נ.מ כללית.
"אתה פינוקיו."
"אני טאהיונג. אבל כן, אני לוקה בפינוקיו." טאהיונג הוריד את החיוך, לא אוהב את החלק הזה בהיכרות שלו עם אנשים. החלק שבו מנסים אותו ומבזבזים כמה שעות טובות על לבחון את התסמונת.
"אה מגניב. תמיד הערכתי אנשים כמוך." בעל הבית אמר וחזר לכיוון הסלון, לא מוסיף שאלות או בוחן את זה.
"אנשים משהקים?"
"אנשים אמיתיים. גם אם זה אומר שאין להם ברירה." הוא ענה בשנית והתיישב על הספה, בעוד טאהיונג לידו.
"אני שמח." ג'ונגקוק אמר, גורם לטאהיונג לצפות למחווה מרגשת מצידו,
"שהזקן הזה עף מפה." הוסיף והצעיר נשף בזילזול,
"אתה שמח שאני עובר לפה."
נ.מ טאהיונג.
"כל עוד תחליף את דירה 13..." הוא לחש ומיד הפנה את ראשו אלי, "אני אשמח."
"פפ, לא אכפת לי אם תשמח או לא." אבל שיהקתי, בלא מודע יצא ששיקרתי והוא רק חייך בצורה קלושה.
"פינוקיו."
"טאהיונג. קוראים לי טאהיונג."
"מה שתגיד, פינוקיו." הוא ציחקק בשעשוע ולגם את מה שנותר מהפחית.
"למה אתה כל-כך לא מסתדר עם השכן?" שאלתי בסקרנות, השכן שגר בדירת העתיד שלי היה חנפן וצבוע, אבל הוא לא מישהו שהייתי שומר על יחסי שנאה איתו.
"אני מנגן בתופים."
"ו...?"
"הוא מנגן בפסנתר."
"ו...? ג'ונגקוק אני עדיין לא מבין מה הבע-"
"זה פשוט מתנגש לנו. הוא טוען שהוא לא מסוגל לנגן כשאני מתופף. משום מה לא משנה לאיפה שהזקן דוחף את הפסנתר עדיין שומעים את התופים." ג'ונגקוק משך בכתפיו ואני התלבטתי אם להגיד משהו על כך שגם אני מנגן, בכינור.
"אבל עכשיו זה טוב, אני גם מעדיף שכן שלא יודע לנגן ככה לא יפריעו לי ויוציאו אותי מריכוז." הפעם נאנחתי והסתובבתי אליו.
"אני מנגן."
"ברור שאתה מנגן, במה?" הוא אמר כאילו והמזל לא עומד לצידו.
"כינור."
"לך לאלף עזאזל." הוא אמר בחוצפה וזרק את ראשו לאחור, "אני לא מתכוון להתחשב בך."
"אני לא מתכוון להפסיק לנגן גם אם זה יפריע לך." השבתי לו, מביט כיצד חיכה שאשהק.
"אני מתופף בכל שניה שיש לי, בהצלחה לך למצוא לך זמן ושקט דביל." הדיבור הכעוס והערסי שאימץ לעצמו תוך כמה משפטים קטנים עיצבן אותי ואני לא התכוונתי לוותר לו.
"הוו מתוק, אני הולך לנגן עד שיצאו לך האוזניים, ואני ממש לא מתכוון להתחשב במישהו כמוך. אתה עוד תתפלל שהזקן יחזור." קמתי בכעס מהספה והתקדמתי לדלת, שונא את זה שהעניינים הסתבכו אבל לא התכוונתי לבטל את המעבר לדירה, לא כל עוד הוא בחר להתנהג כך.
"אתה מאיים עליי פינוקיו?" הוא סובב אותי אליו באיום שהרתיע אותי בדיוק לשנייה.
"אתה בדיחה ג'ונגקוק, הייתי נחמד-"
"ומוזר." הוא הוסיף,
"מה שתגיד, נתראה ביום חמישי." יצאתי מביתו, שומע את הדלת נטרקת מאחורי ואותו קורא לי,
"פינוקיו."
-
השבוע עבר מהר והזמן שלי לעבור הגיע.
"קח אותי איתך!" אחי הקטן אחז ברגלי וניסה להיגרר איתי אבל לי לא היה שום כוונה לקחת איתי ילד בן 6.
"לא, אמא רוצה שתישאר אבל אני מבטיח שאקח אותך לפעמים." שיקרתי והשיהוקים החלו לצאת, דורשות ממני להודות בשקר.
"שקרןן! אמאא טאהיונג משקר לי!"
"טוב לא, אבל אני כן אבוא לבקר." הפעם אמרתי את האמת והוא נרגע, מרפה מרגלי וחוזר לעמוד.
״אתה דובר אמת, אוקיי."
"ג'ימין מחכה לי פה בחוץ, אני אבוא לארוחת ערב מתישהו." אמרתי ונפרדתי לשלום, פוגש את החבר הכי טוב שלי ונוסע יחד איתו, נאלץ לשמוע את הכעס שלו אחרי שהבכתי אותו אתמול מול הקראש שלו.
"דירה 13, דירה 13..." ג'ימין זימזם וסימן לי לא לגלות לו איפה הדירה שאני עובר אליה, כאילו והדלת לא פתוחה וכמה אנשים נמצאים בתוכה.
"הו מצאתי!" הוא התרגש,
"מכניסים לשם מיטה, לא כזה קשה לנחש." הרסתי לו והוא רק זילזל,
"פשוט תודה שלא היית מוצא את זה לבד."
"הדבר היחידי שלא הייתי מוצא זה אותך, גמד." ירדתי עליו ופרעתי את שיערו, מתחיל לשהק אבל מסרב להודות שצחקתי.
"נו!" והוא כתגובה נשך את ידי וסירב לשחרר עד שביקשתי סליחה.
"היי ג'ימין, זוכר את השכן שסיפרתי לך עליו?" שאלתי והוא קפץ בהתרגשות,
"דירה 12!"
"שקט!" צרחתי עליו,
"דירה 12, דירה 12!" הוא אמר בשמחה, שמח שמצא דרך להביך אותי חזרה אחרי אירועי אתמול.
הוא רץ לדלת של דירה 12 ודפק עליה בחוזקה,
"דירה 12! אני יודע שאתה שם תפתח!" ובאותה שניה ג'ונגקוק בהחלט פתח את הדלת, מגבת מכסה את גופו התחתון ושיערו נוטף במים.
"תן לי סיבה אחת למה לא לבעוט אותך מהמדרגות." הוא אמר בכעס ונעץ מבט מפחיד בחברי, ג'ימין לקח צעד מפוחד אחורה ואני התקדמתי אליהם בכעס.
"אם רק תעז לגעת בו..." לא סיימתי את המשפט וג'ונגקוק גילגל את עיניו,
"אז באתם ביחד? הייתי צריך לנחש, שניכם דופקים כמו בהמות." הוא הקניט וראיתי את ג'ימין מתכונן לריב שצפוי לקרות, אבל ברגע שראה ששום דבר לא קורה הוא הציג את עצמו,
"היי דירה 12, אני ג'ימין, החבר הכי טוב של טאהיונג."
"של פינוקיו." ג'ונגקוק זקף גבה,
"לא אכפת לי מי אתה, אבל שלום." הוא הוסיף וסגר את הדלת אך כרגיל אני מונע ממנו לעשות זאת, אפילו עכשיו בלי סיבה.
"מה אתה רוצה עכשיו." ג'ונגקוק נדרך וראיתי קמט של כעס מבצבץ לו,
"למה אתה כועס?" שאלתי, לא באמת מתעניין.
"אני לא כועס. להגיד לך מה באמת קורה? הייתי באמצע לאונ-"
"אעאע בסדר, הבנו!" ג'ימין קטע אותו,
"ובגללכם אני לא מסופק וירד לי כל החשק, אז אם לא אכפת לך אני רוצה לסיים לפחות להתקלח." הוא המשיך ואוזניי האדימו,
"דיים בן אדם, אתה לא צריך לספר כל דבר."
"להתראות, פינוקיו."
"טאהיונג!" צרחתי וטרקתי בשבילו את הדלת.
"סך הכל נחמד." ג'ימין משך בכתפיו בזמן שאני הלכתי לכיוון הדירה שלי, נכנס ומנסה לעזור במה שיכולתי.
"סוף סוף סיימנו." ג'ימין נזרק על הספה ואני הסתכלתי עליו בהלם;
״לא עשית כלום חוץ מבלגן!"
לסדר את הדירה היה קשה, לסדר את הדירה כשג'ימין נמצא היה קשה עוד יותר.
בכל פעם שניסה לעזור במשהו- הוא שבר,
בכל פעם שניסה להרים משהו- הוא הפיל.
האנשים מההובלה התחננו מפניי שאוציא את ג'ימין מהבית רק בגלל שניסה להתקין לבדו את המנורות שהזמנתי, מהכסף שלי.
"אני אשלם עליהם אם ישברו." הוא הבטיח אבל בשניה ששבר אחת הוא ניסה להתחמק מהבית אך משכתי בשיערו חזרה.
"גם לעשות בלגן זה מעייף!" הוא צעק עליי ואני פרעתי את שיערי,
״אתה חרא בתחת ואני עייף."
"אין בעד מה, טאהטאה." הוא חייך במתיקות דוחה ואני נאנחתי,
"אתה נשאר פה הלילה?" שאלתי והוא הינהן, מעדכן אותי שיצטרך ללכת בבוקר למחרת.
"נכון שאתה אוהב אותי כל כך אז תיתן לי מפתח אחד?" הוא חייך בהתחנפות ואני הושטתי לו מפתח שחור,
"כי אתה מדכא לי ת'צורה." הוא רצה להגיב אך העדיף שלא אקח לו את המפתח חזרה.
"אני אומר בוא מסיבת פיג'מות, עם ג'ונגקוק." ג'ימין הציע ואני צחקתי בקול,
"אתה לא זוכר מה שסיפרתי לך?!" צעקתי בכעס ואז חייכתי,
"אני הולך להציק לו עד שיבקש סליחה."
-
פרק שני!
אשמח לתגובות❤️