן עם מייקל -חובב הכירבולים הלאומי- אני לא יכול לבצע את הפעולה הפשוטה הזאת. ניסיתי להשתחל בזהירות מבין ידיו מבלי להעיר אותו. הרגשתי מסריח, כל כך רציתי להתקלח, אבל הוא כמובן לא נתן לי.
"נו מייקל..." התחננתי. "אני ממש רוצה ללכת לשירותים ולהתקלח." התאוננתי בעודי מנסה להתחמק מהזרועות החסונות והמוחצות. הוא פלט צליל מחאה מתוך שינה. "בבקשה מייקי." המשכתי להתחנן.
העיניים שלו החלו להיפקח באיטיות לכדי חריצים קטנים שחשפו מעט את ירוק הזית של עיניו. "אבל אני לא רוצה להתעורר." אמר כילד קטן והידק את האחיזה שלו סביבי לוחץ לי על שלפוחית השתן שהתעוררה לחיים.
"אוי תתבגר." רטנתי והמשכתי להיאבק. "אני ממש חייב לשירותים." הוא חייך חיוך זדוני והידק את אחיזתו עלי. "אתה מנסה למחוץ אותי למוות?" שאלתי.
הוא גיחך. "אולי קצת." אמר בטון ילדותי.
"אתה פשוט אלמנה שחורה. מזיין ורוצח". התרגזתי. "אם לא תשחרר אני אשתין עליך. אני לא חושב שזה הקינק שלך." הוא סוף סוף שחרר את האחיזה שלו ממני תוך גיחוך והסתובבות על צידו האחר.
"לך, תשתין, תתקלח ותשאיר אותי פה. לבד. בחושך." אמר בילדותיות דרמטית.
גלגלתי את עיניי. "אתה יכול להתקלח איתי ולהמשיך את מה שעשינו אתמול בלילה." הצעתי בגיחוך. לא הייתי מוכן למהירות בה הוא קם, שלף קונדום מהמגירה ויצא מהחדר.
עמדתי מופתע ובהיתי בו.
"נו? למה אתה מחכה?" שאל בכנות מוחלטת ונופף בריבוע שבידו לאחר ששם לב שלא התקדמתי אחריו. "אין לך פיפי או משהו כזה?"
"לא... לא ידעתי שככה צריך להעיר אותך." אמרתי עדיין נדהם לחלוטין, אפילו לא כעסתי זה היה פשוט מדהים.
"הו בייב, חיכיתי יותר מידי זמן לרגע הזה." הוא אמר בחיוך ועיניי הזית שלו נצצו. "אני הולך לקפוץ על כל הזדמנות שמוצעת לי מכיוונך."
גיחכתי והוא משך אותי מהיד למקלחת בה המשכנו מאיפה שעצרנו בלילה הקודם.
עד אותו בוקר לא חוויתי מה שנקרא סקס בוקר, תמיד הייתי פיקח מידי בשבילו והוא התגלה כתחושה חדשה ומדהימה שהתאהבתי בה ברגע. לשמחתי לא הייתי צריך לעבוד באותו היום כי לא הייתי מצליח לצאת מהבית. הידיים שלי לא הרפו מגופו של מייקל וכך היה גם מכיוונו.
למרות שחשבתי שהצורך של להישאר צמודים אחד לשני ייחלש אחרי אותו היום טעיתי ובגדול. במשך שבועיים וחצי ייצרנו לעצמנו טקס שהתקבל במהירות ובהסכמה בין שנינו. הייתי מסיים את יום העבודה, מייקל היה ממתין לי בחוץ ולוקח אותי לאחר שהוא אומר שלום חפוז לברוק, מסיע אותנו אלי והיינו מזדיינים, אוכלים ולפעמים הוא היה נשאר לישון אצלי.
הרגשתי כאילו היינו זוג ארנבים שלא מצליחים להתנתק לרגע.
___
היה זה יום חמישי כשקיבלתי הודעה בזמן העבודה, ידעתי שזאת הודעה ממייקל כי שמתי לו צלצול מותאם. למזלי לא הייתי באמצע שיחה עם לקוח כך שהיא לא הוציאה אותי מריכוז. הצצתי לצדדים כדי לבדוק שהאחראי משמרת שלי לא מסתכל לכיוון, הוא שנא שאנחנו מתעסקים בפלאפון בזמן העבודה ולא שינה לנו אם לא היינו בשיחה באותו הרגע או אם רק בדקנו את הזמן בשעון.
פתחתי את ההודעה מ'החש שלי': 'בייב, אכפת לך אם נהיה הסופ"ש הזה אצלי?' הוא שאל.
'לא, מה שאתה רוצה.' השבתי לו. לא הבנתי את פשר השאלה שלו, אומנם מאז הלילה הראשון לא הייתי אצלו שוב אבל לא הראיתי רתיעה כלשהי מהדירה שלו.
'הו נהדר! פשוט לאחרונה בקושי הייתי בבית כי אני בא אליך כבר כמעט שבועיים וחצי. לא שאני מתלונן חלילה(!) וגם לפני זה בקושי הייתי. חוץ מזה... השותפה שלי רותחת מכעס עלי שאנחנו ביחד כמעט ארבעה חודשים והיא אף פעם לא פגשה אותך.'
רק אחרי שסיימתי לקרוא את ההודעה שלו הבנתי מה הייתה הבעיה שבגללה הוא בדק. הוא פגש את ברוק ואני לא פגשתי את חברה שלו. למעשה חוץ מלוקאס לא פגשתי עוד חברים שלו והשותפה בטח רצתה לבדוק אותי. אז נזכרתי שאותה שותפה היא אקסית שלו, נשכתי את השפה התחתונה שלי ובלעתי את הרוק שלי בקול.
'לא שמתי לב שלא פגשתי אותה אף פעם.' השבתי למייקל.
'נהדר! אני אאסוף אותך, נכין לך תיק לסופ"ש ואז נלך לדירה שלי.' הוא כתב בליווי אימוג'י מחייך. שלחתי לו בחזרה אותו אימוג'י.
בדיוק נכנסה שיחה למוקד. במהלך השיחה לא הייתי כל כך מרוכז והשבתי ללקוח את התשובות האוטומטיות. התחלתי להיכנס לפאניקה קטנה מהמחשבה על המפגש עם השותפה-אקסית של מייקל. במהלך תקופת הזוגיות שלי עם מייקל הבנתי משהו שידעתי על עצמי מעט בתת מודע: יכולתי להיות אדם די חברותי כשהרגשתי נינוח, במצב רוח טוב וכשלא דובר באנשים חדשים. אבל -וזה היה אבל גדול- החרדה החברתית שלי הייתה קיימת ובועטת. זאת הייתה הסיבה שאהבתי את ההשפעה של האלכוהול, האלכוהול היה מנטרל ומערפל לי את החרדה ועוזר לי להוציא את מי שהייתי רוצה להיות באמת ולא הרשתי לעצמי.
רגע לאחר שניתקתי, הטלפון שלי הודיע על הודעה חדשה. הצצתי וראיתי את שמו של לוקאס מופיע על המסך. חייכתי לעצמי חיוך קטן, הייתי חייב שמישהו ירגיע אותי והוא הגיע בול בזמן.
כן, אני יודע שזה נשמע מופרח אבל אכן חייכתי בגלל לוקאס והסיבה לכך בקצרה הייתה מייקל.
כן, הייתה את הנקמה שלפיה הייתי צריך להתחבר ללוקאס כדי לממש אותה. אבל עמוק בפנים, בחלק הכי חשוך ומודחק בראש ובלב שלי חיבבתי את מייקל, באמת שחיבבתי אותו. הבנתי שזה לא היה בגלל הסקס ולא בגלל רגשות העבר שלי. חיבבתי את מייקל של ההווה. כל זמן בו לא חשבתי על מה שהוא עשה לשון, לי ובטח לעוד אנשים הוא הצליח למלא מקום מאוד גדול בראש שלי.
בגלל שהיה לי כל כך אכפת ממייקל רציתי שהוא יהיה מאושר ומרוצה, וגיליתי שאחד הדברים שעשו אותו מרוצה היה לראות אותי ואת לוקאס מסתדרים. כמובן שהוא לא ידע על כך שלוקאס הציע לי את עצמו מספר פעמים בעבר. יכולתי להבין מאיפה הרצון הזה הגיע באופן ברור. לוקאס כנראה היה החבר הכי טוב שלו, גם אם שנאתי להכיר בכך, בדיוק כמו שרציתי שמייקל יסתדר עם ברוק שכנראה הייתה החברה האמיתית הראשונה שלי הוא רצה שאני אסתדר עם שלו.
אחרי תקופה בה התחבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות בנוגע אליו החלטתי. אם התחברות עם לוקאס עושה את מייקל מרוצה ולוקאס באמת הציע דף חדש אני מוכן לתת לזה צ'אנס. מהצד השני אם אני ממשיך בנקמה לוקאס אמור להיות חלק ממנה. זאת אומרת לא אם... אני ממשיך בנקמה. הרי זאת הסיבה היחידה שאני במצב הזה אחרי הכל, לא?
גיליתי די במהרה שלוקאס לא היה האדם הרע שתמיד חשבתי שהוא – מסתבר שאנשים משתנים. הוא היה איש שיחה מעניין: הוא התעניין בסרטים שונים שאהבתי, אהב תאטרון ואפילו חלקנו את האהבתנו לאותו הסופר. חוץ מזה הוא היה גם אכפתי וידע להעניק עצות נפלאות, כך שמצאתי את עצמי לא פעם כותב לו בנוגע לבעיות שונות והתלבטויות יומיומיות שלי. בסופו של דבר אני אהיה שקרן אם אני אגיד שלא נהניתי מתשומת הלב שלא הייתי רגיל אליה.
בכל אופן, פתחתי את ההודעה. ראיתי תמונה של צילום מסך של אישור רכישה של זוג כרטיסי VIP לסרט החדש של הג'וקר.
'שוויצר.' השבתי לו בקצרה.
הוא שלח לי אימוג'י צוחק. 'מה? אתה רוצה לראות את הסרט?' הוא שאל. יכולתי לשמוע את הטון המתגרה שלו בראשי וגלגלתי את עיניי.
במזל קלטתי את האחראי מסתכל לכיווני, הסתרתי את הפלאפון והעמדתי פנים שאני מתעסק במחשב. כשראיתי שהוא מסובב את ראשו חזרתי לשיחה. 'מה אתה חושב?! זה סרט של הג'וקר ובVIP!' כתבתי. 'חוץ מזה שאיכשהו הוא הצליח לעבור במכירות את דדפול! אני חייב לשפוט אותו!'
'אתה יודע שבאותו היום של הסרט מייקל טס למיאמי?' שאל.
הסתכלתי על התאריך ונאנחתי לעצמי בעצב. למייקל הייתה נסיעת עסקים או משהו כזה, התזכורת שאני עומד לבלות כמה ימים בלי החש בעל השבץ המוחי שלי העציבה אותי. 'כן'. השבתי והוספתי אימוג'י עצוב.
הוא לא השיב וחזרתי לעבודה.
אחרי שסיימתי שתי שיחות עם לקוחות שלקחו קרוב לשלוש רבעי שעה ביחד ראיתי שהוא כתב לי הודעה בחזרה: 'סליחה שלקח לי זמן הייתה לי ישיבה.' הוא התנצל. 'בכל מקרה חשבתי שאולי כדי שלא תהיה בודד אני אקנה את הכרטיסים לשנינו.' חיוך ענק נפרש על שפתיי. 'בתור ידידים כמובן.' הוא הוסיף בליווי אימוג'י צוחק.
'אני אשמח!' כתבתי לו במהירות והייתי כנה לחלוטין.
הפעם היה תורי להעלם כאשר נכנסה שיחה למוקד. למזלי השיחה הייתה יחסית קצרה, כשבע דקות, כך שיכולתי לחזור במהירות למה שרציתי לשאול את לוקאס באמת. 'תגיד... השותפה של מייקל... מה אתה יכול לספר לי עליה?' שאלתי. קיוויתי שהוא יוכל להרגיע לי טיפה את החרדה החברתית שבעטה בבטני והצליחה להירגע מעט כשהתכתבתי איתו.
'השותפה של מייקל? כאילו השותפה שלו לדירה?' הוא שאל.
'כן.' השבתי בקצרה.
'אממ... היא בסדר כזה. מבשלת ממש טוב, סוג של נחמדה נראית טוב. לפעמים היא מביאה את אחיינית שלה לדירה שזה מרגיז.' הוא כתב.
בלעתי את הרוק שלי כשהבנתי שנוספת ילדה לעסקה הזאת.
'היא אקסית שלו, נכון?' כתבתי במהירות.
קיבלתי בתגובה מספר שורות של אימוג'ים צוחקים. 'מזה אתה לחוץ?' הוא שאל. הוא לא חיכה לתשובה שלי וישר הוסיף; 'כשאמרתי לך שמייקל לא יודע להיות במערכת יחסים ואף פעם לא היה באחת רצינית התכוונתי לזה באמת. הם סתם חברים ממש טובים, היא האחרונה שאתה צריך לחשוש שהיא תנסה לקחת אותו ממך. לא אומר שאין אחרים ששמו או ישימו עליו עין, אבל היא האחרונה.'
הנהנתי לעצמי. לא אהבתי לקרוא על כך שאחרים יתעניינו בבן הזוג שלי אבל ידעתי שזה הגיוני. מייקל היה יפיפה עם השיער הכסוף שלו שהיה כמו כתר שקישט את ראשו, העיניים בצבע הירוק זית שתמיד קרנו, החיוך הממיס והמדבק וכמובן שנקודת החן שתמיד הטריפה אותי. כשהלכנו ברחוב יכולתי לראות גברים ונשים מסובבים אחריו את הראש. מצד אחד זה היה מרגיז, אבל בו זמנית זאת הייתה טפיחת אגו נפלאה.
"אתה בא?" שמעתי לפתע את קולה של ברוק ליידי. הרמתי את הראש ועיניי הירקרקות פגשו את החומות שלה. ניסיתי לאמוד על אורך הזמן בו היא עמדה לידי, לא שמתי לב לצעדים שלה בכלל. "יש לך מזל שלא היית באמצע המשמרת ושאני לא מר בלי פלאפונים." היא גיחכה וחשפה את גומות החן שלה.
"חה." פלטתי בציניות ונעמדתי. "קדימה אוכל." לקחתי את התיק שלי עם קופסת האוכל שמייקל דאג להכין לי מטובו בערב הקודם.
"אז למה היית כל כך עסוק בפלאפון שלך?" ברוק שאלה כשהגענו למקום הקבוע שלנו.
"לוקאס כתב לי." השבתי ואז גלגלתי את עיניי. "שני אלו שוכחים שעובדים פשוטים, את יודעת כאלו שהם לא סמנכ"לים או עובדים בחברה המצליחה של ההורים שלהם, חיים לפי הפסקות קבועות ולא חיים בין פגישה לפגישה." היא צחקקה.
"זה לא מצחיק! אני נשבע לך זה מוגזם. שלשום הייתי אצל לוקאס במשרד והאידיוט העיף מטוסי נייר משעמום!" אמרתי ברוגז. "לא ידעתי אפילו איך להגיב לו הייתי פשוט נדהם."
היא צחקה שוב. "באמת לא אמרת לי איך הייתה ארוחת הערב איתו." ציינה.
"לא כזאת ארוחת ערב, אכלנו במשרד שלו, מייקל בא אחר כך, הם דיברו על איזה משהו." משכתי בכתפיים שלי. "לא הקשבתי כי מייקל הביא לי קומיקס של דדפול להעסיק בו את עצמי." חייכתי לעצמי מהמחשבה על דדפול.
"לפעמים אתה כזה ילד קטן." היא השיבה בחיוך.
"אוי שתקי." רטנתי ולקחתי ביס מהסנדוויץ' שלי. "השיחות שלהם על העסקים שלהם או על העבר שלהם זה הדבר הכי משעמם ומרגיז שיש."
היא משכה בכתפייה, ושתקה לרגע ממושך. "לפחות החלק של לוקאס בתוכנית שלנו מתקדם." היא ציינה.
הפעם היה תורי לשתוק, נשכתי את שפתי התחתונה, מידי פעם שכחתי שכל החברות שלי עם לוקאס והזוגיות שלי עם מייקל היא חלק מתוכנית הנקמה. "כן." השבתי בשקט והמשכתי לאכול.
היא הסתכלה עלי זמן ממושך כאילו היא מנסה ללמוד את הפנים שלי כדי לצייר קלסתרון. "אז לנושא קצת אחר." ברוק מלמלה. "אתה הפסקת לצלוע ביומיים שלוש האחרונים." היא ציינה בגיחוך. "הישבן שלך התרגל או שלא קיבלת?"
נהייתי סמוק. "אל תחשבי שפספסתי את הצליעות שלך!" קראתי מהר בשביל להתגונן.
"אני לעומתך, לא מתביישת בהן." היא צחקה. "כריס מדהים."
"נו תן קצת פרטים. אני רואה אותך צולע שבועיים וחצי ואפילו פרט מלוכלך אחד לא קיבלתי." היא גערה בי. "אפילו לא כשסוף סוף שכבתם. אני לא חברה שלך יותר? לא מגיע לי לשפוך איתך תה כמו שצריך?"
"מ-מגיע לך." גמגמתי במבוכה.
"אז... איפה עשיתם את זה? כמה פעמים? השתמשתם בחפצים מעניינים?" קברתי את ראשי בין ידיי שהיו משולבות על השולחן והרגשתי שפניי רותחות. היא גיחכה לרגע ואז שתקה. "זה היה טוב?" שאלה ברצינות.
נאנחתי. הרמתי את הראש והסתכלתי ישירות בעיניה החומות והדואגות. "יותר מידי טוב." השבתי בכנות. "הוא גורם לי להרגיש דברים שאף פעם לא הרגשתי." העיניים שלי היו על ברוק אך לא הייתי מפוקס עליה כשאמרתי את זה. המבט שלי התפקס אליה בחזרה, היה לה משהו משונה בעיניים, השתעלתי במבוכה. "א-את יודעת, מבחינת סקס בלבד." גמגמתי מעט ושבתי לאכול.
"מה דעתך היום על לוקאס?" היא שאלה. היא ידעה על המערכת היחסים שלי עם הגבר שבעבר היה מציק לי אך פתח איתי דף חדש והפך להיות ידיד טוב בזמן קצר. "הוא חבר די טוב." אמרתי בכנות והשפלתי את המבט שלי. "מאז שהוא וויתר על לפלרטט איתי כיף איתו. הוא היה ממש מציק בהתחלה עם ההודעות המטרידות שהוא היה שולח לי." עיקמתי את האף שלי. "אבל זה כאילו הוא השתנה לחלוטין והוא כבר לא מעוניין בי."
ברוק צחקקה וליטפה את ראשי. "אתה מקסים רובי." היא השיבה.
___
היא ישבה עם חברה הטוב במקום הרגיל שלהם כמו תמיד. מרגע לרגע במהלך השיחה היא הבינה שהיא צדקה, מה שרובין חשש שיקרה אכן קרה והוא מתאהב במייקל. זה כבר עבר את רמת המשיכה או החיבה, העיניים שלו הביעו אהבה מובהקת.
היא לא רצתה שהוא יהיה מאוהב בו, היו לה לכך שתי סיבות מוצדקות:
מייקל פגע ברובין ובשון, אלו היחידים שהיא ידעה עליהם בכל אופן. היא הייתה בטוחה שאם מייקל באמת מחפש אנשים פגיעים שיספקו לו "פרויקט" הוא פגע בעוד אנשים. היא חששה מה יקרה אם רובין יספר למייקל מי הוא ומייקל יתהפך לחלוטין ויעזוב אותו כבעבר.
אבל מהצד השני היא הספיקה טיפה להכיר את הגבר שהיה במחשבותיו של חבריה הטובים. הוא אכן היה כריזמטי והיה מסוגל לכבוש כל מי שרצה. אך הוא היה אדיב, היה לו אכפת מרובין נראה שהוא יהיה מוכן לעשות הכל בשבילו. אבל היא לא הייתה בטוחה אם זה חלק מהמשחק שלו.
אבל כל עוד רובין לא היה מוכן להודות בפני עצמו שהוא מתאהב לא הייתה לה שום כוונה להגיד שום דבר. היא כבר החליטה, רובין צריך להבין את זה לבדו ללא שום עזרה חיצונית.
"אני בסוף השבוע הזה הולך לישון אצל מייקל." רובין אמר בחשש.
"למה הקול שלך רועד?" ברוק שאלה בגיחוך. "כבר שכבת איתו שם בפעם הראשונה."
השחרחר נאנח. "כן, הזדיינו שם. אבל השותפה שלו לא הייתה ועכשיו אני הולך לפגוש אותה. זה כמעט כמו להכיר את ההורים של החבר וגם אדם חדש וזה מלחיץ פעמיים."
ברוק שתקה לרגע. היא הבינה משהו חשוב: זה לא חלק ממשחק בשביל מייקל, הוא לקח את רובין ברצינות. היא חייכה לגבר שמולה. "אל תדאג, זה קטן עליך. אם זה לא יעשה לך טוב פשוט תחזור הביתה, הוא לא יכעס עליך בגלל זה. אני בטוחה שאפילו הוא יהיה האחד שיציע להחזיר אותך." רובין חייך אליה בתודה.
"ולעניין אחר כי תורי לשפוך קצת תה." המתולתלת הכריזה בחיוך. "כריס אמר לי אתמול שהוא מתאהב בי." סומק החל להופיע על עורה הכהה ועיניה החומות נצצו.
רובין חייך אליה בחזרה. "זה נפלא! מה אמרת לו?" הוא שאל בהתעניינות אמיתית.
"שגם אני!" היא השיבה בטון של ברור מאליו. "אני לא יכולה להגיד לו שאני כבר מאוהבת בו כמו נערה בת חמש עשרה." היא השיבה.
רובין עבר לשבת לצד חברתו הטובה ביותר וחיבק את מותנה. "אני באמת שמח בשבילך." הוא אמר בכנות.
בורק הסתכלה עליו בחיוך. בכל תקופת ההכרות שלהם היא לא ראתה את רובין כל כך מאושר.
קדימה רובין, תמהר ותבין שאתה מאוהב במייקל ושאתה לא רוצה את תוכנית הנקמה זאת. אתה חייב להבין את זה לבד. היא חשבה בזמן שהסתכלה בעיניו המאושרות.
___
סוף יום העבודה הגיע. בתקופה האחרונה השיחות היו קצת יותר נעימות אבל מחסור אור הזרקורים של מייקל ניכר לצד שאר העובדים. למרות זאת היום לא היה כל כך נוראי, אולי כי קיבלתי בו הרבה חדשות טובות.
עזבתי את המשרדים לבדי לאחר שנפרדתי לשלום מברוק שנשארה לשעות נוספות. הזמנתי את המעלית ולאחר שנכנסתי לתוכה שרקתי לעצמי בשמחה ובעליזות. יצאתי מהבניין וראיתי את מייקל שעון על האופנוע שלו וסיגריה דחוסה בין שפתיו. עיקמתי את האף לרגע, אומנם אהבתי את ריח הסיגריות כשהוא התערב עם הבושם של מייקל -זה היה הריח האופייני של מייקל אחרי הכל- אבל שנאתי את טעם הנשיקות שלו לאחר שהוא עישן. למרות הסלידה מהטעם לא יכולתי לוותר על השפתיים שלו.
"היי פוץ." בירכתי אותו כמו תמיד כשהגעתי אליו.
"היי בייב." הוא בירך אותי ונשק לשפתיי בקלילות. אף פעם לא סיפרתי לו שאני לא אוהב את הטעם, ידעתי שהוא מכור למקלות הניקוטין שלו ולא יהיה טעם לדבר איתו על זה. הוא זרק את הסיגריה שלו למדרכה ומעך אותה עם הנעל שלו.
"פח." פקדתי לאחר שהוא כיבה את מפגע הבטיחות. הוא גלגל את עיניו, הרים אותה והשליך אותה לפח האשפה הסמוך. "ילד טוב." אמרתי בשעשוע ופרעתי את שיערותיו.
"קדימה תעלה." הוא אמר והושיט את היד לאופנוע כדי לקחת את הקסדה. הוא הושיט לי את הקסדה החדשה שלי שבחרתי כמה ימים קודם לכן. הראש שלי חזר טיפה למציאות והזכיר לי מה עתיד להיות, כל החששות שלי חזרו בן רגע. בלעתי את הרוק שלי בשקט ולקחתי את הקסדה מידיו. הוא מיקם על ראשו את הקסדה שלו בזמן ששמתי את שלי, עלינו על האופנוע והוא התחיל לנסוע.
הידקתי חזק את ידיי סביבו עוד בתחילת הנסיעה.
"בייב, הכל טוב?" הוא שאל באמצע הנסיעה. "אתה מחבק אותי יותר חזק מבדרך כלל. לא שאני מתלונן כמובן." הוא גיחך.
"זה שום דבר." שיקרתי ועצמתי את עיניי. הוא כנראה הבין שאני לא רוצה לדבר כי הוא חזר לשתוק.
הגענו לבניין שלי. הוא עצר את האופנוע במקום הקבוע ועלינו למעלה מבלי להחליף מילה. לאחר שנכנסנו לדירה הוא תפס בעדינות בכתף שלי כדי לעצור אותי מללכת לחדר. הסתובבתי אליו. "משהו עובר עליך, יפה שלי." הוא ציין את המובן מאליו למרות שהכחשתי אותו.
נאנחתי. "אני ממש לחוץ מהפגישה עם השותפה שלך." התוודיתי לאחר התלבטות ביני לבין עצמי.
הוא הנהן בהבנה. "אל תהיה. מייגן אישה טובה ונחמדה. היא יודעת כמה אתה חשוב לי, שמעה עליך רק דברים טובים והיא מחכה לפגוש אותך."
הנחתי את מצחי על כתפו בתסכול. "עכשיו עשית את זה יותר גרוע." התבכיינתי.
"מה, למה?" הוא שאל בדאגה.
הרמתי את עיניי לעיני הזית הירוקות והדואגות שלו. "כי עכשיו אני צריך לעמוד בציפיות שהעמדתם לי."
הוא צחק. "בבקשה תירגע. הכל יהיה טוב, אני מבטיח." הוא ניסה לעודד אותי וליטף את הגב שלי בליטופים מעגליים.
"אני יכול לשתות לפני זה?" שאלתי חצי בגיחוך וחצי ברצינות.
"ממש לא. אתה יודע מה הכלל."
גלגלתי את עיניי. "כן, כן. לשתות רק אם טעים לי ולחץ זאת לא סיבה." צוטטתי אותו בתסכול.
"ילד טוב." הוא אמר ופרע את תלתליי בדומה לדרך בה פרעתי את שיערותיו במגרש החניה שליד המשרדים. "עכשיו בוא." הוא משך אותי לחדר ועזר לי לארוז את התיק שלי.
הכנסתי את פיג'מת הספיידיפול שלי לתיק שמייקל הוריד לי מהמדף העליון בארון ונאנחתי. "חרדות חברתיות זה לא קל, אתה יודע." אמרתי לא באמת יודע עם מי מאיתנו אני באמת מדבר. "אני יכול להיות אדם ממש חברותי כשאני במצב רוח וכשאני לא לחוץ." הוספתי בגיחוך. זה לא היה שקר ובתקופה האחרונה גיליתי כמה זה נכון. לראשונה אחרי הרבה זמן הייתי מוצף באושר פנימי ונינוח ולא הייתי חוסך חיבוקים מאף אחד: הייתי מחבק את ברוק בכל הזדמנות שהייתה לי במוקד, משון כמעט ולא שחררתי כשביקרתי אותו במכון שיקום והתחלתי גם קצת פחות להתבייש לחבק את מייקל גם בפומבי.
"אני מאמין לך." בן הזוג שלי השיב באמונה שלמה בי והכניס את שאר הבגדים שלי שהמתינו על המיטה.
"דדפול יודע כמה אני מנסה לדבר עם אנשים, כמה אני מכריח את עצמי כל יום לצאת מהבית, כמה אני רוצה לפתח ביטחון עצמי ולא להיות אדם סגור. אבל זה כל כך קשה." הכנסתי את מברשת השיניים, הדיאודורנט והבושם שלי לתיק.
"אל תדאג בייב." כסוף השיער השיב לי בחיוך. "כל דבר בזמנו." הוא רכס את התיק המוכן שלי לסוף השבוע אצלו והצמיד אותי אליו. "מה אתה אומר שאני טיפה הרגיע אותך ככה שתוכל לצאת מפה עם חיוך?" הוא לחש באוזני בטון מפתה. הטון עשה את שלו במהירות. נשכתי את השפה התחתונה שלי. הוא העיף מבט לחלק העליון של המכנס שלי וגיחך באופן מרוצה. "אני מבין שזה כן." הוא משך את מכנסיי ותחתוניי מטה, דחף אותי לשבת על המיטה, מיקם את עצמו בין רגליי על ברכיו והרגיע אותי באופן בו רק הוא יכל להרגיע.
___
אחרי ש- נרגעתי לקחנו את הדברים שלי, ירדנו חזרה לאופנוע שלו ונסענו אליו.
כשירדנו מהאופנוע נזכרתי באופן מעומם ביום בו הגענו לבניין עם המונית. גיחכתי לעצמי כשנזכרתי איך יום אחרי זה הוא הקניט אותי בדרך לרכב שאני 'מר הגיינת פה' ואני לא חשבת שאני אראה אותו שוב.
"אתה גם נזכר באותו היום, נכון?" מייקל אמר בחיוך לאחר שהוריד את הקסדה מראשו. הנהנתי במבוכה קלה. "היית מאמין שנגיע לפה ביחד כמעט ארבעה חודשיים אחרי זה כשאנחנו זוג?" הוא שאל בכנות עם מבט חולמני בעיניו. נדתי בראשי לשלילה.
הוא חייך חיוך אמיתי שגרם לפרפרים להסתחרר לי בבטן וליצור בה מערבולות קטנות. בהיתי בו זמן ממושך. "אתה יפה." פלטתי בטעות בקול את מה שנועד להיאמר בליבי בלבד.
"אתה יותר, הרבה יותר." השיב. "גם מבפנים וגם מבחוץ." הדגיש.
"הגזמת..." מלמלתי תוך שאני חושב על תוכנית הנקמה המזעזעת שעדיין זרמתי איתה למרות שלא הייתי מעוניין בה מההתחלה.
"ממש לא. אתה אדם כל כך טוב, ואני..." הוא נאנח והשתתק לרגע. תהיתי לעצמי לרגע אם הוא מתחרט על כל הדברים שהוא עשה, אם יכול להיות שמייקל גומז משתנה אל מול עיניי. "טוב, קדימה." הוא תפס את כף ידי ותלה את תיק השינה שלי על כתפו. "בטח מחכה לנו אוכל חם וטעים." הוא שינה נושא בשמחה ומשך אותי אחריו לתוך הבניין.
נכנסנו לדירה עליה נתלה השלט 'כאן גרים בכיף M&M' ומסביב צוירו דמויות M&M. הדבר הראשון שהבחנתי בו בדירה היה ריח טוב של מאכל כלשהו שגרם לפה שלי להתמלא תוך רגע בריר. קיוויתי בכל ליבי שזה לא בשר או דג ושאני כן אוכל לאכול את המאכל עם הניחוח הענוג הזה.
מייקל התקדם למטבח בקלילות והציץ בו כמו ילד קטן, לאחר רגע הוא שב עם חיוך מאוזן לאוזן מתוח על פניו. "יש משהו בתנור." הודיע בחגיגיות. גיחכתי על ההתנהגות שלו. "טוב בוא לחדר שלי, אנחנו עברנו על כל הדירה הזאת ביחד אבל אתה בטח לא זוכר איפה אני ישן." בעל נקודת החן התגרה בי.
"אידיוט." מלמלתי בזמן שהוביל אותי בדירה המעט מוכרת. בזמן שעברנו ליד חדר השינה השני בו הדלת הייתה סגורה שמעתי צחוק שלי ילדה. הרגשתי את הלב שלי נופל מטה תוך שאני חש את התסכול נוחת עלי.
התמקמנו בחדר של מייקל וזכיתי להסתכל עליו לראשונה כמו שצריך. כפי שזכרתי המיטה בו הייתה ענקית בגודל של מיטת קינג, היא הייתה מסודרת כיאה למייקל וכוסתה במצעים בצבע כחול פסטל. החדר עצמו לא היה עמוס מידי הוא הכיל ארון גדול בצבע חום בהיר ושידה תואמת. על השידה היו מסתפר תמונות: תמונה של מייקל עם ההורים שלו שלא ראיתי כמעט עשור, תמונה שלו עם לוקאס פליקס ועוד בחור שחרחר -פניו של השחרחר נראו מעט מטושטשות, כאילו ניסו למחוק אותן- הם נראו בה צעירים אולי בסביבות גיל חמש עשרה שש עשרה ותמונה של שנינו שצילמנו שבוע קודם לכן בחוף ים.
חייכתי לעצמי כשנזכרתי בהחלטה הספונטנית שלו ללכת לים בינואר כאילו זה הדבר הכי הגיוני וברור לעשות. כן, לוס אנג'לס לא קרה כמו ניו יורק, למעשה בינואר הטמפרטורה המינימלית בה היא ארבע מעלות לעומת המינוס שתיים של ניו יורק. למען האמת ארבע מעלות היו הטמפרטורה המקסימלית בתקופה זו של השנה בעיר הולדתי.
"פיתחת את התמונה שלנו מהחוף." ציינתי בחיוך.
הוא צחק. "הייתי חייב, זה היה הרגע בו הפסקת לרגע אחד לקטר לי." הוא שילב ידיים על החזה שלו כפי שנהגתי לעשות כשכעסתי עליו. "נו פוץ, מי המטומטם שנוסע לים בינואר?!" הוא חיקה את הקול שלי. "ובלה בלה בלה." הוא חזר לקול שלו בגיחוך. "אתה שוכח שאנחנו בלוס אנג'לס, לא בניו יורק או משהו כזה." הוא כמובן ציין את העיר שהייתה עיר ילדותו בדומה לי.
הכיתי קלות את הזרוע שלו. "תסתום את הפה, אידיוט." מלמלתי ובכך גרמתי לו רק לצחוק.
"אתה כזה חמוד כשאתה מרוגז." הוא השיב ונשק לשפתיי.
תחילה רציתי להדוף אותו אך הנשיקה החלה להתעמק מעצמה תוך רגע: פי נתן ללשון שלו בשמחה לפלוש פנימה ולחקור אותו. ידו ירדה לגבי התחתון ואז המשיכה לישבן שלי וחפנה אותו. ידעתי מה עומד לקרות אז הקפתי את צווארו בחיבוק.
ואז דפיקה נשמעה לפתע בדלת וקטע אותנו.
"מייקל, חזרת?" שמעתי מהצד השני קול נשי נעים.
"כן, תיכנסי." הוא השיב והתרחק ממני באנחה. הדלת נפתחה. בפתח עמדה אישה יפה: היא הייתה נמוכה אם כי יותר גבוה משון, עיניה היו בצבע כחול בוהק ושיערה היה בצבע חום בהיר גליי שהגיע קצת מעל המרפק שלה. לגופה היא לבשה שמלה כחולה בעלת שרוולים ארוכים קלילים עליהם הדפס של פרחים אדמדמים. היא נראתה שונה מהבחורה שעקבתי אחרי הסטורי שלה עד לפני ארבעה חודשים. זכרתי אותה בלונדינית עם שיער חלק ארוך מאוד ולא זכרתי במיוחד את צבע עיניה או תווי פניה. למרות זאת היא נראתה לי מאוד מוכרת באופן מציק.
"מייגן רובין, רובין מייגן." מייקל הכיר בינינו בחיוך. "החברה השנייה הכי טובה שלי." מייקל הציג אותה. טוב, הראשון היה לוקאס. הסברתי לעצמי. "בן הזוג שלי." הוא הציג אותי בגאווה בפניה. לחיי החלו להתחמם.
"אני מכיר אותך מאיפשהו?" שאלתי את השאלה שעקצצה בראשי ללא הפסק. היא רק הסתכלה עלי ושתקה.
"רגע מתי נפגשתם?" מייקל שאל בהפתעה.
"אני לא יודע." השבתי. "אבל אני בטוח שכבר ראיתי אותה מתישהו." הסתכלתי עליה.
"אני אגיד ל-" היא החלה לדבר.
"-דודה מייגגגגגגגגן!!!" קול של ילדה קטע אותה. שלושתנו סובבתנו את ראשנו לכיוון הדלת יחד, שומעים צעדים מהירים של מקור הקול. "דוד סטאר פה?!" הילדה שאלה בהתרגשות ואז נגלתה לעיניי. באותו רגע הבנתי מאיפה אני מכיר את השותפה של מייקל, את דודה מייגן. "אתה!" אבר שהופיעה בפתח הדלת קראה בשמחה. היא הסתכלה עלי זמן ממושך ואז חיוך רחב הופיע על פניה. "אתה כבר לא נראה עצוב." היא אמרה בקול מרוצה ביותר.
"היי ילדונת." בירכתי אותה בחיוך.
"אני מבולבל." מייקל אמר והתיישב על מיטתו. "מאיפה אתה מכיר גם את אבר?"
"לא משהו מיוחד. יצאתי יום אחד מהמוקד בלי מצב רוח והיא הייתה באזור וחיכתה שיאספו אותה. ניהלתי שיחה נפלאה עם... האחיינית שלך?" בעצם... למייקל אין אחים והוא יצא עם מייגן אז הם לא יכולים להיות אחים.
הוא צחק. "היא לא אחיינית שלי." מייקל השיב. "לא בדם בכל אופן."
"נכון, כי הוא לא רוצה להיות עם דודה מייגן בגלל שיש לו בעיות בנים רציניות שגורמות לו להרגיש מוזר."
מייגן צחקה. "ואני גם לא רוצה ילדונת, אני יכולה יותר טוב מהאידיוט הזה." היא השיבה בשעשוע.
"תיזהרי עם מה שאת אומרת." החלטתי לזרום עם הבדיחה על חשבונו של מייקל. "גם אני אמרתי לעצמי את זה, ותראי איפה אני היום."
היא חייכה אלי. "אתה טוב אתה" היא אמרה. "בחרת טוב לשם שינוי פוץ." היא פנתה הפעם למייקל.
"גם את קורא לו פוץ?!" שאלתי בהתלהבות.
מאותו רגע החיבור עם מייגן היה מהיר מאוד וכל כך שמחתי עליו, אולי הוא קרה בזכות נוכחותה של אבר שהקרינה ביטחון ונינוחות.
לאחר כמה דקות שלושתנו ישבנו על המיטה של מייקל ביחד וצחקנו על מייקל, כמובן בגרסה מצונזרת ביותר בגלל הילדה שהייתה איתנו. במקביל מייקל ישב בצד עם ידיים משולבות על החזה שלו ושר את השיר של זאזו ממלך האריות: 'איש לא ידע מה רב כאבי, איש לא סובל כמוני.' התעלמנו מהשירה שלו והמשכנו לדבר עליו.
חצי שעה לאחר שסיימנו לצחוק עליו ישבנו ארבעתנו לאכול פאי ירקות שורש שמייגן ואבר הכינו ביחד. אבר התגאתה באופן בו סידרה את הירקות בסדר מופתי והידקה את פיסת הבצק העליונה עליהם.
לאחר ארוחת הערב מייגן גררה את מייקל לעזור לה לנקות את הכל ולהחזיר את הבית לקדמותו. "אתה תמיד עושה את הבלגן אז עכשיו תסדר קצת." היא אמרה לאחר שמייקל התאונן שהוא זה שתמיד עוזר לסדר ואמר משהו על זה שהיא גם ככה לא מרשה לו לסדר את המטבח. זה היה מצחיק לראות אותה גוערת בו כמו ילד קטן, במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא סופר מסודר.
"זה לא נכון, תשאלי את רובין. בלילה שנפגשנו בו היה לי מאוד חשוב לשמור על הספה נקייה." הוא אמר בטון ילדותי.
"מה זאת אומרת לשמור על הספה נקייה? מה זה קשו-" עיניה נפערו ולחיי האדימו בשנייה שהבנתי את כוונתו יחד איתה. "אתם – על הספה?!" היא שאלה חצי מופתעת חצי כועסת.
"מה עשיתם על הספה?" אבר שאלה בתמימות.
"שיחקנו דוקים." השבתי במהירות את הדבר הראשון שעלה לי לראות.
"הו ואיזה דוקים." מייקל השיב בטון מתגרה מעט.
"ב-בואי נלך לראות טלוויזיה, מה את אומרת?" הצעתי לאבר במהירות וניסיתי לשנות נושא. בגזרה שלי עם הילדה הקטנה היה קל מאוד, חמקנו במהירות למרקע הטלוויזיוני. לעומת זאת בגזרה של מייקל הייתה אישה כועסת. קצת ריחמתי עליו אבל הרחמים נעלמו במהירות.
"מה שלום הבעיות בנים שלך?" אבר שאלה לפתע בלחישה ובכך הפתיעה אותי עם הזיכרון המפותח שלה.
"את יכולה לשמור סוד ממש ממש טוב?" שאלתי אותה. היא הנהנה בשמחה על כך שרוצים לספר לה סוד. "נכון הבחור שאמרתי לך שהיה החבר הכי טוב שלי?" הזכרתי לה.
"כן, אני זוכרת אותו. זה שאתה רוצה לנקום בו." היא הוכיחה לי שהיא זוכרת.
"כן זה." נשמתי עמוק. ידעתי שאולי להכניס ילדה קטנה לעניין לא היה רעיון חכם במיוחד אבל רציתי להוריד קצת ממני, אפילו אם זה לילדה קטנה. "אז זה מייקל." סיפרתי לה.
היא כיסתה את פיה בהפתעה. "דוד סטאר לא מגעיל." היא הגנה על חברה הטובה של דודתה.
"אני לא יודע כבר." מלמלתי בעיקר לעצמי. "מה את חושבת שאני צריך לעשות?" שאלתי אותה בכנות. כן סמכתי על חוות דעת תמימה של ילדה מאשר של כל אדם אחר סביבי.
היא חשבה לרגע. "אני לא חושבת שאני יכולה להגיד לך מה נכון לעשות, אני לא חושבת שיש מישהו שיכול." היא השיבה. "אני יודעת שאמרתי קודם משהו אחר כשלא ידעתי על מי מדובר אבל יכול להיות שעדיין לאף אחד לא תהיה את התשובה הנכונה בשבילך, כי..." היא חיפשה מילים. "כי אני יכולה לראות בעיניים שלך שאתה לא רוצה לפגוע בו. אכפת לך מדוד סטאר." היא דיברה מהלב, היא קראה אותי כמו ספר, היא הייתה ילדה חכמה יותר מכל אדם שפגשתי בחיי.
___
סוף השבוע עבר יותר טוב ממה שציפיתי אך לצערי הוא נגמר, וכך גם הימים עד הטיסה של מייקל למיאמי. לא באמת הבנתי למה אני עצוב הרי דובר על שלושה ימים בלבד, זה לא היה הרבה.
בלילה לפני הטיסה שלו הוא ישן אצלי ודאג היטב שאני אגיע לעבודה עייף, צולע ולא אוכל להפסיק לחשוב עליו לרגע. לא היה לי באמת אכפת רק רציתי להיות איתו באותו רגע, להרגיש כל פיסת עור שלו שרק יכולתי ולספוג את הריח שלו בתקווה שלא יעלם עד שהוא יחזור.
הוא עזב את הדירה שלי בארבע לפנות בוקר, קצת אחרי שנרדמתי כנראה. ההתעוררות במיטה הריקה אחרי שהלכתי לישון איתו לא עשתה לי טוב, הרגשתי מתוסכל ובודד, כאילו והוא יעזוב אותי שוב לתקופת זמן ארוכה של עשור.
קמתי והתארגנתי באיטיות. כשניגשתי לאכול מצאתי פתק על שולחן האוכל שלי בו הוא כתב שהוא כבר מתגעגע. זה טיפה עודד אותי אבל לא מספיק. יכולתי להרגיש בבטן שלי שאני עומד לעבור יום נוראי בעבודה וממש לא ציפיתי לכך.
כפי שחששתי היום אכן לא הטיב איתי: המשרד הרגיש יותר חשוך מתמיד, האנשים הרגישו יותר עוינים וחונקים והלקוחות יותר צועקים. הכל היה נוראי.
בתחילת ההפסקה ראיתי שמייקל שלח לי הודעה בה הוא כתב שהוא נחת וכבר מתגעגע אלי. היא העלתה לי חיוך רחב על השפתיים לכמה רגעים. יצאתי עם ברוק לאכול וכמעט ולא דיברתי. כשחזרנו מההפסקה קיבלתי הודעה נוספת. הוצאתי במהירות את הטלפון מהכיס שלי בתקווה שזאת הודעה נוספת מהחש שלי. אבל במקום מייקל ראיתי את שמו של לוקאס שאמר שהוא יבוא לאסוף אותי מהעבודה.
'למה שתאסוף אותי? אני מסיים לעבוד בחמש והסרט בשבע וחצי. אני צריך להגיע הביתה להתארגן.' השבתי לו.
'לא נורא, אני אשב אצלך בדירה ואעשה את מה שהייתי עושה במשרד שלי היום בזמן הזה.' הוא ענה לי במהירות.
'שזה?' שאלתי בסקרנות.
'להעיף מטוסי נייר כמובן.' הוא השיב והצליח להעלות בי צחקוק ראשון מתחילת היום.
'אם תבלגן לי את הבית עם המטוסים הכושלים שלך אתה תמות...' הוספתי.
'המטוסים שלי הם יצירת מופת!' קבע.
'טמבל.' השבתי וחזרתי לעמדה שלי עם כוחות מחודשים.
בסוף היום כבר ביציאה מהבניין זיהיתי את הרכב שלו -או יותר נכון הבנטלי כפי שתמיד דאג להדגיש- שהמתין לי. חייכתי לעברו למרות שלא ראיתי את לוקאס מבעד לחלונות השחורים של הרכב.
הדלת נפתחה והוא יצא מתוך הרכב. הוא היה לבוש בחליפה בצבע שחור עם עניבה אדומה, שיערו השחור סודר היטב -לא רציתי לחשוב על כמויות הג'ל שהיו מרוחות בו- וחיוך רחב קישט את פניו. "היי." הוא בירך אותי ופתח את דלת של המושב לצד הנהג בעבורי.
גיחכתי במבוכה קלה, הייתי רגיל להתנהגות הזאת מצד מייקל אך כשזה היה כל אדם אחר הרגשתי חוסר נוחות קל. "איזה ג'נטלמן." מלמלתי. הוא חייך בתגובה. נכנסתי, הוא סגר אחרי את הדלת, ניגש למושב שלו והתחיל את הנסיעה.
"רובין הגענו." שמעתי לפתע לחישה. "תתעורר."
פקחתי את העיני באיטיות ושפשפתי אותן. הפנים שלו היו מאוד קרובות לשלי עד שיכולתי להרגיש את הנשימות שלו על המצח שלי. הרגשתי את הבטן שלי מתחיל להתהפך בחוסר נוחות. "נרדמתי." מלמלתי והזזתי אותו ממני קצת.
"כן, נרדמת." הוא גיחך ופרע לי את התלתלים. עשיתי צליל מרוגז והזזתי את היד שלו.
יצאנו מהרכב והתקדמנו לבניין. בזמן שעלינו במדרגות התחלתי להבין שאני עומד לארח את לוקאס בדירה הקטנה שלי שנראתה עגומה לצד דירת היוקרה שלו. הגענו לדלת הבית שלי, הוצאתי את המפתח והכנסתי לחור המנעול. הצצתי במבוכה ללוקאס. "זה לא כמו הבית שלך אבל זה בית..." מלמלתי והשפלתי את ראשי בזמן שפתחתי את הדלת.
הוא נכנס פנימה והסתובב אלי בחיוך. "מה אתה עומד בכניסה? כנס." הוא משך אותי פנימה וסרק את הדירה. "אל תשווה את עצמך אלי, אתה זה אתה." הוא אמר בחיוך מעודד. "לפעמים אני הייתי מעדיף שהייתה לי דירה קטנה ופשוטה וחיים..." הוא השתתק לרגע. "חוץ מזה שיש פה את הריח שלך ואני די אוהב את זה."
הסמקתי והסתובבתי מהר לסגור את הדלת. הוא התחיל לצחוק, הצטרפתי במבוכה לצחוק שלו. "זה לא יפה לתגרות ככה בבן אדם." גערתי בו והוא משך בכתפיו. "אני הולך להתקלח." אמרתי בזמן שפשטתי את החולצה שלי. "תרגיש בבית." הוספתי והתקדמתי לחדר המקלחת. עצרתי וחזרתי אחורה. "רק בלי מטוסי נייר מטופשים."
שבתי לדרכי למקלחת בזמן שהוא צחק וקרא אחרי; "אל תדאג רק מטוסי נייר עם טכנולוגיה חכמה."
גלגלתי עיניים. התפשטתי לחלוטין לאחר שדלת המקלחת נסגרה מאחורי וזרקתי את בגדיי המלוכלכים לכביסה. למרות שכמעט התפתיתי לחשוב על מייקי ולהאריך את המקלחת עשיתי מקלחת זריזה, לא רציתי להשאיר את לוקאס יותר מידי זמן לבד בסלון שלי.
יצאתי מהחדר מקלחת עם מגבת קשורה למותניי והצצתי לרגע לסלון. לוקאס ישב על הספה עם כוס שתיה חמה שהוא הכין לעצמו וראה טלוויזיה. "אני שמח שאתה מרגיש בבית." אמרתי בגיחוך.
הוא סובב לכיווני את הראש. "יפה לך חצי רטוב." התגרה בי.
"אידיוט." מלמלתי והלכתי לחדר שלי.
פשטתי את המגבת מעלי והתחלתי את טקס ההתארגנות שלי: עמדתי זמן ממושך מול הארון לבחור בגדים, חיפשתי את החולצה שלי עם התמונה של הג'וקר וקיללתי את עצמי בלב שלא בחרתי בגדים קודם. לאחר מכן פניתי למלחמה בשיער שלי, לפעמים רציתי פשוט לגלח אותו לחלוטין ולמנוע ריב עם המפלצת הזאת אבל העדפתי את המפלצת על גילוח. לבסוף פניתי לבחור נעלים שהיו החלק הכי פשוט בתהליך. סיימתי להתארגן עד השעה שש ורבע בערך.
"מתי אתה רוצה לצאת?" שאלתי את לוקאס לאחר שיצאתי מאורגן מהחדר.
"ואוו, לוקח לך מלא זמן להתארגן, ממש כמו בחורה ואתה אפילו לא צריך להתאפר כמו בחורה." הוא אמר.
גלגלתי את עיניי. "שתוק. מתי יוצאים?" שאלתי שוב.
"רוצה לצאת עכשיו?" שאל ונעמד. הנהנתי ויצאנו ביחד מהדירה שלי.
___
הגענו לרחבת הקולנוע בקניון, לוקאס הציג את הכרטיסים בכניסה וישר הפנו אותנו למתחם הVIP. נכנסנו דרך דלתות עץ גדולות ומולנו נגלה מתחם מפואר, היו בו שולחנות שסביבם סודרו כיסאות והמון אוכל. "ואוו! כמה אוכל." התלהבתי.
"שמן." הוא גיחך והתקדם לאחד השולחנות.
שמחתי בלב שזה לא מפריע לי כמו שזה יכל להפריע לי בצעירותי, עדיין רציתי לחנך את לוקאס. "תיזהר למי אתה קורא ככה, יכול להיות שזה יהיה מישהו עם הפרעות אכילה." התקדמתי אחריו.
הוא צחק והתיישב. "אתה נשמע כמו פליקס." מלמל ומשכתי בכתפיי. "חוץ מזה..." הוא הגניב אלי מבט מהיר עם חיוך. "חשבתי שכבר החלמת מאז."
האדמתי כאשר הבנתי את הכוונה שלו. "ידעת?" שאלתי.
"ברור רובין. אתה זוכר שהיינו באותו בית ספר, נכון? הייתי שם כשקראו לאמבולנס וכשכל מי שהיה מסביב ראה את העצמות שלך דרך העור שלך."
בלעתי את הרוק שלי. "ה-הייתי במצב לא טוב." מלמלתי.
"אני יודע." התיישבתי לידו בשקט. "אבל היום אתה יותר טוב, לא? או שאתה נותן למילים עדיין להשפיע עליך?" שאל.
"א-אני לא יודע." גמגמתי. "אני מקווה שלא, אני משתדל שלא. אולי אם המילים הנכונות יאמרו הן ישפיעו עלי... אני מקווה שלא."
הוא הסתכל עלי זמן ממושך. "טוב, באנו לפה להנות, לא לדבר על דברים רעים." הוא חייך אלי בעידוד ומשך אותי לקום איתו לאזור הבופה.
העמסנו את הצלחות שלנו בכל טוב: מגוון סלטים, פסטה מוקרמת ופסטה ברוטב עגבניות, פוקאצ'ות ותפוחי אדמה. לשתי כוסות גבוהות לוקאס מזג לנו יין. חייכתי אליו ולמשקה האלכוהולי שבתוך הכוס שלי, תמיד אהבתי יין אבל מייקל מנע אותו ממני כמה שיכל.
"לחיי חברים טובים." לוקאס אמר ברשמיות והרים את הכוס שלו מעט למלעלה.
"ואוו אתה כזה פוץ." גיחכתי והשקתי את כוסי בשלו.
הוא משך בכתפיים. "אז מה אתה רוצה שאני אגיד במקום?" שאל.
"לא יודע." הררתי ביני לבין עצמי בשקט. "לחיי דדפול הקדוש, לחיי הג'וקר ולחיי כל האוכל שבצלחת." הצעתי והוא צחק.
סעדנו בשקט ולגמנו מידי פעם מהכוסות שלנו. כל כך התגעגעתי לטעם של היין שברגע אחד גרם לי לערפול קטן אליו התגעגעתי. ידעתי שמייקל היה כועס עלי אבל שתיתי כי היה לי טעים וזה מה שהוא רצה.
"אז אתה אוהב אנימציה?" שאלתי בידיעה שאנחנו עומדים לראות את הסרט של הג'וקר לא בגרסת אנימציה.
"תראה, זה תלוי איזו. כל האנימות המוזרות האלו לא אבל דברים פסיכולוגים נגיד כן. לדוגמה הסרט של יחידת המתאבדים באנימציה היה יותר טוב מהסרט המצולם." חום העיניים השיב. הנהנתי בהסכמה.
דחפתי לפה שלי פסטה שכוסתה היטב ברוטב ולוקאס צחק בתגובה. "אמרו לך פעם שאתה אוכל כמו ילד קטן?" שאל. הוא לקח מטפחת וניקה איתה את הפה שלי.
צחקתי במבוכה. "אוי, תשתוק כבר." לגמתי מכוס היין שלי וסיימתי אותה.
"אני אביא לנו עוד." אמר וקם למלא לנו את כוסות היין.
לאחר הסרט החלטנו לשוטט קצת בקניון. הכל כבר היה סגור חוץ מכמה דוכני אוכל. בגלל ששנינו היינו מפוצצים השיטוט היה קצר יחסית עד שנתקעתי מול חנות החיות.
"איזה חמודים!" קראתי בהתלהבות כשראיתי שלישיית ארנבונים בצבע שחור, לבן וג'ינג'י מתכרבלים ביחד דרך קיר הזכוכית של החנות. "נכון שהם מתוקים לוק?" שאלתי את חברי באותה ההתלהבות.
"כן כנראה." השיב במין חוסר אכפתיות ומשך בכתפיו. חשבתי שאני שומע אותו מוסיף 'אתה יותר.' אך אני חושב שזה היה רק בדמיון שלי, הייתי קצת מעורפל מהיין אז האמנתי שאני מדמיין.
הסתכלתי על החנות, התחלתי לחשוב על ברוק ונאנחתי. "החברה הכי טובה שלי רוצה להיות ווטרינרית." שיתפתי אותו. "אבל יש לה קצת בעיה כלכלית לשלם כרגע על לימודים והיא לא מוכנה לתת להורים שלה לשלם." נאנחתי. "הלוואי שהיא לא הייתה כזאת עקשנית והייתה הולכת אחרי החלום שלה במקום."
הוא טפח על כתפי. "תראה מי מדבר, מר אני אהיה שחקן נהדר אבל אני לא רוצה להיות מול אנשים." הוא התגרה בי.
שתקתי זמן קצר. "אתה לא יכול להבין את זה."
"מה? שאתה פחדן?" הוא עקץ אותי.
"טוב, קדימה בוא נלך הביתה אידיוט." אמרתי לאחר מספר רגעי שתיקה.
הוא הנהן בהסכמה וחיבק את העורף שלי באופן חברי. "קדימה, ניקח אותך הביתה לישון." הסכים והתקדמנו ביחד לרכב.
נסענו כמה דקות בשתיקה עד שלוקאס דיבר; "אני יכול לשאול אותך שאלה?"
"תלוי." אמרתי באופן חשדני מעט.
הוא נראה מהוסס. "אתה הולך לספר למייקל מי אתה?" שאל את השאלה שניסיתי לדחות ממני כמה שיותר.
הסתכלתי דרך החלון ולא ידעתי מה לענות, בחרתי במקום להתרכז לכמה זמן בעצים המטשטשים מעט כשאנו נוסעים לצידם. רציתי לספר למייקל, ידעתי שתוכנית הנקמה כללה בסוף לספר לו את האמת אבל הייתי פחות ופחות מעוניין בה. במקביל פחדתי, הביטחון העצמי הנמוך שלי לא אפשר לי לחשוב על לספר לו את האמת. "לא יודע, כנראה שכן." יום אחד. השבתי לבסוף.
"ומה תעשה אם הוא לא יתעניין בך אם תגיד לו את זה?" שאל. נשכתי את הלשון שלי בשתיקה, הביטחון העצמי שלי חשש בדיוק מזה. "תראה, אני לא בא להיות מניאק או משהו כזה אבל התחלת את הכל בשקר, לא?" חום העיניים שאל.
לא עניתי והמשכתי לשתוק במשך כל הנסיעה אלי ועד שהגענו לדירה שלי.
"תראה, לא רציתי לגרום לך להיות ככה." לוקאס אמר והסתכל בעיניי. "רק רציתי להחזיר אותך למציאות כי אתה מעמיד פנים שהיא לא קיימת. אתם כמעט חצי שנה ביחד, לא תכיר לו את ההורים? לא תספר לו מה השם משפחה שלך? לא ספר לו על הילדות שלך?" הוא שאל. "אתה חושב שזה לא מעניין אותו?"
הדמעות שדחיתי החלו לרדת מעיני ללא שליטה אמיתית. ידעתי שהמערכת יחסים שלנו מזויפת אבל באמת שניסיתי להכחיש.
"היי, אל תבכה." לוקאס אמר בטון מרגיע ומחה את דמעותיי באמצעות אגודליו. הוא ליטף את הלחי שלי בעדינות. בלעתי את הרוק שלי, הבטן שלי שוב התהפכה באי נוחות. "אני לא אוהב לראות אותך בוכה." אמר והמשיך ללטף אותי. עינינו הצטלבו, בהינו אחד בשני בשתיקה בזמן שרק כף ידו זזה בעדינות על צד פני.
רציתי להגיד לו שאני בסדר ולהזיז אותו אבל פתאום אגודלו החליק לשפתיים שלי וליטף אותן בעדינות. קפאתי במקומי, לא ידעתי איך להגיב, חשבתי על הגעגועים שלי למייקל ולא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שאני עשוי לאבד אותו אם אספר לו את האמת. המחשבה שלחה לי עקצוצים לא נעימים בגוף.
"אני כן יודע מי אתה באמת." לוקאס החזיר אותי למציאות. "אני באמת מכיר אותך." לוקאס לחש רגע לפני ששפתיו נצמדו לשלי. עיניי נפערו בהפתעה, לא הצלחתי למצוא את היכולת להרים את ידיי ולהעיף אותו ממני. השפתיים שהיו נגד שלי נעו באיטיות על שלי, מגע הלשון שלו עליהן החזיר אותי למציאות או יותר נכון את הפה שלי שהגיב באופן אוטומטי כרובוט לנשיקה.
לא רציתי לנשק אותו בחזרה אבל השפתיים שלי בכל זאת עשו זאת. לראשונה מאז שפגשתי את מייקל המוח שלי פתח בריב על שאר חברי השלישיה. הוא צעק עלי לא לחשוב מהזין וניסה להרגיע את הלב שכרגיל התלהב מתשומת הלב. הנשיקה הייתה חמה ורטובה. אך בו זמנית עוררה בי רצון להקיא, להעיף את לוקאס רחוק ממני ככל הניתן, היא הרגישה לא נכון.
למזלי בסוף המוח ניצח והצלחתי להזיז את הידיים שלי בשביל לדחוף את לוקאס חזק ממני ולנגב את הפה בגועל. "ל-לוקאס, זה- זה לא, למה אתה- מ-מייקל" גמגמתי. לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות והמחשבות התערבו לי אחת בתוך השניה. "לילה טוב." אמרתי במהירות ונכנסתי לתוך הדירה שלי. הרגשתי מזעזע ורציתי להרתיח את הפה שלי ולחטא אותו היטב.
שלחתי הודעה למנהל שלי וכתבתי שאני חולה ולא אגיע לעבודה. הוא איחל לי החלמה מהירה בתגובה. הלכתי לחדר שלי וקברתי את עצמי מתחת לשמיכה.
___
החלטתי לנצל את יום החופש שארגנתי לעצמי וללכת לשון. אחרי אותו ערב עם לוקאס הבנתי אני לא יכול לממש חלק בסיסי בתוכנית הנקמה שלנו, ואם היה מישהו שהייתי צריך להגיד לו את האמת זה היה הוא. אחרי הכל הוא היה הסיבה העיקרית שהלכתי עם התוכנית.
הגעתי למרכז השיקום שהפך להיות ביתו של שון במשך כמעט חודש. הבניין היה בצבע בז', בעל שלוש קומות אך רחב מאוד. הוא הוקף בחצר ענקית שרובה כללה מדשאות ירוקות ובשולייה פרחו להם פרחים בשלל צבעים שהפיקו ניחוח נעים באוויר. באמצע המדשאות היה שביל רחב שהוביל לדלת ומכל צד של השביל היו שתי פרגולות בשביל המבקרים והמטופלים.
הלכתי על השביל עד לדלת הכניסה לבניין. נהגתי לבקר את שון בתדירות גבוהה כך שהדרך לא הייתה זרה לי. עליתי במעלית וחיפשתי בעיניי את חדר מספר שש עשרה, כל הדלתות נראו לי אותו הדבר והמספרים היו קטנים. לבסוף ראיתי את המספר המיוחל ומבלי לדפוק פתחתי את הדלת לרווחה.
עמדתי בכניסה בהפתעה. כפי שציפיתי לא התבלבלתי בחדר, שון אכן היה שם. אך לצידו היה אדם אחר שלא ציפיתי לראותו - פליקס. יכולתי לזהות את פליקס, החבר של מייקל, בקלות כי הצבע הכתום של שיערו לא היה דבר שיכל להישכח מזיכרוני בקלות.
בהינו אחד בשני בשתיקה, לא הבנתי מה הוא עושה במכון בכללי ויותר מכך בחדר של שון.
"רובין, מה אתה עושה פה?" פליקס היה הראשון לשבור את השתיקה שלנו ולהביע את ההפתעה ששנינו חווינו. שון נראה מבולבל יותר משנינו ביחד ובצדק.
"זה חבר שלי." שון הסביר מבלי לראות את המבט המשתיק שלי בנוגע לכך, לא יכולתי לאפשר למייקל לדעת עדיין את הקשר בין שון לביני.
"הא, לא ידעתי שאתה גם מכיר אותו." פליקס מלמל כנראה לשון.
"מאיפה אתם מכירים?" שון שאל את פליקס.
"הוא בן זוג של החבר הכי טוב שלי." הג'ינג'י ענה.
"אתה חבר של מייקל?" שון פלט מבלי לחשוב יותר מידי ואני נעצתי בו מבט.
הייתה שתיקה מביכה. שון היה מופתע וכנראה שגם פליקס, אני הרגשתי את הלחץ בועט בתוך הבטן שלי.
"אני אשאיר אותכם לבד." פליקס אמר לבסוף. הוא קם מהמיטה של שון ופרע מעט את שערותיו לפני שיצא מהחדר והותיר את שנינו לבד.
"פאק, שיט, זין, לעזאזל." קיללתי בלחץ. "הוא יספר למייקל, והלך עלי. הלך עלי בגדול. לא מספיק חבר אחד של מייקל דופק הכל ועכשיו גם זה נוסף." דיברתי לעצמי והעברתי את אצבעותיי בין תלתלי השחורים והלא מסודרים.
"אל תדאג." שון אמר ברוגע לא אופייני לו וחייך אלי. "אני אדבר איתו והוא לא יגיד כלום, אפילו לא בדרך אגב." הוא נשמע בטוח בעצמו.
התיישבתי לצידו במקום בו פליקס ישב כמה רגעים קודם לכן. "מי הוא בשבילך?" שאלתי את שון מבולבל.
"הוא עובד פה." כחול העיניים השיב בחיוך. רק באותו הרגע נזכרתי שעל חולצתו של פליקס היה תג שם כשל עובדי המקום. "הוא המדריך שלי." שון הרחיב את ההסבר. שתקתי. "מה יש?" שון שאל בדאגה וליטף את ידי.
הסתכלתי עליו לרגע ולא יכולתי לעצור את החיוך שהתפרש על שפתיי. הוא אומנם היה מטופל שבועיים וחצי בלבד אך המצב שלו נראה יותר טוב. נדמה שההשגחה הצמודה שהייתה עליו קרוב לחודשיים הייתה מועילה. "אתה נראה טוב." שיניתי את הנושא ללא כוונה.
"תודה, פליקס ממש דואג והשיחות איתו ממש עוזרות לי." המטופל שיתף. "עכשיו תספר לי מה קרה." הוא הזכיר בכך את מטרת ביקורי. "אתה לא בא בשעות כאלו סתם ככה לבקר אותי, אתה אמור להיות בעבודה. אתה צריך לדבר על משהו שאתה לא רוצה להגיד לברוק, נכון?"
הוא הספיק להכיר אותי די טוב. שיחקתי עם אצבעותיי בעצבנות וחיפשתי את המילים הנכונות. "לוקאס נישק אותי." החלטתי לספר את העיקר. "ולא יודע למה אבל נישקתי אותו בחזרה, בערך." שון הסתכל עלי בעיניים כחולות גדולות. "לא אהבתי את זה, זה היה מגעיל ובהתחלה לא הצלחתי אפילו להגיב. כאילו בטח הוא מנשק טוב אבל..."
שתקתי, ניסיתי להבין לאן אני מכוון את עצמי באמת. השפלתי את מבטי, לא הייתי מסוגל להסתכל לשון בעיניים באותו הרגע. נשמתי עמוק לפני שהמשכתי לדבר; "אני לא רוצה להמשיך את תוכנית הנקמה." פלטתי לבסוף.